השבוע טיילתי למרגלות האקרופוליס באתונה, כאשר צד את עיני שלט ועליו מילה יחידה באותיות יווניות: סיסיפוס. זה היה השם של טברנה.

יתכן שהאלים רצו להזכיר לי בדרך זו מאמר שכתבתי עליהם לפני 14 שנה, תחת הכותרת ''נקמת האלים''. גיבורו הטראגי היה האדם שקראתי לו ''שמעון סיסיפוס''.

סיסיפוס המקורי היה, כזכור, מלך קורינתוס, אדם חוטא, תככן ושקרן. הוא הלשין על צאוס, ראש האלים, שהתעסק, כדרכו בקודש, עם יפהפיות אנושיות.

כעונש על מעשיו, נשלח סיסיפוס לשאול-תחתית, ושם נגזר עליו לגלגל במאמץ כביר סלע כבד אל ראש גבעה. בכל פעם, כשכמעט היה מגיע לשם, היה הסלע נשמט ומידרדר שוב למטה. וכך הלאה, עד סוף כל הימים.

זה היה גורלו של שמעון פרס עד לכתיבת אותו מאמר - וזה גורלו גם מאז, עד עצם היום הזה. אינני יודע אם ומדוע הטילו עליו אלי יוון את העונש הזה, אך במשך כל השנים הוכיח פרס שהוא בהחלט ראוי לו.

אם היה ספק בכך, באו הימים האחרונים, שבהם עשה פרס מעשה של זנות פוליטית. אילו נטש את מפלגת-העבודה לפני ההתמודדות בפריימריס ועבר למפלגה יריבה – ניחא. הרי כך עשה גם אריאל שרון. אבל פרס הציג את מועמדותו לתפקיד יו''ר מפלגת-העבודה, נחל מפלה מבישה בפריימריס – ורק אז הצטרף למפלגת-שרון.

אין ספק, פרס הביא את הקללות על עצמו. הוא ממשיך לגלגל את האבן, והאבן ממשיכה להישמט מידיו בכל פעם, רגע לפני הגיעה לפסגה.

כבר ב-‏1953 התמנה – בגיל 30 – לתפקיד מנכ''ל משרד-הביטחון. זה היה קידום מדהים. הוא היה בן-טיפוחיו של דוד בן-גוריון הכול-יכול, ראש-הממשלה ושר-הביטחון, שמסר לו את השליטה על מערכת-הביטחון האדירה. הוא היה יכול לקוות שבבוא העת יעביר לו ''הזקן'' את ראשות-הממשלה. בינתיים נבחר לכנסת והתמנה לתפקיד סגן שר-הביטחון.

ואז קרה לו האסון. ב-‏1963 הודח בן-גוריון מראשות המפלגה והמדינה ויצא למדבר, תרתי משמע. פרס נשאר תלוי על בלימה. הוא התחנף לראש-הממשלה ושר-הביטחון החדש, לוי אשכול, וזה השאיר אותו בתפקידו. הוא ניסה לבנות את כוחו מחדש, אך האבן שוב נשמטה מידיו: בן-גוריון חזר לפתע מהמדבר והקים מפלגה חדשה, רפ''י. פרס לא יכול היה לסרב להצטרף אליו. בלב דואב התפטר מתפקידו ופרש ממפלגת העבודה (שנקראה אז מפא''י). אך הוא קיווה שעם נצחון המפלגה החדשה יעלה מעלה-מעלה.

הוא עבד כמו שד, בנה את המפלגה, הקים סניפים, ניהל את מערכת-הבחירות. הוא היה משוכנע שמפלגה בראשות ''הזקן'' האגדתי, בהשתתפות משה דיין עטור-התהילה ושורה של גנרלים אחרים, תשיג ניצחון מוחץ. איך אפשר שלא? אבל יום הבחירות, בנובמבר 1965, הסתיים באכזבה מרה: רפ''י השיגה בקושי 10 מנדטים, ומיקומה במפה הפוליטית הפך אותה לבלתי-רלוונטית. (דוגמה זו עומדת עכשיו לנגד עיניהם של אנשי-הליכוד, המקווים שזה יקרה גם לשרון, היוצא להרפתקה דומה.)

