הסיסמה המרכזית בגלי המחאה החברתית השוטפת את ישראל מזה חודש היא ''העם רוצה צדק חברתי''. דוברי המחאה בעצרות השונות מפרטים חלק מהדרישות הגלומות בסיסמה: בנייה ממשלתית לדיור בהשכרה מסובסדת; מערכת בריאות ציבורית אמינה, שוויונית ונגישה לכל אזרח; שיקום מערכת החינוך הציבורית תוך הורדת מספר התלמידים בכל כיתה; ביטחון תעסוקתי וחיסול חברות כוח אדם המעסיקות אנשים בתנאים שלעתים נושקים לעבדות; שכר שיבטיח קיום הוגן; חיסול הפער הבלתי נסבל בין עניים לעשירים; חיסול המונופולים והפחתת מחירי המוצרים שבישראל יקרים יותר מאשר באירופה; הפחתת המיסים העקיפים הפוגעים בעיקר בשכבות הנמוכות ושכבות הביניים והגדלת המיסים הישירים על חברות ובעלי ההכנסות הגבוהות המרוויחים מאות אלפים ומיליונים בחודש. ויש עוד.

המשותף לכל הדרישות האלה הוא, מעורבות ובקרה ממשלתיות בחיי הכלכלה על חשבון מה שקרוי ''תחרות חופשית'' שהוכיחה כי היא מעשירה את המעטים ומרוששת את הרבים. במלים אחרות, צדק חברתי פירושו יותר סוציאליזם ופחות קפיטליזם. מובילי המחאה בוודאי מודעים לכך, אבל הס מלהזכיר זאת. בין מאות האלפים שזעקו בגרון ניחר ''צדק חברתי'' יש לא מעט מצביעי ליכוד וליברמן, שעבורם המלה סוציאליזם מסמלת את המורשת הסובייטית העגומה ואת השמאלנות השנואה. הם רוצים אידיאולוגיה שמאלית ללא שמאל. סוציאליזם דמוקרטי? על העיקרון הזה רבים לא שמעו.

המחאה זוכה בשלב זה לתמיכה ציבורית גורפת. התקשורת ברובה תומכת. משאלי דעת קהל מראים על תמיכה של קרוב ל-‏90 אחוזים. הסיבה נעוצה בסיסמה השנייה של המחאה: ''לא פוליטית'' – ביטוי למיאוס מהמפלגות והפוליטיקאים. הם עוד יבינו שאין חיה כזו ''מחאה לא פוליטית''. בינתיים ''הלא פוליטי'' בא לידי ביטוי, בין השאר, בהימנעות מדיון בכמה מסוגיות הליבה של מדינת ישראל: הכיבוש, ההתנחלויות, הצבא, דת ומדינה. כמה זמן יוכלו ראשי המחאה להימנע מהאמירה שלא יתכן צדק חברתי ליהודים בלבד, שאין צדק חברתי עם כיבוש, עם התנחלויות, עם גזענות ואפליה נגד האזרחים הערבים. הכיבוש בולע מיליארדים מתקציב המדינה, כך גם הצבא והתמיכות בציבור הדתי והחרדי. מי שרוצה שינוי ערכים מהותי, שינוי סדר עדיפויות ולא רק תיקונים קוסמטיים, לא יכול להימנע לאורך ימים מסוגיות אלו.

זוהי המלכודת בה נתונה המחאה. פופולריות במחיר הימנעות מסוגיות מעוררות מחלוקת. המלכודת מבטאת גם את הכוח המצוי בידי המתנחלים. מנהיגי המתנחלים מסתכלים בעין חשדנית על המחאה. הם מבינים את הפוטנציאל השמאלי הטמון בה. הם מחזיקים באקדח טעון. ברגע שהם יאתרו במחאה בדל של עמדות שמאליות בתחום המדיני, או הצעות לקצץ בהוצאות הכיבוש לטובת הבריאות והחינוך, יחל מסע מקרתיסטי של דה-לגיטימציה בנוסח ''שמאלנים עליך ישראל''. הם יצווחו מעל כל גג כי המחאה מובלת על ידי שמאלנים אנטי ציונים אויבי המדינה, אוהבי ערבים, שונאי דתיים, וכשזה יקרה, חלק כלשהו מהתמיכה במחאה, שאת גודלו קשה להעריך, יישמט ויעבור לצד השני. בתקשורת ההמונית יש לא מעט עיתונאים ימניים שישתפו פעולה עם המתנחלים והימין בכנסת.

