בין תל-אביב ליריחו מצויה עיר. אנשים בעלי כיפות בגדלים שונים וצבעים שונים חוגגים את יום ''איחודה'' של העיר הזו בריקודים ושירה, רגימת ערבייה ורקיקה על כמריה. גיאוגרפית, העיר הזו היא כיום עיר מפוברקת; היא משתרעת על פני כברת ארץ אדירה, אלא שכברת הארץ הזו לא ידעה בכלל שהיא כזו: מקודשת; ירושלָיִם.
בעלי אמונה בלב, קצף על השפתיים ופילבול בעיניים טוענים כי לא ירחק היום בו תשתרע ארץ ישראל על פני העולם כולו - שאז יחדל מלתפקד כגשר צר מאוד - לאחר שייכבש בחרבם של בני העם הנבחר שאלוהים איתם. או-אז תשתרע העיר הזו על כל ארץ ישראל. וראש העיר יצטרך, בין השאר, לדאוג לגינון מוסדר לחופי הכינרת.

העיר הזו היא ירושָלֵם. כלומר ירוּשָלָםִ Yerusahlami. כן. ואני לא שיכור. Yerushalami זה מהתנ''ך. כך כתוב, כמעט לכל אורך התנ''ך: יְרוּשָלָםִ.
סיכום ביניים:
א. עיר הקודש דהיום זכתה בגבולות שהם ילידיה של פבריקציה גולמנית ומגלומנית;
ב. גם האופן בו אנו מבטאים את שמה של ירושָלֵם זה אלפיים שנים או מעט פחות, הוא פיברוק גולמני.
- בח-----ייךָ! ואללה!! איך?!! הנה איך:

ירושָלֵם [Yerushalem] היתה עיר-ממלכה זעירה, בת פחות מאלף תושבים, שמלכה האחרון - טרם שנכבשה בידי דויד וגיבוריו העולים בצינור - היה יבוסי. שם העיר, ירושלֵם, הוא שם אלילי. כדי להדחיק עובדה מביכה זו הומצא שם חדש בידי מאמיני דת יהוה: ירושָלָיִם.

המלה המשונה הזו, ירוּשָלָיִם, היא פיברוק. נוכיח זאת בהמשך. בינתיים נשוב לשם האמיתי, שגירסת האותיות שלו היא היחידה כמעט המופיעה לכל אורך התנ''ך: ירושלם. בלי יו''ד אחרי למ''ד. לא ירושלים ולא נעליים! מתוך שבע-מאות ההיקרויות (הופעות) של שם בירתנו בתנ''ך כולו, רק ארבע הן ירושלָיִם. האותיות המרכיבות את שם בירתנו בכל כל שאר היקרויותיו בתנ''ך הן יו''ד-רי''ש-ו''ו-שי''ן-למ''ד-מ''ם: ירושלם.

וכאן ניגש לנביא שנולד כירובעל טרם שכונה, בהערצה, גדעון (ג'דע!). ומה נגלה? נגלה כי שם תיאופורי כנעני, שבראשו המילה יְרוּ, מעיד על נושאו - אדם או מקום - כי האל/אליל המצוי בו הוא שהקים, ייסד, ועומד בבסיס קיומה של היישות (אדם או מקום) נושאת השם.
ירובעל, שלאביו היה, כמסופר בתנ''ך, מזבח לבעל, היה ילד חמוד של עברי עובד אלילים. שמו היה אות להערצת אביו את הבעל. משם הילדות והנעורים של גדעון ניתן ללמוד: אדם (ירובעל [שכונה אח''כ גדעון]) או מקום (ירואל, ירושלם) שהמרכיב ירו מצוי בשמם, מעידים על עצמם כי הם עובדי המרכיב השני שבשמם, יישות אלוהית כלשהי, כמו: בעל, אל, שלם. [הרחבה על כך ראו, למשל, ב''עולם התנ''ך, כרך שופטים, עמ' 69].

כלומר דכלומר: המרכיב יְרוּ שבשם העיר הקטנה ירוּשָלֵם (Yerushalem), מעיד כי היתה זו עיר שעבדו בה את האליל שָלֵם. שלם היה אליל מקומי, אחד מרבים. לא החשוב שבהם.

