לאחרונה עולה שוב הרעיון של החוק הנורבגי, על פיו חבר כנסת ההופך לחבר בממשלה מתפטר מן הכנסת. כמו כל רעיון יש בו פנים לכאן ולכאן, אבל ברור כי המצב הנוכחי שבו שליש מן הקואליציה היא גם ממשלה איננו סביר. הכנסת אמורה לעסוק בחקיקה, והממשלה בממשל, וכאשר חלק הממשלה בכנסת מתנפח מעבר לכל הגיון עבודת הכנסת נפגמת. במיוחד כנסת זו, שלפניה האתגר העצום של חקיקת חוקים ציוניים, כמו חוק שירות-אזרחות, חוק נאמנות-אזרחות, וחוקים המסדירים את שהייתם של זרים ומסתפחים בארץ ישראל. כנסת בהרכב מלא היא הכרח בל יגונה.

מאידך, בממשל קואליציוני שבו כל מפלגה עשויה להתפתות להפיל את הממשלה בתואנה זו או אחרת, וראה ברק בממשלת אולמרט, הרי כל פרישה כזו תוביל לשינוי הרכב של הכנסת, והפרעה בכל מהלך החקיקה ועבודת הוועדות. שערו בנפשכם ששליש מחברי ועדת החוץ והביטחון מתחלפים פתאום. יתר על כן, בנוכחות ממשלה של עשרים וחמישה שרים ועשרה סגני שרים כל שינוי בקואליציה הוא זעזוע של ממש בעבודת הכנסת כאשר האחרון שנכנס הוא גם הראשון שיצא. שלא לדבר על המשכורות הכפולות הלשכות הכפולות והצפיפות במליאה.

יש דרך חסכונית לצאת מן הפלונטר הזה, והיא ביטול המושג סגן שר, והגבלת מספר השרים לחמישה עשר, ואפילו שניים עשר. אם שוויץ יכולה להסתפק בשבעה שרים, גם ישראל יכולה להצטמצם בכיבודים המיותרים. רב המשרדים הומצאו כדי לרצות צרכים פוליטיים או אגו פוליטי. למשל משרד התשתיות, שהומצא עבור אריאל שרון. או המשרד לאיומים אסטרטגיים, שהיה עורבא פרח. או משרד התיירות שאיננו אלא מקום להחנות בו מכובדים לא חשובים. ריבוי שרים משמעותו שיתוק שעליו מתגברים באמצעות טרויקה, ומטבחון, ומטבח, וקבינט, וכיוצא באלו. הכול מיותר לחלוטין. צמצום מספר השרים הוא לטובת הקואליציה הצרה שאחד מכל שלושה חברים בה הוא שר או סגנו.

ומה באשר להצבעה בממשלה בהיעדרו של שר? השר הנעדר ימנה ממלא מקום מסיעתו, בהתאם לתחום שבו עוסק אותו חבר כנסת.

האם מסוגל בנימין נתניהו להוביל מהלך שכזה? מסופקני. כל עוד התגרנות הפוליטית היא אודות כיבודים מסביב לשולחן הממשלה, וחברי כנסת רואים בחקיקה מעשה פחות ערך ימשיך השוק הפוליטי להתנהל באופן הזוכה לשריקות בוז מקהל הבוחרים. אולי המשבר הכלכלי המתפרץ הוא שיכפה את מידת ההגיון על הכנסת הנכנסת.

---