הכלכלה, הטייקונים והכיבוש קשורים אהדדי, כמעט אחים תאומים. תרבות השוד והגזילה מהעם הפלסטיני שמונחת ביסוד הכיבוש, חודרת גם לתחומי הקו הירוק. שלטון שמאפשר לגנוב, לשדוד ולגזול מהעם הפלסטיני, סופו שמאפשר לטייקונים לשדוד את נכסי הציבור של העם בישראל. כאשר דייר משכבת מצוקה מתקשה לעמוד בתשלום המשכנתא, הוא מפונה עם משפחתו מהדירה והיא עוברת לרשות הבנק. כאשר טייקון נקלע לקשיים, הבנק בא לקראתו ומוותר לו על חלק מהחוב. האזרחים שקנו ממנו אגרות חוב יוצאים בשן ועין. הטייקון אינו מפונה מטירתו ורמת חייו לא נפגעת. הכוחנות הבוטה והלא מוסרית, פועלת משני צדי הקו הירוק. את הלקח הזה יש להעביר לציבור, אולי במנות קטנות, להקל על העיכול.


צילום: גלעד בר שלוהמחאה יצרה בין השאר מתקתקות סכרינית בנוסח ''אנחנו עם אחד, לא ימין ולא שמאל''. הסופר דוד גרוסמן נשאב לרוח זו כאשר כתב בעיתון הנפוץ ''ידיעות אחרונות'' על ההזדמנות שנוצרה לזיהוי המשותף בין חלקים שונים בציבור הישראלי, בין השאר גם בין הימין והשמאל. הוא מקווה שהשמאל יצא מאדישותו ויגלה ''אמפתיה כלפי המתנחלים שנעקרו מגוש קטיף, הפצע הפתוח של המתנחלים''. (גרוסמן, 5 באוגוסט 2011) .

סולידריות חברתית וערבות הדדית הם עקרונות נעלים, אבל לא בכל מחיר ולא עם כל אחד. איש שמאל לא יגלה סולידריות עם גזענים, עם ניאו נאצים, עם מדכאי עמים אחרים, עם סרסורי מלחמה, עם סוחרי נשק, עם טייקונים שעשו כספם משוד עמם, עם שודדי אדמות העם השכן ועוד. מעולם לא חשתי סולידריות עם מתנחלי עזה שבנו את הוילות שלהם על אדמה ששדדו מהפלסטינים, ניצלו את כוח העבודה הפלסטיני בתנאים מבישים וגנבו את מימי עזה מתושביה. צריך היה לגרשם (לא כאקט חד צדדי ללא הסכם עם הפלסטינים, כפי שעשה שרון) ולא היה צריך לרפדם במיליארדי שקלים. הסולידריות שלי היא גם עם עניי עזה שסבלו וסובלים מידם של הכובש הישראלי ושלטון החמאס. הסולידריות של איש שמאל חוצה גבולות לאומיים וגיאוגרפיים. מי שמחפש דוגמה לכך, מוזמן לבקר בשדרת חסידי אומות העולם במוסד יד ושם.

אי אפשר בישראל בלי עבודת האלילים לצבא. דן שילון, שדרן טלוויזיה ועיתונאי הנהנה ממעמד על בתקשורת הישראלית, מפרסם טור בעמוד הדעות של העיתון ''מעריב''. בטורו מ-‏14 באוגוסט 2011 קרא לדפני ליף, שממנה החלה המחאה, לסגת מעמדת ההובלה של המחאה לעבר השורות האחוריות, משום שלא שירתה בצבא. לדידי, אי שירות בצבא בנתונים של היום הוא בבחינת יתרון. דפני קיבלה פטור מסיבות רפואיות, כך שגם מבחינה ממסדית היא כשרה. תמיד יימצא אותו פטריוט בגרוש שיפסול אדם לכל חייו משום שלא שירת במכונת ההרג והרצח.

המחאה הרשימה עד כה בעוצמתה והיקפה. אני מקווה שהיא תגלה עמדה מוסרית גם בתחומים שעד כה נמנעה מאזכורם, ולו יהיה זה במחיר עימות עם תומכי הכיבוש. כי צדק חברתי ראוי לשמו לא נועד ליהודים בלבד.

---

יום הירושימה

6 באוגוסט הוא היום בו הוטלה פצצת האטום על הירושימה. ביום זה מתקיימת בישראל מדי שנה משמרת מחאה צנועה נגד הנשק הגרעיני. כחבר הוועד למען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי, ביולוגי וכימי אני נמנה עם משתתפי המשמרת.
השנה הנתונים היו נגדנו. ב-‏6 באוגוסט התקיימה הפגנת ה-‏300 אלף של המחאה החברתית, כנראה ההפגנה הגדולה בתולדות ישראל. מי היה שם לב לכמה מפגינים נגד נשק גרעיני, תימהונים בעיני רבים, במדינה בה קיים פולחן נשק השמדה המונית. אז מה עושים? באים להפגנת ה-‏300 אלף עם חולצה נגד נשק גרעיני. כך עשיתי כפי שתראו בתמונה המצורפת.

---