מבט אפור

אלכסנדר מאן

נשים מוסלמיות זכאיות לעבוד בבתי כלבו בגרמניה בכיסוי ראש - כך קבעה לאחרונה החלטת בית משפט פדראלי בנדון, ואסרה על חנות כלבו לפטר אשה אשר החלה להופיעה לפתע בתלבושת מסורתית זו. שאלה זכותן של נשים מוסלמיות להתלבש כרצונן מעוררת בגרמניה רגשות שונים, אשר בהם מתערבבת אקטואליה לצד היסטוריה כנשק וכטיעון.

הסיפור האמיתי החל למעשה לפני מספר שנים, עת בית משפט בדרום גרמניה קבע כי מורות, שהינן עובדות מדינה, אינן רשאיות להופיע בכיסוי ראש בבית ספר גרמני רגיל. הופעה זו עלולה לפגוע בנייטרליות בתי הספר, לטענת בית המשפט. דבר זה היווה תקדים חשוב בויכוח ישן המתנהל בגרמניה מזה שני עשורים בשאלה זו, אשר מטבע הדברים נוגעת יותר לתלמידים המוסלמים. מורים מוסלמים בבתי ספר כלליים אינם תופעה נפוצה בגרמניה.

המיעוט התורכי והמוסלמי, אשר ילדיו מבקרים בבתי הספר הכלליים, ממשיך ושולח את ילדיו במקרים רבים בתלבושת מוסלמית מסורתית. ברור שתלבושת שכזו עלולה לסרבל ולהקשות על קיום תקין של שיעורי ספורט, וכך כבר לפני מספר שנים רב קיבלו תלמידות מוסלמיות ברחבי גרמניה פטור מהשתתפות בשיעורים אלו. אפלייה? גזענות? הדיעות היו חלוקות ביותר. דווקא אירגוני הפמיניסטיות בגרמניה קבעו כי החלטה זו הינה בחזקת שערוריה, וכי יש לדרוש מתלמידות הלבושות באופן מסורתי לקיים שיעורי ספורט בתלבושת רגילה ואוורירית, או לחילופין גם עם בגדיהן הבלתי נוחים. כך או כך נשאר הפטור בעינו, והתקדים הדרום גרמני כמו עורר ויכוח זה מחדש. האשמות חדשות בדבר גזענות ואפלייה הופיעו פעם נוספת, באופן קטבי הרבה יותר מבעבר: גם ארגוני הפמיניסטיות בגרמניה חלוקות בשאלה זו, היות ששאלת חופש הביטוי וההופעה לפי אמונתך בה, לשיטת חלק, הן בסתירה לחופש האשה להתלבש כרצונה, וגם אם מורה מוסלמית בוגרת מעוניינת להופיע בצורה שכזו, אין לה הזכות לנסות ולהשפיע על תלמידים ותלמידות רכות לגבי דמות האישה הרצוייה.

תקדים חנות הכלבו יצר פעם נוספת מהומה לא קטנה בנושא, אך מצד שני הבהיר לנוגעים בדבר עד כמה בעיה זו אינה בעיה משפטית כלל, כי אם בעיה ערכית, שאינה ניתנת לכל פיתרון של ממש. בתי הכלבו מצידם קיבלו את החלטת בית המשפט, כמובן, ללא התנגדות או עוררין, אך מעתה יכניסו כנראה סעיפים ברורים בקשר לצורת הלבוש המחייבת בעסקיהם, ויש לשער כי מראש יעדיפו שלא להעסיק נשים ממוצא מוסלמי, אשר עלולות לעורר בעייה מסוג זה: תביעה עתידית של עובדת כלבו מוסלמית שהחליטה, למרות התקנון הפנימי, לכסות ראשה במטפחת, עלולה להגיע לשאלת בירור נוספת בבית המשפט, שם תעמוד על הפרק שאלת התקנון הפנימי לעומת חופש האמונה והמצפון הרשום בחוקה, אשר יש לשער שיגבר על תקנון פנימי זה.