כעבור שנתיים נזרק לרפ''י גלגל-הצלה. המציל היה גמאל עבד-אל-נאצר, שריכז את צבאו בסיני. בישראל השתררה בהלה, רפ''י הוזמנה להצטרף לממשלת-חרום ונציגה התמנה לשר-ביטחון. אבל זה לא היה פרס, שעבד כל-כך קשה למען רפ''י, אלא משה דיין, שלא עשה דבר למענה. הניצחון המדהים במלחמת ששת-הימים הפך את דיין לאליל ההמונים, ופרס נשאר בצד. האבן התגלגלה לתחתית הגבעה.

פרס הבין אז שלא יגיע לפסגה כחבר במפלגה קטנה. הוא החזיר את רפ''י למפלגת-העבודה (שנקראה עכשיו ''המערך'') וזכה בתפקיד הזוטר של שר-התחבורה. בן-גוריון ראה בכך בגידה מצד בן-טיפוחיו והקים מפלגה קטנה חדשה (''הרשימה הממלכתית'').

ההזדמנות הגדולה באה ב-‏1974, כמה חודשים אחרי מלחמת יום-הכיפורים. המלחמה נראתה כביזיון לאומי, ושני האחראים לכך, ראש-הממשלה גולדה מאיר ושר-הביטחון משה דיין, שהיו עד אז אלילה ואליל, נשלחו למדבר פוליטי. הדרך הייתה פנויה לראש-ממשלה חדש. היה נראה שהתפקיד ייפול לחיקו של פרס כפרי בשל. אך ברגע האחרון הופיע יצחק רבין, טירון גמור בפוליטיקה, והמפלגה בחרה בו.

פרס, פגוע עד עמקי נשמתו, נאלץ להסתפק בתפקיד שר-הביטחון. את שלוש השנים הבאות הקדיש יומם ולילה לחתירה תחת מעמדו של רבין, שקרא לו ''חתרן בלתי-נלאה''. לשם כך, וגם כדי לזכות באהדת הציבור הימני הקים פרס את קדומים, ההתנחלות הראשונה בלב האוכלוסייה הערבית בגדה המערבית.

האלים האכזריים החליטו להתל בו שוב. יצחק רבין הסתבך בעניין של מה-בכך – שארית של חשבון קטן באמריקה, שנותר אחרי שירותו שם, בניגוד לחוק של אז – והתפטר. סוף-סוף הפך פרס ליו''ר המפלגה ומועמדה לראשות-הממשלה. לקראת הבחירות של 1977 היה נצחונו בטוח, והוא כבר תכנן את הרכב ממשלתו. ואז קרה דבר שלא-ייאמן: מהפך! מנחם בגין, האופוזיציונר הנצחי שהובס בכל מערכות הבחירות, ניצח והפך לראש-הממשלה. האחריות הוטלה על פרס, רבין יצא נקי. האבן שוב התגלגלה למטה.

בבחירות כעבור ארבע שנים, נהגו האלים באופן סאדיסטי עוד יותר. במוצאי יום-הבחירות הודיעו סוקרי דעת-הקהל שמפלגת-העבודה ניצחה. כשהוא זורח מאושר, הכריז פרס על עצמו כעל ראש-הממשלה הבאה. ואז התברר כי בגין ניצח בכל זאת.

ההמשך היה מר. בגין קיבל את עצת שר-הביטחון שלו, אריאל שרון, ופלש ללבנון. יום לפני כן נפגש פרס עם בגין והביע פומבית תמיכה בפלישה. קרה מה שקרה: כיבוש ביירות, טבח סברה ושתילה, הדחת שרון, התמוטטות בגין. לציבור נמאס מהמלחמה לגמרי. פרס היה בטוח שהפעם ינצח סוף-סוף. אך דווקא יצחק שמיר, יורשו של בגין, ניצח.