פרשנים רבים מנסים לתרץ את הסתירה שבין האופן המטופש-להחריד שבו כתוב כמעט תמיד שם בירתנו בתנ''ך - יְרוּשָלָםִ (Yerushalami) - לבין הצורה בה מבוטא השם בעת קריאת הטקסט התנ''כי (Yerushalayim).
הפרשנים ממציאים סיבות כאלה ואחרות לַתוספת ayi שנתחבה בין למ''ד ו-מ''ם של ירושָלֵם. אולם הם מתעלמים מהעיקר. והעיקר הוא הכתיב המשונה, כתיבת חיריק מתחת למ''ם הסופית. סימן קריאה, המון סימני שאלה!

ההסבר לתופעה המשונה הזו הוא, פשוט לחלוטין: כאשר הודקו מוסרות המונותאיזם היהודי וחכמינו ניסו לִצרוֹף אותו ולהסיר ממנו את סִיגי האלילוּת, הם תקפו גם את האליל שָלֵם, המצוי בשמה של עיר הקודש; הם חפצו לשנות את שם העיר. אלא שאותיות שם עירנו הקדושה מצויות שבע-מאות פעמים בצורה זו - ירושלם - בטקסט התנ''כי. והטקסט הזה, וכל אות שבו, היה מקודש כבר אז.
על כן, בתחילה, טרם היות ניקוד (הניקוד העברי פותח במאה הששית או השביעית לספירה) היו כותבים ירושָלֵם ומבטאים ירושלָיִם. אחר-כך, משהוּסַף הניקוד לתנ''ך, הציבו חיריק מתחת למ''ם הסופית של ירושלים: ירושלָםִ. זאת, כסימן מוסכם לכך שיש לקרוא ירושלָיִם.

מדוע לא הוסיפו מנקדינו יו''ד בין למ''ד למ''ם סופית ומדוע העלו בדעתם את הרעיון המופרך להוסיף חיריק מתחת לאות הסופית מ''ם? פשוט, כיון שאין משנים אות בטקסט המקודש. ודאי שלא מעוללים זאת למילה סלבריטאית כירושָלֵם. כך נוצר יצור כלאיים משונה ומגוחך, זיוף אופולוגטי שבא למחוק את עברו הפלילי-אלילי של השם ירושָלֵם, מבלי לגעת באותיותיו שכבר נתקדשו: ירושלָםִ = Yerushalami.
אז מה היה לנו? עיר ששמה מפוברק זה אלפיים שנה, וגבולותיה מפוברקים השְכֵּם-והערב זה ארבעים וחמש שנים. Yerushlami של זהב חמישים קראט, או לא בדיוק. מי יודע?

---

ייתכן כי גם תופעת ''שבעים שמות לירושלים'' מקורה ברצון להימלט מהבעייתיות שבשמה האלילי של עיר הקודש.
אני, הקטן (167.5 ס''מ בבוקר, ומעט פחות מכך בלילה), סבור שריבוי השמות הלזה נועד אף הוא להסתיר את עברו האלילי של שם העיר הקדושה. תיאבון המצאת שמותיה הרבים כל-כך של העיר, מקורו בהנחה - מוּדעת או שאינה כזו - שאת שם העיר האלילי – ירושָלֵם יש להבליע ככל האפשר; אותו ואת יורשו המגוחך, הג'יברישי, ירושלָיִם. להבליע, כדי להימלט מהניחוח העכו''מי המחייך בסרקאזם בין אותיות שני השמות הללו.

לסיום, אשא תפילה זכה אל אבינו שבשמיים (אתה, מי שנִמנם שם, בין 39' ל-‏45'):
דחילכּ, בחייךָ - ירושָלֵם, ירושלָיִם, ירושלָםִ, ציוֹן, קריה נאמנה, העיר שחוברה לה יחדיו - מה זה חשוב? העיקר, רבש''ע יקר, שאפשר יהיה לחיות שם, במקום ההוא שרוח הקודש שבו לוהבת וחורכת אותו ואת פרבריו שבין מטולה לאילת.
סגרנו?
תודה לך, זה אשר מאחורי הברוש.

---