כך או כך, ניתן לעיתים לשמוע גרמנים המבקשים להגן על הזכות לכיסוי הראש, ולשם כך תוקפים את אלו המתנגדים לתופעה זו ומאשימים אותם בנטיות דומות לרדיפת היהודים שנשאו את הטלאי הצהוב. ההשוואה לכשעצמה נעשית ברוח טובה ומתוך שכנוע דמוקרטי עמוק, אולם קיימת בעייה מסויימת לשיטתי בין שתי תופעות אלו; היהודים בתקופת הנאצים הוכרחו לשאת את הטלאי הצהוב, בעוד שנשים מוסלמיות בוגרות בוחרות, כך ניתן לשער, מרצונן החופשי לשאת את כיסוי הראש. שום גורם חיצוני אוכף אינו מצווה על נשים בוגרות אלו לשאת זאת, לבד אולי מהמאמינים בחברה בה הן מתגוררות. האם זוהי כפייה? האם הללו מבצעות זאת מרצונן החופשי? האם יכולה כלל המדינה הדמוקרטית לעזור לנשים אלו? האם יש בכלל מקום לעזור לנשים אלו, אשר אינן מעוניינות בכל ''עזרה'' שכזו? בעיות על גבי בעיות. דומה כי מלחמת התרבות באירופה, מבחינה זו, עומדת ומחכה בשער.

בימים אלו הופיע ספר חדש על נושא חדש-ישן, אשר עליו לכאורה קיים קונצנזוס של שתיקה כללית בקרב החברה הגרמנית: הפצצת ערי גרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה. הספר נקרא ''השריפה'' (Der Brand) ההיסטוריון הגרמני יורג פרידריך (Jörg Friedrich), חקר את הנושא באופן יסודי וענייני, תוך כדי כך שהוא מתעד את הפצצתן של כ- 160 ערים גרמניות החל משנת 1942 ואילך. המעניין והחדש בנושא זה הוא התייחסותו של פרידריך לאקט זה, אשר פותח פתח וצוהר על תוצאותיה של מדיניות מכוונת מצד בעלות הברית לחיסול מרכזי הערים החשובות בגרמניה.

פרידריך אינו עוסק בשאלה המוסרית של הפצצות אלו, למרות שהתייחסותו הראשונה הינה בהחלט בבחינת חידוש במחקרי היסטוריית העולם השניה: פרידריך נוגע באופן הישיר ביותר בנושא על ידי העלאתו לדיון ציבורי, היות ולטענתו הנושא נחשב כטאבו לאורך שנים. הסיבות לכך היו ברורות, לטענת פרידריך: ''היד שהאכילה אתך גרמניה ושיקמה אותה מהריסותיה ואף הביאה עימה את הדמוקרטיה היא אותה היד שחיסלה באכזריות מתוכננת ומתועדת עשרות ערים גרמניות, כשאזרחים חפים מפשע לשיטתו מהווים מטרה לגיטימית להפצצות בעלות הברית'' כדבריו (ציטוט חופשי).