השנים הבאות ראו עליות ומורדות. שוב ושוב הגיע פרס כמעט לראש-ההר. פעם אף הפך ראש-ממשלה לשנתיים, אך רק בעזרת המצאה ישראלית מקורית: חילופי ראשי-ממשלה ברוטציה (עם שמיר) במסגרת ממשלת-אחדות. כראש-הממשלה זכה בהצלחה אמיתית: בעזרת שר-אוצר מוכשר, יצחק מודעי, הצליח להוריד את האינפלציה מ-‏400% לממדים נורמליים. אבל התשוקה להיות ראש-ממשלה בזכות עצמו גברה: הוא אירגן פוטש בממשלת-האחדות כדי להדיח את שמיר, ועמד לתפוס את השלטון בעזרת הדתיים. אך אלה אבוי, בגדו בו ברגע האחרון והוא נאלץ לפרוש מהממשלה בכלל. רבין נתן לזה את הכינוי ההולם ''התרגיל המסריח''.

לקראת הבחירות של 1992 שוב נראו הסיכויים מצוינים. שלטון הליכוד נמאס על הציבור. הניצחון חזר למפלגת-העבודה. אך ברגע האחרון נחטף הפרי מידיו של פרס - שוב בחרה המפלגה ביצחק רבין כמועמדה. פרס נאלץ להסתפק בתפקיד משני – שר-החוץ, שהוא פחות חשוב משר-הביטחון ושר-האוצר.

מי ששוחח איתו אז התרשם שוויתר סופית על התשוקה להגיע לראש-הגבעה. בפעם הראשונה שיתף פעולה עם רבין, ויחד חוללו את הנס של אוסלו. שניהם דגלו במשך עשרות שנים ב''אופציה הירדנית'', אך האינתיפאדה שיכנעה אותם להכיר בעם הפלסטיני ולכרות ברית עם אש''ף. כאשר הוחלט להעניק את פרס נובל לשלום ליצחק רבין וליאסר ערפאת, הזיז שמעון פרס שמיים וארץ עד שצורף למקבלי הפרס. מכיוון שהפרס יכול להינתן רק לשלושה, פסחה הוועדה על השותף הרביעי – אבו מאזן.

אבל האלים לא הרפו. בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין. הרוצח, שהמתין לרגלי המדרגות, פסח על פרס, שעבר על פניו בטווח מגע. הוא התמנה על-ידי הסיעה כמחליפו של רבין בראשות הממשלה.

עכשיו ניתנה לו ההזדמנות של חייו. הוא יכול היה להכריז מיד על בחירות, והיה בוודאי נישא אל השלטון על גבי הזעם הציבורי על הרצח. אבל פרס לא רצה להיבחר בזכות רבין המת. הוא דחה את הבחירות בכמה חודשים, שבהם הספיק ליזום מלחמה כושלת בלבנון. כאשר התיר את הריגתו של איש חמס, ''המהנדס'' יחיא עיאש, הגיב חמאס על זה בפיגועים קטלניים, שהרסו את סיכוייו של פרס לנצח. במוצאי יום הבחירות חזר התעלול הסאדיסטי של האלים על עצמו: תחילה היה נראה שפרס ניצח, עד שהתברר ההיפך: ''הלכנו לישון עם פרס והתעוררנו עם נתניהו,'' אמרו האנשים.

באחת האסיפות המפלגתיות זרק פרס את השאלה הריטורית: ''מה, אני לוזר?'' ונדהם כאשר הקהל השיב לו בשאגה: ''כן! כן!''

