לפני ימים ספורים התקיים בחנות ''תולעת ספרים'' (המשלבת מכירת ספרים עם בית קפה) בתל אביב ערב השקה לספרו של פרופסור משה צימרמן ''גרמנים נגד גרמנים – גורלם של היהודים 1938 – 1945''. פרופסור צימרמן מאיר פן בשואה שלא נחקר דיו – גורלם של יהודי גרמניה. זה התחיל באפליה, המשכו בהדרה ובחקיקה גזענית, בעקבותיה ההשפלה, הרדיפה הפוגרומים והמעצרים ובסופה ההשמדה. הספר איננו טקסט אקדמי יבש הנועד לצבירת פרסומים אקדמיים לשם קידום, צימרמן לא זקוק לכך, הוא כבר נמצא בפסגה. הספר עשיר בממצאים עובדתיים כיאה למחקר אקדמי ובו בזמן כתוב בצורה מרתקת כך שמי שיש לו עניין בנושא יקרא אותו בשטף. זהו לא ספר אובייקטיבי, הנושא גם לא מאפשר זאת, אלא ספר עם שליחות. הוא מתריע מה קורה במדינה בה חישוקי הדמוקרטיה מתרופפים ולבסוף מתרסקים והעריצות משתלטת. לכן זהו ספר בעל משמעות אוניברסלית, יפה לכל עם ולשון, ויש לו רלבנטיות מיוחדת לישראל הנמצאת בשלב העריצות בשטחים הכבושים וההתרופפות בתחומי הקו הירוק.

בדבריו בערב ההשקה עמד פרופסור צימרמן על התהליך לפיו מצליח מנגנון תעמולה ממשלתי להטמיע את הרדיפה הגזענית כעניין הגיוני שאזרח מן השורה ימצא בהם הסבר מתקבל על הדעת. אזרח גרמני, לאו דווקא אנטישמי, ששומע שוב ושוב על אי נאמנותם של יהודים למולדת משתכנע כי אין מנוס ממעצרם. המולדת חייבת להתגונן מפני המתנכלים. זו מסקנה מתבקשת אליה יגיעו גם מי שנחשבים לאנשים הגונים ולא מתלהמים. גיוס הסכמה לאומית לענישה קולקטיבית נגד ציבור המצטייר כאויב, איננה אופיינית לאומה מסוימת, היא התרחשה ומתרחשת בארצות רבות, ובישראל אנו מכירים אותה היטב.

שם הספר גרמנים נגד גרמנים אינו מקרי. הקהילה היהודית בגרמניה הייתה המשולבת ביותר מבין כל קהילות היהודיות באירופה. היהודים הזדהו כגרמנים. הם היו גרמנים יהודים אבל קודם כל גרמנים. הם נלחמו כגרמנים במלחמת העולם הראשונה ורבים קיבלו אותות הצטיינות ותעודות הוקרה בגין שירות מסור ומעשי גבורה כפי שנתפשו על ידי המטכ''ל הגרמני. היהודים נטמעו לתוך התרבות הגרמנית, ואחוזם בקרב האקדמיה, הספרות, האמנות, התיאטרון הרפואה היה גבוה מאחוזם באוכלוסייה.

כאשר באו הנאצים ואמרו ליהודים אתם לא גרמנים, הם סירבו לקבל זאת, פשוט נעלבו. אנחנו, שלחמנו למען גרמניה והיינו חלק מתרבותה, אנחנו לא גרמנים? אז מי כן? לא זו בלבד שאתם לא גרמנים, אלא אתם אשפה אנושית, גזע נחות המזהם את גרמניה ויש לטהר את גרמניה ולאחר מכן את אירופה מהזיהום הזה. בלתי נתפש ליהודים שחשו כפטריוטים גרמנים.
תחושה דומה קיימת אצל חלק מפעילי השלום בישראל ששירתו בצבא ביחידות קרביות, השתתפו במלחמות, ביניהם גם כאלה שעוטרו בכל מיני אותות הצטיינות, והם נאלצים לשמוע ממהגר זה מקרוב בא, מין וריאנט של ליברמן, שהמיר את הלאומנות הרוסית ביהודית, מחלק ציונים מי פטריוט ומי בוגד ומכנה פעילי שלום בוגדים ו''סייעני טרור''. זאת, שעה שליברמן ודומיו, מתנחלים טרוריסטים המתגוררים מחוץ לישראל, שותפים לשוד האדמות הפלסטיניות ולמשטר הכיבוש והאפרטהייד.

