על הייחוד של השפה העברית יכולה להעיד העובדה הבאה: קיימות בה ארבע אותיות-שימוש (הן מוכרות כאותיות בכל''מ) ולפעמים יכולה ההחלפה של אות אחת באחרת לשנות לחלוטין מובן של מילה במשפט. כאשר פתח הנביא עמוס, שפעל בימי עוזיה מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל, את הנבואה בפרק ו' במילים הוֹי הַשַּׁאֲנַנִּים בְּצִיּוֹן, וְהַבֹּטְחִים בְּהַר שֹׁמְרוֹן..., הבהירה אות-השימוש ב', שהוצמדה בתקבולת מושלמת ל''ציון'' וגם ל''הר-שומרון'', כי ''השאננות'' היא אורח-חיים עכשוויסטי-הדוניסטי, שהאליטות השלטוניות בשתי המלכויות שהתפלגו מממלכת בית-דויד מתמכרות לו. אף שהפילוג לשתי מלכויות החליש אותן וסכנה מאיימת עליהן, אין האליטות עוסקות בהיערכות מול האיום על קיומן (ו''הרעש'' אכן הפתיע את שתי המלכויות כעבור שנתיים, כפי שנכתב בפתח קובץ הנבואות של עמוס), אלא דבקוֹת ב''שאננות'', באשליה שהשקט (וזה המובן של המילה ''שאננות'') מובטח למדינותיהן ולכן הן, האליטות, יכולות להמשיך ב''דולצ'ה ויטה'' שלהן. לא כזה הוא מובן המילה ''שאננות'' בכותרת מסה זו, שבה הוחלפה אות-השימוש ב' באות-השימוש ל'. ועקב כך ניתן מובן אחר למילה ''שאננות'' בצירוף המילים ''השאננים לציון''.

השאננים בספרות הישראלית, שבפעילותם הספרותית-פוליטית תעסוק המסה, לא יואשמו בהמשך באדישות למצבה הקשה של המדינה וגם לא באסקפיזם אנוכיי-הדוניסטי, אלא דווקא בהתערבות החורגת מתחום הבקיאות שלהם ובניסיון לגייס דעת קהל שתלחץ על האליטה השלטונית להתנהג באופן דפיטיסטי ולקבל החלטות מדיניות וביטחוניות שעלולות להחמיר את מצבה הקשה בלאו-הכי של המדינה. המובן של המילה ''שאננות'' בכותרת המסה היא לכן אדישות כלפי הנחת היסוד של הציונות, שארץ-ישראל בשלמותה היא הנחלה הלאומית של העם היהודי, וגם הסתייגות ממאמציה של המדינה בכל שנות קיומה לדבוק בהנחה זו ולהגשים אותה בכל מעשיה.

ההתחפרות של הסופרים בהשקפתם זו וההתעקשות שלהם לדבוק בה גם אחרי שהעובדות בתולדות הסכסוך חוזרות ומוכיחות להם שאי-אפשר ליישם את פתרונותיהם ל''סכסוך'', והם רק מחלישים את מעמדה של המדינה בדעת הקהל בעולם ומקשיחים את מדינות-ערב בעמדת הסירוב המסורתית שלהן להצעות השלום של מדינת-ישראל – ההתחפרות הזו של סופרי ''מחנה השלום'' מצדיקה להגדיר אותם כשאננים לגורל ציון.

מאחר ונעשה כאן שימוש בלשון רבים, יצדק הקורא אם ישאל את השאלות הבאות: מאימתי התחילה תופעת השאננות לציון בקרב הסופרים? מהו מספרם של האוחזים בשאננות לציון בין סופרינו? מי מבין הסופרים העברים נמנה עם השאננים לציון? כיצד הם פועלים, כיחידים או כקבוצה מאורגנת? באלו יצירות ביטאו את שאננותם לציון? ואם אינם דבקים בהנחה שהארץ בשלמותה היא הנחלה הלאומית של העם היהודי, איך הם משערים יהיה מעמדה של הארץ בסיום ''הסכסוך'', ביום שבו יושג השלום? האם גיבשו סופרי השאננות לציון פתרון בר-יישום לשאלת הבעלות על הארץ, שיהיה מקובל על עמנו? והאם קיים סיכוי שהפתרון שלהם יהיה מקובל גם על הערבים?

