פורסם באנגלית באתר bitterlemons בתאריך 12.9.2005.

שתי תמונות רודפות אותי מאז הסיוט שעברנו בשבועות האחרונים, סיוט המכונה בצורה סטרילית ''התנתקות'' – אבל למעשה לא היה אלא סופת הוריקן – הוריקן ''אריק''.

התמונה האחת – של אישה חילונית, לא ממש ''מתנחלת'', עומדת מאופקת מול ביתה ברפיח ים, בשעה שבולדוזר עולה עליו. ואז, לפתע, כאילו פשרו של הדבר, של מה שהיא רואה, מכה בה כברק והיא זועקת: ''למה?! למה?!''

כמו צעקת הילד בבגדי המלך החדשים.

ותמונה שנייה, של אלמנה צעירה מחומש שבצפון השומרון, ששכלה את בעלה בפיגוע, בהיותה בהריון: זועקת כלפי החיילים המפנים אותה מביתה: ''נגד מי באתם?! תגידו לי, נגד מי באתם?!''

שתי אמירות מעבר לבליל המילים: ''למה?!'' ו''נגד מי באתם?!''

כי אצלנו, בניגוד למקומות אחרים בעולם, הקטסטרופה הזאת לא הייתה אסון טבע, משהו בלתי נמנע, אלא מעשה ידי אדם.

זה היה חזיון מיתולוגי, סוריאליסטי – תופעה יחידה בהיסטוריה: מלחמת אזרחים ללא שפיכות דמים. מלחמת אחים מלווה בחיבוקים ואהדה.

מסתבר, למרות הכול, שאצלנו כיהודים יש משהו שונה, עמוק מאוד.

אנחנו עדים בימים אלה לשטיפת מוח חסרת תקדים. שטיפת המוח הזאת מובילה את הציבור לתפוס את מתנגדי המהלך ה''מתון'' המכונה ''התנתקות'' – ולמעשה אינו אלא הרס, עקירה וגירוש – כאנשים קיצוניים. ולעומתם, מי שרואה את העקירה ואת ההרס - שלמעשה לא נועדו אלא לדחות לחצים בינלאומיים לכמה חודשים ולהסיט את תשומת הלב משחיתות אישית – מי שרואה אותם כמהלך נבון והומניסטי - הוא אדם מתון.

אנחנו קוראים מאמרים, מודעות, הפצרות: שרון – תמשיך!

ואני שואל את עצמי, מה הם רוצים שהוא ימשיך: את ההרס והחורבן? את העקירה ללא תמורה? את הקרע הנורא שנוצר? את הפגיעה בציבור חיוני, מושרש, ספוג בערכים, המלקק עכשיו את פצעיו?

השאלה מה ההיגיון העומד מאחורי העקירה העקרה הזאת ממשיכה להציק.

אומרים לנו: כך מצילים את המדינה היהודית, את ''אופייה היהודי'' של ישראל. ואתה חושב, לאיזה יהדות הם מתכוונים, איזה יהודי הם רואים בעיני רוחם – הרי המדינה שאותה הרסו ועקרו, ושעוד היד נטויה להרוס ולעקור, היא המדינה היהודית , ולא ישראל שלנו, הנהנית את עצמה לדעת.

כבר חודשים ארוכים אני מחפש תשובה לסוגיה הקשה, איך קרה שהטירוף הזה נפל עלינו, והנה ביום מן הימים האחרונים הזדמנתי במונית אחת עם סופר ידוע, בדרך ליום עיון בעניין היוזמה להשארת המתנחלים על כנם תחת שלטון פלשתיני. בדרך הפליג הסופר על גלי זכרונו וסיפר על זעזוע שפקד אותו כשראה למחרת מלחמת ששת הימים יהודים רוקדים על גג של בית בסילוואן, שנושלה ממנו המשפחה הערבית שהתגוררה בו; יהודים רוקדים וצוהלים אל נוכח הילדים הערבים הבוכיים והנשים המייללות.

שאלתי אותו: וכשאתה רקדת אי אז בשנות החמישים במסיבות פורים במסעדה בעין הוד שהייתה פעם מסגד, והתארחת בבתי חברים ששופצו על חורבות של אנשים שנעקרו וגורשו? מה ההבדל בין עין הוד לבין סילוואן, רק התאריך? למה מה שקרה אחרי 67 שונה ממה שקרה בעקבות 48?

