המאמר פורסם באתר במבילי.

אנו הילדים, הסובלים מניתוק מאבא חולמים להשיג את כתובתן של אסתר הרצוג, של חנה בית הלחמי, סמדר לביא, ד''ר קמיר וח''כ גבריאלי. אנא עזרו לנו להשיג את הכתובות, ובכל יום שישי, נשלח להן זר פרחים ותודה ענקית מליבנו הקטן.

במשך שנים התחננו, אנו, הילדים האוהבים את אבותינו לא פחות מאשר את אמהותינו, שתשמר זכותינו לקשר אמיץ עם שני הורינו, עם אבותינו הנותנים לנו ללא גבול כמו גם עם אמהותינו האהובות והמסורות. ליבנו נחמץ ונשמתנו נקרעה כאשר לא אמא אחת בלבד, סברה שאבא צריך להיות רק כספומט, אנחנו קוראים לו אבו-מט ולפעמים אב-ארנק, ושמספיק שיפגוש אותנו פעם בשבוע לשלש שעות. בקיר האטום התנפצה זעקתנו האילמת להיות מגודלים גם על ידי אבא, לשמוע ממנו סיפור לפני השינה, לנזוף בו על זיפי הזקן בן יומו השורטים אותנו בנשיקת לילה טוב, לשווא ניסינו להפנות את הזרקור הציבורי, אלינו הילדים שנושלו מאבותיהם, ניסינו ותמיד כשלנו. דמעת ילד קטן מי יספור?

למי היה בכלל אכפת מאיתנו - הילדים שלא רואים את אבא? מי הוטרד מכך שכל מה שהורגלנו לקבל מאבא היו פניו העגומים כשנפרדנו עוד בטרם נפגשנו? למי הזיז שאבא עבר לדירת חדר קטנה או לחדרו אצל סבא וסבתא ולנו כבר לא היה מקום לצעצועים שקנה לנו? למי איכפת היה שביקשנו מאבא שיתן לנו חדר אצלו והוא רק חייך בעצב וגרונו נשנק ואחר כך שמענו שלא נשאר לו כסף כי הכל הולך למזונות? לא ידענו שאבא זללן כזה? כמה מזונות הוא צריך והוא ממש רזה. לאף אחד לא היה איכפת מאיתנו, אף אחד לא חשב עלינו עד ששורה ארוכה של דמויות ''פמיניסטיות'', מקצתן משולי האקדמיה הישראלית, עשו בעבורנו את העבודה.

ראשונה לכולן היא האנתרופולוגית ד''ר אסתר הרצוג: כשקראה חמס מעל כל בימה אפשרית כנגד איזו אמירה אינטרנטית אווילית שהשמיע איזה גבר מטופש והתקיפה במרץ את התנועה האידיאליסטית השקטה של אבותינו וחשפה מתחת לקרחון אותנו, הילדים שטואטאו על ידיה ועל ידי חברותיה אל מתחת לשטיח.

בזכותך, אסתר, אין כמעט איש היום שלא יודע ואינו מזדעזע מ''חרפת הגיל הרך'', זו העוקרת ילדים מתחת לגיל שש מאבותיהם, שמונעת מאיתנו לגדול עם אמא ואבא גם. העוול האיום שעדיין מצוי בספר החוקים הישראלי. ולכן בשם הילדים שגדלו ללא נשיקת אב: נשלח לקט הרדופים יפים וריחניים לד''ר הרצוג היקרה!

בזכותך, ח''כ ענבל גבריאלי, רווקה ללא ילדים, שהעלבת את אבותינו בשידור חי, את שחושבת שאנחנו חפץ חסר רגשות שיש להעביר אוטומטית לאמא מבלי לבדוק אם אולי אנחנו, הילדים, גם, טיפ-טיפה, אוהבים את אבא. את שאמרה שאבא שלנו לא יהיה גבר אם יאהב אותנו.

בזכותך, ענבל, אין היום אב נשוי בישראל שלא יודע כמה סטראוטיפים יכולים להיות מסוכנים ופוגעים. ואנו, הילדים שאבא לא גזז את ציפורניהם, מעניקים זר ענק של גלדיולות פורחות לח''כ גבריאלי! בזכותך יודעים שאנו קיימים.

בזכותך, אשת הקריירה העשויה ללא חת, גב' חנה בית הלחמי, תודות לזעקה שהקמת באומרך כי חזקת הגיל הרך מגנה על הזכויות הכלכליות של נשים. תודה, שעזרת לנו להתבגר ולהבין שלא כל האמהות הן טובות כמו אמא שלנו, זו שחושבת שגם היא צריכה להשתתף בכלכלתנו בהתאם ליחס ההכנסות שלה ושל אבא.

בזכותך, חנה, יודעת כל אמא בישראל מה טוב באמת לילדים, ושכמו הילדים שלך, כל ילד בישראל צריך גם אמא, וגם אבא! ואנו הילדים שלא יכולים לישון אצל אבא, שולחים לך זר בגונוויליות רעננות.

ואפילו שאנחנו רק ילדים, אנחנו לא שוכחים אותך, ד''ר אורית קמיר, משפטנית מבריקה ופמיניסטית נפלאה. המון תודות על מאמרך המלומד שבו הסברת גם לפשוטי העם מדוע אסור לנו לראות את אבא שלנו כי יש בעיה הלכתית בת אלפי שנים של מסורבות הגט. תודה לך שבזכותכן יודעים שאותנו הילדים משכיבים על גדר התייל כדי שעדר עגונות ידהר על גבינו הקט וחזינו שותת הדם. עכשיו כל פעם שאבא מחזיר אותנו בשמונה בדיוק, כי אחרת המשטרה תעצור אותו על חטיפה, אנחנו יודעים שבזכות זה שהפסקנו להכין את השיעורים – ניצלה אשה מסורבת גיטין.

ולכן בשם כל הילדים החיים שגדלים לאבות שכולים נשלח גם לך,לד''ר קמיר, זר ענק של קמליות מרהיבות, בקבוק יין אדום, וחבילת שוקולד בלגי.

אלכס פז הוא אב לארבעה, סמנכ''ל בחברת הי טק, חבר עמותת הורות=שווה.

---