מסע הדה-לגיטימציה של ישראל בעולם הוא איום קיומי על ישראל, וככל הנראה יותר אקוטי מהגרעין האיראני או הבעיה הפלסטינית

בימים האחרונים התלהט מחדש הוויכוח סביב השאלה מהו האיום הקיומי המסוכן ביותר לעתידה של ישראל. מיחד, עקבנו אחר ההופעות של הנשיא אובמה וראש הממשלה נתניהו במסגרת פורום סבאן, בוושינגטון, ומיד לאחר מכן, בדו-קרב המילולי שבין יובל דיסקין, ראש השב''כ לשעבר, לבין ''מקורביו'' של ראש הממשלה. אליבא ד'בנימין נתניהו - נשק הגרעין האיראני הוא שמאיים על עתידה של ישראל ואילו דיסקין רואה את הנושא הפלסטיני בראש האיומים.

מבלי לזלזל ולהמעיט בסכנה שבשני איומים אלה, חוששני כי האיום החמור ביותר על קיומה של ישראל, של המדינה היהודית, הוא איום הדה-לגיטימציה המדינית.

חומרתה של סכנת הדה-לגיטימציה היא בתהליך. זו איננה בעיה שניתן לפתור אותה במהלך צבאי, כואב ככל שיהיה, ולא בקיומו של התהליך המדיני, של המשא ומתן הבלתי נלאה. הדה-לגיטימציה היא תהליך, היא כרסום הדרגתי, צעד אחר צעד, כאשר כל שלב שבתהליך זה כשלעצמו, איננו מטריד יתר על המידה, ופה ושם אף ניתן למצוא לו פיתרון נקודתי.

בעמודים הפנימיים של העיתון, ואף זה לעתים די רחוקות, מובאת ידיעה על אחת מ(סממני) פעולות תנועת ה- BDS (החרם, ההימנעות מהשקעות והסנקציות). פעם זו תנועה להחרמת תוצרת ישראלית, פעם זה נעילת הדלת בפני מדענים שלנו, פעם זה סירוב של אמן להופיע בישראל וכיו''ב. והתגובה אצלנו – משיכת כתף אל מול ''גילוי נוסף של אנטישמיות''.

בשבועות האחרונים עלה נושא אחד לעמוד השער - התניית האיחוד האירופי בהשתתפות מדעני ישראל בתוכנית ''הורייזון 2020'', בהימנעות מכל מעורבות ב''שטח הכבוש''. הפעם היה הנושא חמור מכדי להתעלם ולמשוך בכתף. ישראל נאלצה להתכופף ולהיכנע.

בימים אלה נתקלנו בשני חרמות נוספים - ממשלת רומניה אוסרת יציאת רומנים לעבודה בישראל אם לא תהא הבטחה כי לא יועסקו מעבר לקו הירוק.
ואלו חברת ויטנס, ספקית המים הגדולה בהולנד, הודיעה על ניתוק קשריה עם ''מקורות'' המבצעת קידוחי מים בשטח הכבוש.

לפני למעלה מעשרים שנים ביקרתי בדרום אפריקה והייתי אורח מערכת הביטחון של ממשלת המדינה. מארחיי, בכירי השלטון והצבא ה''לבן'', היו מודעים היטב לגל האיומים וההתקוממויות כנגד משטרם. הם ידעו להפעיל את כוחותיהם, די בהצלחה, והיו משוכנעים ביכולתם למצוא תשובה לכל אתגר ואיום שיתעורר. מה שהטריד אותם היה האיום האלים לצורותיו השונות. הבידוד, החרם הבינלאומי – לא הוכר כבעיה.
איש במערכת השלטון לא חזה, ואף לא התייחס לאפשרות שמשטר האפרטהייד יקרוס וייעלם. ובכל זאת, שנים בודדות לאחר ביקורי, ב-‏1994, בא הקץ למשטר.

אין אצלנו אפרטהייד ואין מקום להשוות את המציאות בשטח הכבוש שבידנו עם המציאות שהייתה בדרום-אפריקה. אולם ה-BDS היא אותה מערכת חרם המאיימת גם עלינו. זהו האיום הקיומי המרחף מעל ראשה של ישראל, ועיקר הסכנה - בהתעלמות שלנו מקיומה.

---