קראתי את הספר בשתי הזהויות שלי. זהות אחת כגרמני יהודי יליד ברלין, ניצול פרעות ליל הבדולח נובמבר 1938, שהיגר לפלשתינה הבריטית במרץ 1939, כמה דקות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר אותה שנה, ובזהות השנייה כישראלי יהודי. בזהות הראשונה הספר עורר בי צמרמורת. כמובן שידעתי על סופם המר של היהודים שנותרו בגרמניה עם תחילת המלחמה, בהם דודתי (אחות אבי) אולם לא ידעתי כי מספרם של היהודים שנותרו בגרמניה עם תחילת המלחמה עלה על מאה אלף. צימרמן מפרט את נתיב הייסורים, ההתעללויות וההשפלות שהם עברו עד לשליחתם למחנות ההשמדה.

הקהילה הגדולה ביותר נותרה בברלין, והספר מזכיר שמות של מי שנרצחו במחנות, בהם בוודאי כאלה שהיו מכרים של הוריי. רעד עובר בגופי בחושבי מה היה עולה בגורל משפחתי הגרעינית אלמלא הצלחנו להימלט סמוך לדקה ה-‏90. בזהות שנייה של ישראלי יהודי אני נחרד מקווי דמיון לא מעטים בין מה שהתרחש בגרמניה עד לפרוץ המלחמה והמתרחש בישראל ובשטחים הכבושים. ישראל בתחומי הקו הירוק היא בשלב הדמוקרטיה המתרופפת ואילו בשטחים הכבושים היא כבר בשלב העריצות המשתוללת. שנאת הזר, מעשי לינץ נגד ערבים, התנכלות לערבים על רקע טוהר גזע (קשרו קשרי חברות עם יהודיות), הם חלק מקווי ההשקה.

אני עובר עתה על הספר בקריאה יסודית יותר ומציין את קווי השקה כפי שנראים בעיניי: במאה העמודים הראשונים של הספר מצאתי שני קווי דמיון בולטים: הראשון, האבחנה בין גבולות הרייך הישן והרייך החדש עם השטחים הכבושים. כמעט כמו ישראל הישנה של הקו הירוק וישראל החדשה עם השטחים הכבושים. הגרמנים ברייך הישן והמתנחלים הגרמנים בשטחים הכבושים (בעיקר בפולין) נהנו מזכויות יתר בהשוואה לעמים בשטחי הכיבוש שהיו נתונים לשלטון צבאי, כפי שהיהודים בתחומי ישראל הישנה והמתנחלים היהודים בשטחים הכבושים נהנים מזכויות יתר בהשוואה לעם הפלסטיני החי תחת עולו של ממשל צבאי.

קו הדמיון השני הוא היחס לרכוש יהודי בגרמניה ורכוש פלסטיני בישראל משני עברי הקו הירוק. בשני המקרים מדובר בשוד, בגניבה, בזיוף מסמכים, באחת: בנישול הבעלים החוקיים מרכושם על ידי עם האדונים. בעוד גרמניה שילמה פיצויים על הרכוש הגנוב ישראל ממשיכה לגנוב ולשדוד.

יש כמובן גם הבדלים בין גרמניה של אז וישראל של היום, אבל אם המגמות הנוכחיות של שחיקה בדמוקרטיה הישראלית יימשכו, ההבדלים ילכו ויטשטשו.

אילו היה לנו משרד חינוך העוסק בחינוך ולא בשטיפת מוח היה מפסיק את הליצנות העצובה של מסעות בתי הספר למחנות הריכוז והופך את ספרו של פרופסור צימרמן לספר חובה.