---

אבותינו וכל האחרים

מכל השאלות קל להשיב על השאלות האינפורמטיביות, ולפיכך נתחיל בהן. כבר בסיום מלחמת 1948 הופיעו יצירות בודדות שביטאו את עמדת השאננות לציון. מבין סופרי המשמרת הראשונה, סופרי ''דור בארץ'', התבלט אז הסופר הצעיר ס. יזהר, בסיפוריו על מלחמת תש''ח, ובעיקר בשני הנודעים מביניהם ''חִרבת-חִזעה'' ו''השבוי''. לימים הפך יזהר למורם הרעיוני (ובמידה רבה גם למאורם הספרותי) של השאננים לציון בספרות הישראלית.

הסיפור ''חרבת-חזעה'' (1949) מסתיים בשני סיומים. האחד – והוא המפורסם יותר – מבטא את המחאה המוסרית של הגיבור-המספר על מה שאירע בכפר הזה באמצעות שימוש במילה ''הכְּצעקתה'' הלקוחה מפרק בספר בראשית (י''ח-‏21) המספר על הריסת סדום החוטאת: וכשתסגור השתיקה על הכל, ואיש לא יפר את הדממה, ותהא זו הומה חרש במה שמעבר לשתיקה – ייצא אז אלוהים ויירד אל הבקעה לשוטט ולראות הכצעקתה. בסיום הזה ביטא הגיבור-המספר את אכזבתו מעצמו על כך שלא התקומם נגד המעשים שנעשו לערביי הכפר, אלא חנק בחובו את צעקת המחאה שביקשה להתפרץ מתוכו. שוב ושוב חזר על המילים ''כל קרבי צעקו'', אך לא היה אמיץ-לב דיו לאפשר לצעקתו להישמע. שני עמודים קודם לכן מופיע הסיום האחר של הסיפור, ומהבחינה הרעיונית הוא גם החשוב מבין שני הסיומים. וזה המשפט העיקרי בו: קולוניזאטורים, צעקו קרבי. שקר, צעקו קרבַי. חרבת-חזעה אינה שלנו. מעולם לא הקנה השְפנדאו זכות כלשהי.שני הסיומים משלימים זה את זה, כי לפניהם, לכל אורכו של הסיפור, שקד יזהר להוכיח, שמעמדם של חיילי צה''ל בכפר הזה איננו משתווה למעמדם של תושביו, מאחר והעימות הוא בין כובשים, שהם זרים שפלשו למקום לא-להם, לבין נכבשים, שרק להם הזכות להיות במקום הזה. לחידוד המסקנה הזו, המקנה יתרון לכפריים על פני החיילים, נקט יזהר באמצעי רטורי שכיח. הוא זרע במרחב הטקסט מספר פעמים את צמד המילים ''ארג דורות'', כדי לציין את השורשים העמוקים המחברים את הכפריים למקום ואת העתיקוּת של זכויותיהם על הנחלות בחרבת-חזעה. באמצעות שכפול צמד המילים ''ארג דורות'' הבליט את הכובשים כפולשים שאין להם שום זכויות בכפר הזה, פולשים שבאו לנשל את איכרי המקום מאדמתם בכוח השפנדאו, שהיה כלי-נשק התקני והמתקדם של הצבא הנאצי וכמובן שלא היה מצוי כלל בידי לוחמי צה''ל במלחמת תש''ח. מול העומק ההיסטורי שהגניב באמצעות המילה ''דורות'' להגדרת זכויות הכפריים על אדמתם, הציב יזהר בהבלטה את הרגשת הזרוּת שמרגיש הגיבור-המספר בחרבת-חזעה, עקב אי-יכולתו לגייס לצידו שום זכויות, שיצדיקו את נוכחותו במקום ואת הנישול של תושביו.