ואז באה ההארה: המתנחלים הם השעיר לעזאזל שלנו. הם כפרתנו. תפקידם הסמוי בעיני חלק מהחברה הישראלית הוא לכפר על חטא, על חטא מודחק שסירבנו להתמודד אתו. הממסד השלום-עכשווי שיצא מקיבוצים שחמדו אדמות ערביות בשנים שאחרי מלחמת השחרור, ושמקורו בהוגי דעות שאצו-רצו לתפוס ולשפץ בתי ערבים שננטשו – קפצו כמוצאי שלל רב על ההזדמנות לנקות את המצפון בעקבות מלחמת ששת הימים.

אמור מעתה: מי שחמד וגזל, מי שרצח וירש, הם המתנחלים ביהודה שומרון ועזה, הימין הדתי, גוש אמונים – ואותו צריך להעביר מן הארץ כדי שתגיע הגאולה.

זוהי, אם תרצו, אחיזת העיניים המסתתרת מאחורי משיחיות השקר השלום-עכשווית. אחיזת עיניים שאולי עובדת על חלק מהציבור הישראלי, אבל בשום פנים לא על הפלשתינים. הם לא קונים את השקר הזה. הם יודעים בדיוק מי התיישב על חורבותיהם ועל אדמותיהם, ומי התיישב על טרשים, בשטחים ריקים.

והראייה, הם נושאים את עיניהם לא לגוש קטיף, כי אם לאשקלון; לא לאפרת, כי אם לקטמון; לא לבית''ר עילית אלא למלחה. אם מישהו צריך להיעקר, מבחינתם, אלה אנחנו, החיים לבטח בתחומי הקו הירוק ה''חוקי'', על חורבות הזיכרון הלאומי שלהם. אנחנו, לדידם, הראשונים בתור. כי, כאמור, החטא הקדמון הוא לא ב''שטחים'', אלא כאן: בלכיש, ביפו, בחיפה, בגליל ובשרון.

אלא שאריק שרון, שבערוב ימיו, מתאווה לאכול את ארוחות הבוקר שלו לאורה של עיתונות מלטפת – הפך לפאולוס של משיחיות השקר השלום-עכשווית; לכופר הגדול שלפתע ראה את האור בדרך לדמשק והפך את עורו.

הבעיה היא שבמקרה זה אין זה אור אלא חושך. הדרך לשלום, אם בכלל, היא דרך ההתחברות ולא דרך ההתנתקות, ורע, לעולם הוא רע ואין עמו כל בשורה.

אפשר לומר היום למתנחלים: היה לכם תפקיד היסטורי גדול בעיני השמאל: להיות פועלי הניקיון של המצפון שלו. כפו עליכם את המשימה לנקות את המצפון לאלה שיושבים בבתי ערבים ועל אדמותיהם בקטמון ובטלביה, בבקעה ובאבו טור, בברעם וביד מרדכי ובשייח מוניס. מה דעתכם שתקומו כאיש אחד ותאמרו: התפקיד ההיסטורי שלנו הוא הפוך – לא להיעקר כי אם להישאר; להישאר במקומותינו גם תחת שלטון אחר (כמיעוט יהודי במדינה פלשתינית במקביל למיעוט הערבי בישראל) ולשמש גשר לשלום. אנחנו נהיה אלה שנבחן לאן פניו של השכן הפלשתיני: לפיוס או להמשך הסכסוך. אין אבן בוחן טובה מזו. רובכם הגעתם לאן שהגעתם מתוך תחושת שליחות, בתוקף רעיון ואמונה. מסוכן היה תמיד; מוקפים בשכנים עוינים הייתם תמיד. אבל הייתה לכם שליחות והייתה אמונה – ובתוקף אלה המשכתם לשים נפשכם בכפכם. עכשיו, בדרך אחרת ומנקודת מבט אחרת – ניתנת לכם, אולי, עוד הזדמנות לחיים ש''שליחות'' בצדם ו''משמעות'' בצדם.

אנשי מעשה, פוליטיקאים, עורכי דין, לא הצליחו עד כה להוציא את העגלה מהבוץ. עם האנשים המעשיים האלה נשארנו תקועים. אני מאמין שרעיון שמקורו ב''אנשי רוח'' דווקא, מסוגל לפעמים להביא רוח אחרת, שתגרום לתזוזה. אולי עוד לא מאוחר למהול את ההתנתקות – את המהלך הזה שאינו אלא טלאי, סתימת חור, הרס על הרס - בבשורה, במהלך שיש עמו תקווה. מזה עידן ועידנים לא הוצת אצלנו הדמיון היצירתי. אולי הרעיון הזה ידליק את האור בקצה ההתנתקות.

---