כבר היה נדמה שהאלים התעייפו מהעניין. בנימין נתניהו הגיע לשלטון ונמאס תוך זמן קצר על הציבור. הממשלה נפלה ובבחירות ניצחה מפלגת-העבודה, אך הגיבור היה אהוד ברק. בחירתו עוררה סערה של התלהבות, שהפכה חיש-מהר לאכזבה קשה, שהפכה לייאוש מהשלום עצמו ולקריסת מחנה השמאל. ברק הפסיד ב-‏2001 לשרון והסתלק מהחיים הפוליטיים, יורשיו הפוטנציאליים לא יכלו להסכים ביניהם על היורש. בלית ברירה התבקש פרס למלא ''זמנית'' את תפקיד היו''ר - והתחיל לעבוד מיד, בחריצותו הרגילה, להפוך את ה''זמני'' לקבוע.

בדרך קרתה לו עוד תקלה. תפקיד נשיא המדינה התפנה. פרס חשק בתפקיד שהוא אמנם ריק מתוכן ביצועי, אך מכובד מאוד. הבוחרים הם חברי-הכנסת, ורובם הבטיחו לפרס אישית להצביע בעדו בהצבעה החשאית. מולו הוצג פעיל מהשורה השנייה של הליכוד, משה קצב. אך כשנפתחה תיבת הקלפי, התברר שקרה דבר בלתי-אפשרי: פרס הפסיד גם בהצבעה זו.

כדי לשמור לעצמו מעמד בינלאומי, הכניס עכשיו פרס את מפלגת-העבודה לממשלת שרון, בתנאי שיינתן לו תואר חדש: ''משנה לראש-הממשלה''. תמורת התואר הריק-מתוכן, מכר את נשמת המפלגה. הוא השתמש ביוקרתו הבינלאומית כדי להכשיר את שרון בעיני העולם, שזכר את סברה ושתילה. ועל מעשה זה לבדו מגיע לו כל מה שבא לו.

שרי העבודה, שישבו עכשיו בממשלת שרון ושות', תמכו לא רק בפינוי עזה – מעשה חיובי כשלעצמו – אלא גם בכל פעולות-הדיכוי בגדה המערבית: גזל האדמות, התרחבות ההתנחלויות, השמירה על ''המאחזים'', בניית החומה המפלצתית, החיסולים הממוקדים, תוך כדי החרמת הרשות הפלסטינית. אף שפרס עצמו כינה את המדיניות הכלכלית התאצ'ריסטית של הממשלה ''קפיטליזם חזירי'', הוא העניק לה תמיכה גורפת.

הסוף - בינתיים - הגיע לפני כמה שבועות. עמיר פרץ עזב בשעתו את מפלגת-העבודה והקים מפלגת-עובדים קטנה משלו. הוא שודל על-ידי פרס עצמו לחזור למפלגת העבודה. עכשיו התייצב מול פרס במאבק על ראשות המפלגה - וניצח. כנקמה במפלגה פרש פרס בפעם השנייה בחייו ממפלגת-העבודה והצטרף סוף-סוף לשרון, כפי שהלך בשעתו אחרי בן-גוריון.

עכשו משתמש שרון בפרס כבפיתיון כדי לדוג דגים ממפלגת-העבודה, אך אינו חולם לצרף אותו לרשימתו בכנסת. שמו יכול להפריע לו למשוך קולות מהליכוד. ספק אם יקיים את הבטחתו לתת לו תפקיד מכובד אם ינצח בבחירות - אולי את תפקיד נשיא-המדינה, אחרי פרישת הנשיא קצב.

במישור האישי יש משהו טראגי בסיפור הזה. כל חייו השתוקק פרס לאהבת הציבור, ובכל פעם נדחה. איש זה, פוליטיקאי מקצועי וחרוץ מאין כמוהו מאז גיל 18, לא ניצח מעולם בבחירות. בישראל תמהים מדוע הוא זוכה ביוקרה כה רבה בעולם. בעולם תמהים מדוע אינו מסוגל לנצח בבחירות בישראל.

האם זה מפני שהיה עולה חדש בעידן של צברים? האם בגלל המבטא הפולני, הדבק בו עד היום? האם זה משהו באופיו? האם חוסר הכריזמה? האם חוסר עבר צבאי? אולי הכול ביחד?

האלים בוודאי יודעים.

---