---

''בלי יחוס אבות''

יתרונו של הערבי על היהודי במבחן הזכויות הלאומיות של השניים בארץ-ישראל הובלט על-ידי יזהר גם ברומאן ''ימי צקלג'' (1958), שבבדיקה ספרותית יותר מקיפה – ולא בזו הרעיונית בלבד שמתבצעת במסה הזו – הוא ספינת-הדגל לא רק ביצירתו של יזהר, אלא בסיפורת של שנות המדינה בכללה. מול הצירוף ''ארג דורות'' בסיפור ''חרבת-חזעה'', להבלטת זכויותיו של הערבי על אדמת הכפר שלו, הציב יזהר ברומאן צירוף מקביל שאין יהודי ממנו : ''יחוס אבות''. בעזרת צירוף זה ייחד אחד מלוחמי צקלג את עצמו ואת חבריו הצברים: בחורים בלי יחוס-אבות המה, רק יחוס-אב להם, וכל הקודם לעליית אבא – חשכה, עד ימי דוד המלך (עמ' 556). במשפט הזה הכריז יזהר שהוא מכיר, כמובן, בזיקה גנטית למולידו (''יחוס-אב''), אך מתכחש להרגשת זיקה לשושלת היהודית (''יחוס-אבות'') ולמורשתה, כולל אותו חלק במורשת הקובע, שלעם היהודי זכויות בלעדיות ונצחיות על ארץ-ישראל בשלמותה. חולשתו-חרפתו של הגיבור היזהרי מתבטאת בכך, שמול הזכות המוכחת מדורות על הארץ של הערבי, יכול הצבר היהודי לגייס לצידו זכות בת דור אחד בלבד, והוא הדור של אביו הביולוגי.

ואכן, כאשר חזר יזהר לפרסם, אחרי כשלושים שנות הימנעות מפירסום יצירותיו, שב וביטא את סירובו להכיר בזכויות הבלעדיות של העם היהודי בארץ-ישראל השלמה באופן מתומצת יותר אך לא פחות חד-משמעי. ההתבטאות המפורשת ביותר נאמרה מפי הגיבור-המספר ברומאן ''מלקומיה יפהפיה'' (1998): מעולם לא היתה כאן אף מולדת לאף עם אחד... ותמיד היתה זו ארץ ותמיד היו עליה עמים, כל עם בשעתו (עמ' 108). ולכן הוסיף עוד, שגם העליות של היהודים לארץ בעידן הציוני לא הוצדקו על-ידי זכויות שהיו להם עליה: כמה שאנחנו זרים כאן. כמה שלא רוצים אותנו בארץ הזאת. וגם היא עצמה, הארץ, לא רוצה בנו. ואנחנו איננו אלא רק עוד חבורת פולשים אחת שנדחקה לכאן לאחרונה, אחרי כל אין-קץ הפולשים בני הפולשים לדורותיהם שהלכו כל הזמן ובאו הנה בזה אחר זה גל אחרי גל לרשת ארץ לא להם (עמ' 177).

ועל-פי ההתבטאות הזו צריך לפרש את הרשימה הכאילו-תמימה שבה פירט יזהר ברומאן ''צלהבים'' (1993) את העמים שהארץ היתה בבעלותם במהלך ההיסטוריה: אבותינו והפלישתים והביזנטים והערבים כולם. ועל פלישת ''אבותינו'' בעידן הציוני הוסיף ואמר שהיא היתה הרסנית מכולם לערבים, כי הם באו להפריח בהפרחה הציונית המתקדמת את השממה המפגרת. ההתנסחות הזו היא אירונית, כי היא מגיבה על טענתה הקבועה (וגם המוכחת) של הציונות, שהגשמתה בארץ-ישראל הפריחה את הארץ והצעידה את הישוב הערבי הדל שישב בה ישיבת קבע מהנחשלות של האוריינט לקידמה של אירופה.

ובה-בעת הגיבה ההתנסחות הזו באירוניה גם כלפי ההשערה החזונית שהשמיע הרצל בספרו האוטופי ''אלטנוילנד'' (1902), שאותה שתל דווקא בפיו של ערבי מנכבדי הארץ. כאשר נשאל אותו נכבד: כלום לא נהרסו ממעמדם תושבי ארץ-ישראל הקודמים בשל הגירת היהודים?... כלום אי אתם רואים בהם (ביהודים) זרים שפרצו לגבולכם? ענה: לכולנו היה הדבר לברכה. - - - אדם שלא נטל ממך כלום אלא בא ונותן לך משהו – כלום ליסטים יהא בעיניך? היהודים העשירו אותנו ומדוע נתרעם עליהם?.