---

מכתב לאיסמאעיל הניה

28 באוקטובר 2013

לכבוד
איסמאעיל הניה
ראש ממשלת חמאס
עזה

שלום רב,

באוקטובר 2008 ביקרתי ברצועת עזה יחד עם משלחת רופאים שהביאו תרופות, בין חברי המשלחת הייתה גם חברתי מייריד מגווייר כלת פרס נובל לשלום. הספינה שלנו שברה את הסגר והתקבלה בשמחה במזח של עזה. קבלת הפנים הייתה ידידותית. תושבי עזה איתם נפגשתי שמעו ממני מסר חד וברור שעיקרו בשלוש מילים: לא לירות, לדבר. המסר זה התקבל באהדה רבה.

באתי לעזה, על אף האיסור של ממשלת ישראל, לא בגלל שאני תומך בחמאס, אני לא. באתי משום שאני נגד הסגר המעניש קולקטיבית מיליון וחצי בני אדם, בהם ילדים, נשים ואוכלוסיה מבוגרת על לא עוול בכפם. אני אדם חילוני שרוצה לחיות במדינה דמוקרטית המכבדת את אמונתם הדתית של אזרחיה ותושביה, מבטיחה חופש פולחן אבל הדת מופרדת מהמדינה ולא מנהלת אותה. הן בעזה והן בישראל טרם הושגה מטרה זו. אתה מגייס את הדת למטרות החמאס. ממשלת ישראל ומפלגות דתיות מגייסות אף הן את הדת למטרותיהן. הבעיה היא, שאלוהים מעולם לא הביע את דעתו וכל המדברים בשמו עושים זאת מבלי שקיבלו רשות או ייפוי כוח.

לאחר שהצגתי את עצמי אני מבקש לומר מספר מילים בעקבות הצהרתך לפני מספר ימים בה קראת לפיוס לאומי וחידוש המאבק הפלסטיני בכל החזיתות, דיפלומטית כלכלית פוליטית, עממית וצבאית. כלומר, חידוש המאבק המזוין.

אני מתנגד לכיבוש ואין ספק כי זכותו של העם הפלסטיני להיאבק נגד הכיבוש ולהשתחרר ממנו. כבן העם הכובש איני רשאי להכתיב לכם את שיטות המאבק, אבל רשאי לומר את דעתי. זו תהיה שגיאה חמורה לחזור למאבק המזוין, הן מההיבט העקרוני (משנת גנדי) והן מההיבט המעשי. המבנה הטופוגרפי נגדכם. אין ג'ונגלים או הרים שם יכולים לוחמי גרילה למצוא מחסה. תוסיף לכך את חימושה של ישראל ורשת המשת''פים אותה טיפח השב''כ והרי לך כישלון מובטח מראש.

מאבק עממי לא מזוין הוא הסיכוי הגדול להיחלצות מהכיבוש ולא במקרה גם הסיוט הגדול של הכובש הישראלי. מאבק עממי מציג את הכיבוש בכל כיעורו, מגביר את האהדה בעולם לפלסטינים ואת ההסתייגות מישראל. מתאבדים עם חגורות חומר נפץ המתפוצצים באוטובוסים אזרחיים לא זו בלבד שזה פשע מלחמה, ''זה גרוע מפשע, זו טיפשות'' כפי שאמר המדינאי והדיפלומט הצרפתי מוריס דה טליראן. זה מקשיח את הסרבנות הישראלית לשלום, מחליש את מחנה השלום הישראלי, מרחיק מכם אהדה ותמיכה של דעת הקהל הבינלאומית, שהיא מרכיב חיוני לסיום הכיבוש. ההנהגה הפלסטינית צריכה להחליט: האם מדברים ופועלים בשם אלוהים או בשם התבונה? הכרעה דומה עומדת גם בפני ההנהגה הישראלית.

גדעון ספירו      
שוחר זכויות אדם

---