ד''ר דוד סיון פרסם לפני מספר ימים מאמר מעניין על החשדות למעשי שחיתות המתרכזים בראש הממשלה, מר אולמרט, ועל יחסם של שני חבריו הטובים, העיתונאים דן מרגלית וטומי לפיד. ואני חושב שיש לבחון חלק מהדברים ממבט אחר.

מר סיון מתלונן על התמשכות החקירות בחשדות כלפי ראש הממשלה. לדבריו, לבוזגלו זה לא יקרה. ובכן, חקירות במשטרה נמשכות עד אין סוף, רק לחץ ציבורי או אישי גורם לזירוזן. אם אין מי שילחץ, זה נמשך שנים, ולרוב מסתיים בפיסקה: אין עניין לציבור.

מר סיון קובע, ובצדק, כי דפוסי ההצבעה בבחירות אינם משתנים בגלל חשדות לשחיתות. פירושו של דבר שבעיני הציבור, חשיבות החשדות על שחיתות אישית וציבורית אינה בסדר עדיפות גבוה לעומת בעיות בטחון, כלכלה וחברה.

לפני ימים ספורים הייתה באחד מערוצי הטלוויזיה כתבה על השינוי הכלכלי והחברתי האדיר שאירלנד חוותה בעשורים האחרונים. כמעט כל המרואיינים ציינו את פועלו האדיר של ראש הממשלה דאז, צ'רלס הוהי, ויתכן שאלמלא הוא המהפכה לא הייתה מתקיימת. במקביל ציינו כולם את שחיתותו הרבה, הן האישית והן של כלל הממסד השלטוני באירלנד. כולם הזכירו את המושג ''מעטפות חומות'' שהיה דבר הכרחי בכל עסקה עם גוף ציבורי ואיתו אישית. כנגד הוהי הצטברו מספר כתבי אישום חמורים ורק מותו הצילו כנראה מלהיכנס לכלא.
האם מקרה הוא שגם אצלנו התרחשה תופעה דומה לפני מספר שנים?

הקלות שבה הציבור מתייחס לחשדות בשחיתות היא, כפי שמציין, שוב בצדק, מר סיון, בגלל מתן ''צבע פוליטי''. שרון הנערץ הפך למושחת מיד עם היוודע תכנית ההתנתקות. ודוגמאות לא חסרות.
אך יש חידוש. ד''ר זליכה, החשכ''ל המאשים את ראש הממשלה בשחיתות, אינו איש פוליטי, לפחות לכאורה. לכן, דווקא האשמותיו קיבלו הד חזק בציבור. אך ראה זה פלא, הוא האשים עוד אחד, ועוד אחד ועוד אחד. בסוף נותרו הוא ולינדנשטראוס בלבד, בלתי מואשמים בעבירה.

יש בישראל מונח שנקרא: ''העדר'', דהיינו כלל גישתו של הציבור שאינו בשוליים השמאליים או הימניים (כאשר מדובר בעניין פוליטי), אז במקרה של החשדות לשחיתות האם ללכת לפי ''העדר'' או לפי אילו המתיימרים להיות רועיו?

מר לפיד הציע לאחרונה כי חקירות לחשדות בעבירות, כגון שחיתות, כנגד ראש ממשלה ושרים שאירעו בטרם נבחר האיש לכהונתו, חקירתן תדחה עד אחרי סיום כהונתו, מבלי שיכנס לתוקף גורם ההתיישנות. גם השר דיכטר הציע דבר דומה.
בוא נבחן את מקרה אולמרט. כל החשדות נגדו הן מתקופת כהונתו כשר התמ''ת והאוצר. הדברים היו ידועים. המינויים שנטען כי הם מפלגתיים היו ידועים והטיפול בהם יכול להתחיל מיד. אישור המענק למפעל בדימונה שיוצג על ידי שותפו לשעבר של השר, היה ידוע, הרי נטען כי היועץ המשפטי הזהיר את השר מפני השתתפות בפגישה עם שותפו לשעבר, לכן הטיפול יכול היה להתחיל מיד. גם בנושא תלונתו של ד''ר זליכה על העדפת משקיעים במכרז בנק לאומי, ניתן היה להתלונן מיד ואולי למנוע את המעשה (במידה שהוא פלילי).

אך,ראה זה פלא, כל העניינים האלו צצו רק אחרי שמר אולמרט נבחר לראש הממשלה. קודם הם כנראה לא עניינו אף אחד, או לא הייתה בהם דחיפות.
אז אם לא הייתה בהם דחיפות עד מרץ 2006, אז אולי הם אינם דחופים גם עד 2010?

אישית, אני סבור שד''ר זליכה הגיש את תלונתו למבקר המדינה נגד ראש הממשלה בנושא בנק לאומי בכדי לקבל הגנה ולמנוע את פיטוריו במועד מוקדם יותר.

אגב, שמתם לב שמבקר המדינה, מר לינדנשטראוס, נעלם מדפי וצגי התקשורת? האם מקרה הוא, או שהבין סוף-סוף שבאמת הפך את ביקורת המדינה לקרקס.

מנגד, בכל חשד לעבירה פלילית העולה בעת כהונת ראש הממשלה, הנשיא, או השרים, יש לפתוח מיד בחקירה נמרצת.

---