---

המושפעים מיזהר

בסיפוריו על מלחמת תש''ח קבע יזהר לבאים אחריו את הכללים לכתיבת יצירה ברוח השאננות לציון. הוא העלים את העובדות, שעל ריקען התרחשו האירועים שתיאר בסיפוריו, הוא העתיק אירועים משולי ההתרחשויות במלחמת 1948 למרכז העלילות, הוא שפט אותם באמות-מידה מוסריות מוחלטות וסיכם במסקנה שאליה חתר: האשמת לוחמי תש''ח בהתנהגות בלתי-מוסרית, בעשיית פשעי מלחמה נגד אזרחים ובנישול תושביה הערבים של הארץ מאדמותיהם (ראה המסה ''מלחמת תש''ח בסיפורת הישראלית'' בספרי ''שבבים'', 1981). בכך הניח עדות יהודית מרשיעה, שעל סילופיה הסתמכו הפלסטינים כעבור שנים – ואחרי מלחמות כושלות נוספות שהתאגיד של מדינות-ערב יזם בשמם נגד מדינת-ישראל – כאשר בדו את מיתוס ''הנַכְּבּה'' הכוזב כמשקל נגד ל''שואה'', שבעובדותיה המחרידות אין להטיל ספק.

על ההשפעה שהיתה לעמדת השאננות לציון של יזהר על סופרים צעירים ממנו, אפשר להיווכח מרשימה מקבילה של בעלי זכויות על הארץ ששילב מאיר שלו ב''רומן רוסי'' (1988). מאחר ולא ברור מתי בדיוק בשנות ההינזרות מהדפסת ספריו כתב יזהר את ''צלהבים'', שנדפס חמש שנים אחרי הופעת ''רומן רוסי'', צריך להניח שלא היתה כאן העתקה של הרעיון על-ידי הסופר הצעיר מהספר של הסופר המבוגר, אלא התעברות מקבילה של רעיון במוחם של סופרים שהשקפותיהם זהות. וזו הרשימה של מאיר שלו: כנענים, תורכמנים, נחליאלים, יהודים, רומאים, עיזי-בר, ערבים, חתולי-ביצות, ילדים גרמנים, פרות דמשקאיות וחיילים אנגלים נאבקו להטביע עקבות בנשיית הרגבים המתפוררים (עמ' 286).

ניתן לשער שמאיר שלו האמין, שעל-ידי הכללת היהודים, ברשימת חסרי-הזכויות הבלעדיות על הארץ, עם בעלי-חיים, ולא רק עם כובשים ופולשים אנושיים, הפגין חוש-הומור מפותח. אך אין ספק שהיתה לו מטרה נוספת, כאשר שילב את היהודים ברשימת הבעלים המתחלפים של ארץ-ישראל במהלך ההיסטוריה : ללעוג לאמונת מחדשיה של ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל, ששאבו את זכותם להקים את הישובים החדשים ביהודה ובשומרון אחרי מלחמת ששת-הימים מההבטחה שניתנה לאבות האומה (''יחוס האבות'' שלהם), שהבעלות המלאה והבלעדית על ארץ-ישראל תישמר לנצח לצאצאי העם היהודי.

דוגמא יותר ודאית להשפעת מורשת השאננות לציון של ס. יזהר על סופרי המשמרות המאוחרות מוכחת מהעובדה, שאת טענת הנישול המופרכת, שהעלה יזהר בסיפור ''חרבת-חזעה'' (1949), כדי שתייסר את מצפוננו ותעיב לדורות על שמחת העצמאות שלנו, אימצו הסופרים המאוחרים כעובדה היסטורית וביססו עליה את ספריהם. ולכן להשפעת השאננות לציון, ההשקפה שיזהר הניח את אדניה בספרות הישראלית, ולטענת הנישול שהפריח לאוויר, כדי שתכתים את צחור דגלנו בזיכרון הדורות הבאים שלנו, צריך לקשור את העלילות של הכותבים הבאים : את ''מול היערות'' (1968) של א. ב. יהושע, את ''עשו'' (1991) של מאיר שלו ואת ''אחוזת דג'אני'' (2008) של אלון חילו.

• יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות. זכה ב''פרס היצירה'' מטעם ראש-הממשלה ופעמיים ב''פרס הביקורת'' ע''ש ברנשטיין.

---