כבר שנים שאירגון חלונות עוסק באיסוף בגדים (יד שניה) וחלוקתם (לאחר מיון, קיפול ואריזה) בין הפלסטינאים בשטחים. לאחר תיאום מראש בין ראש מועצת הכפר סאלם שליד שכם לבין האירגון חלונות התארגן משלוח של בגדים וחוברות הכתובות בעברית ובערבית על ידי בני נוער ישראלים ופלסטינים. עד היום הועברו מספר פעמים משלוחים ללא בעיות לכפר,(אירגון חלונות מוציא עשרות משלוחים כאלה בשנה)

ביום שישי האחרון, 10.8.07, יצאו תמר אלמוג, חורש ואבי וינברג הפעילים של אירגון חלונות בשלוש מכוניות פרטיות עמוסות חבילות בדרכם לסאלם. החבילות כללו ארגזי קרטון וכן מספר רב של שקיות ובהן בעיקר בגדים, ממוינים ומקופלים. כמקובל במשלוחים של 'חלונות', כל שקית היתה סגורה בנייר דבק ועל כל שקית וכל ארגז היה כתוב באנגלית מה הם מכילים: בגדי גברים, נשים, ילדים, כלי מיטה, וכן הלאה. אני שיצרתי את החיבור עם אנשי סאלם, בתוקף הכרותי עם שני הצדדים מפעילויות שונות, פגשתי את החבורה בצומת מורשה, גם טיפלתי באירגון התיאום בין המתנדבים ומי שאמורים היו לקבל את המשלוח. מטרתי היתה ללוות את המתנדבים עד מחסום בית פוריק שלפי התיאום נקבע כנקודת העברת המשלוח.

בסביבות השעה 10:00 הגענו למחסום ביקשתי מהנהגים להחנות את הרכבים בצד בזמן שאני ניגש לתאם את העברה עם מפקד המחסום (סמל). התקבלתי ממש בסבר פנים יפות עם ברכת בוקר טוב. גם הבאתי לחיילים במחסום מגשית גדולה עם בורקס, סיגרים וקובות. לאחר הסבר קצר על רצוננו ועל מטרת בואנו למחסום, מפקד המחסום אישר לנו לבצע את ההעברה בצד שממנו באנו אל המחסום והצמיד לנו חייל לבידוק.

אבו זאכי פעיל שטח באיזור יחד עם בנו זאכי בן ה-‏9 ועוד בחור היו אמורים לקבל את המשלוח ולהעבירו למועצת הכפר סאלם. בתחילה עברה את המחסום מכונית סוברו ועמדה ליד הרכבים שלנו והעברנו את החבילות אליה, כאשר כל הזמן עומד חייל שהשגיח על העבודה. לאחר מכן ביקשנו שיתנו לסוברו לעבור במחסום ובמקומו יגיע טרקטור עם עגלה להמשך העברת המשלוח. הדבר התעכב מאחר והחיילים לא כל כך אהבו את העניין והתחלו לנהוג בגסות, גם כלפינו וגם כלפי הפלסטינים ועיכבו את מעבר הטרקטור בחזרה (2 האמרים חסמו את המעבר לכל הרכבים). לאחר בקשות נוספות הטרקטור הצליח לעבור כאשר תעודת הזהות של הנהג נלקחת ממנו ללא סיבה מאחר והוא כבר עבר קודם עם הסוברו באישור מפקד המחסום ובנוכחותו.

למרות ההבטחות של מפקד המחסום שהוא מיד משחרר את הבחור זה התעכב. החיילים, ביוזמתם, החליטו מה לעשות. הם ניהלו את העניין שהלך והדרדר ויצא משליטה. המשמעות היתה שמפקד המחסום היה בתהליך של איבוד שליטה. בסופו של דבר, מפקד המחסום שוב השתלט על המצב ואנחנו עזבנו את אזור המחסום ונסענו לכיוון אלון מורה.

אחרי כמה דקות התקשר אלי אבו זאכי וסיפר לי שאחד החיילים במחסום הורה לו לפתוח (כלומר לקרוע) את כל השקיות והארגזים ולשפוך את תכולתם על האדמה, כדי לבדוק אותם. מייד פנינו כדי לחזור למחסום וכאשר התקרבנו ראינו שהחיילים מעבירים במהירות את החפצים מהאדמה לעגלת הטרקטור. כשהגענו כל הבגדים היו מפוזרים על העגלה, חלקם מאובקים, השקיות קרועות והארגזים שבורים. אבו זאכי אמר שהוא לא יכול לקחת את הבגדים למועצה של כפר סאלם במצב כזה ושניקח אותם חזרה לתל אביב. תעודת הזהות, הוחזרה לבעליה.

הושפלנו במחסום צה''ל

מפקד המחסום, אמר שהוא לא היה נוכח בפיזור הבגדים, שהוא מסכים איתנו שגם אם צריך לבדוק, לא זו הדרך, שזכותנו להגיש תלונה אם אנחנו רוצים. למקום הגיע תוך זמן קצר הסמ''פ, וגם הוא, הדגיש את החיוניות של הבידוק אבל אמר שאולי הדרך שבה הבידוק נעשה לא היתה בסדר. לאחר שיחה עם מפקד המחסום והסמ''פ ולאחר התייעצויות בינינו, הוחלט שנסדר בחזרה את הבגדים בתוך שקיות (לא מקופלים וממוינים כפי שהיו ואז אבו זאכי יוכל בכל זאת לקחת אותם. מכיוון שהסמ''פ הסכים איתנו שיש לו אחריות על מה שהחיילים שלו עושים, שאלנו אותו מה הוא מתכוון לתרום לתיקון של מה שהם הרסו. בסופו של דבר, החיילים הביאו שקיות ואולי ארגז או שניים, הסמ''פ אמר שהוא יקצה חייל שיעזור לנו. אבל למעשה מפקד המחסום, שנתבקש לעשות זאת, היה ליד העגלה כשסידרנו אבל לא השתתף בסידור.

לאחר שהזעקתי עזרה סידרנו את הבגדים והחפצים בתוך שקיות כמיטב יכולתנו, כאשר אנשי רבנים שומרי משפט הצטרפו לסייע. גם ידידי זכריה סדה והרב אניטה מרבנים שומרי משפט ואחרים התגייסו. בסיומה של העבודה נפרדנו מאבו-זאכי שנסע עם החבילות ונסענו גם אנו לדרכנו.

---

סיכום

אני בעצמי ששירתתי שנים רבות בצנחנים ונמצא הרבה באזור, מאוד קשה לי לראות את התנהגות הצבא שמתמודד עם כל המצב הנורא של הכיבוש; לצערי קשה לי לראות מידי פעם את החיילים שנמצאים במצב קשה ובלחץ גדול עושים דברים נוראיים. אלו דברים שהם בהחלט לא מתאימים לרוח הצבא התקופה שאני הייתי חייל. הדבר מאוד מפחיד ומדאיג אותי מאחר ומעשים אלו רק מגבירים את השנאה בין העמים. במיוחד היה לי קשה לראות איך החיילים משפילים את הפלסטינים ומתנהגים כקלגסים נוראיים. זאכי, בנו של אבו זאכי, בן ה-‏9 ראה את כל הנעשה וחבל לי מאוד שזה מה שהוא יזכור. זה במיוחד חבל לאחר כל המאמצים שעשיתי להוציא אותו ועוד מאות נערים פלסטינים אחרים לאותו יום כייף בשפיים על מנת שיראו ישראל אחרת. אני לא יודע מה איתכם, אבל אני חושב להמשיך במעשי למען קירוב בין העמים ולמניעת שכול נוסף, כנאמר ממשלות חותמות הסכמים אנשים עושים שלום.

---