פרידריך אינו טוען לרגע כי הוא מחדש דבר של ממש בעצם כתיבתו על הנושא; הרי כבר נכתבו עבודות מחקר מקיפות בנושאים שונים הקשורים למלחמת העולם השניה, אשר העלו, תיעדו והזכירו את הפצצת הערים הגרמניות במהלך מלחמת העולם השנייה. יחודו של פרידריך מתבטא בכך שספרו עוסק באופן ישיר בנושא זה, ובנושא זה בלבד. פרידריך מבקש לטפל בנושא בלתי פופולארי זה, היות שלדעתו הנושא היה זמן רב מדי בשליטת חוגים נאציים פוסט-מלחמתיים, אשר ביקשו לראות את גרמניה כקורבן ישיר של מלחמת העולם השנייה. פרידריך מבקש לקחת נושא גרמני כאוב זה, להביאו פעם נוספת לדיון ציבורי ולהפקיעו מידי הסצינה הימנית-קיצונית בגרמניה. הדבר אינו פשוט כלל, מסתבר, ובכך נוכח פרידריך לאורך מחקריו הרבים ותוך כדי כתיבת ספרו; ככל שהלך והעמיק לחקור בנושא, גילה, להפתעתו, תוך חיטוט בארכיונים בריטיים ואמריקאים את השיטתיות הברוטלית שעמדה מאחורי הפצצות בעלות הברית. בין היתר נתקל במסמכים הדנים ביכולת הטובה ביותר להבעיר עיר שלמה. מסתבר ששאלות מסוג זה העסיקו את בעלות הברית למן שנת 1940 ואילך, ומפקד חיל האוויר הבריטי והאחראי הישיר על השמדת ערים גרמניות רבות, ארתור האריס, הידוע בכינויו Bomber Harris ואשר לימים קיבל את התואר Sir לשמו, ישב כבר אז וחשב על הדרך הטובה והבדוקה ביותר להרס ערים מוחלט. מסקנותיו היו מעניינות ביותר וגרסו כי יש לפגוע במרכז העיר העתיקה בכל עיר גרמנית, היות והבניה הצפופה מימי הביניים תוביל להתלקחות רבתי שתדליק את כל העיר, כולל הפרברים. הרעיון הכללי העולה ומתברר מתמונה זו הוא הרצון לפגוע באופן מכוון באוכלוסייה האזרחית ולהשמיד כמה שיותר את תושבי המקום המופצץ, כולל נשים וילדים. פרידריך אינו מבקר את בעלות הברית על פעולות אלו, אלא מסתפק בציון טכני כללי של טכניקת השמדת עיר. התיאורים לכשעצמם מחרידים: תיאורי שריפת עיר על ידי פצצות רבות עוצמה, קושי ביכולת לנשום, ובריחת אלו שיכולים אל הנהר לתוך המים, היות שזהו המקום היחידי שאינו בוער. פרידריך מביא את חזות המלחמה הטוטלית אל חדר המגורים ואל הנשים והילדים הבוערים. פרידריך טוען, בין היתר, כי בעלות הברית חיפשו לעיתים קבוצות אוכלוסייה של נשים וילדים מחוץ למרכז הערים, ודאגו גם להפציץ אותם עד היסוד.

גם אם פרידריך נמנע במכוון מלגעת בשאלות המוסריות של פרק עגום זה, הרי שבלתי אפשרי שלא להתמלא ברגשות בלתי נעימים לשמע קריאת תיאורים טכניים אלו. פרידריך אינו מנסה להגן על הקולקטיב הגרמני ועל פתיחתה של גרמניה במלחמת העולם השניה. פרידריך בוחר להביא את התיאור של מחיקת ערים בסדר גודל של עד מיליון תושבים, ומתרכז בעיקר בערים הקטנות; על השמדת מרכזי הערים הגדולות כדרזדן, קלן או המבורג נכתב כבר הרבה. השמדת הערים הגרמניות היתה, מן הסתם, בבחינת העונש והנקמה הנוראים לדברים שגרמניה עוללה, ובכל זאת תיאורי הספר אינם קלים לעיכול, למרות אשמתה של גרמניה.

מבחינות רבות מהווה ספר זה מסמך גרמני פנימי חשוב מאין כמוהו להבנת הכאב והאובדן בתוך גרמניה עצמה, אך תרומתו הגדולה של ספר זה מתבטאת ביכולתו להבהיר מה פירושה של הפצצה מכוונת של ערים לצורך הריסתן ומחיקתן, ועד כמה יכול הדבר להיות ברבארי, גם אם המדובר בתגמול לשמו. נקודה אחרונה זו הינה אולי בבחינת חומר למחשבה עבור אלו המציעים השכם והערב הפצצתן ומחיקתן של ערים שלמות לצורך הפעלת אמצעי ענישה. (מצ''ב קישורית בגרמנית על הספר)

האם ישראל באמת זקוקה לטילי פטריוט מגרמניה? מוזר. אני דווקא חשבתי כי ישראל עצמה הגיעה למסקנה שטילים אלו אינם ממש יעילים. מאחר ואינני מומחה צבאי יתכן בהחלט כי בנקודה זו אני טועה בגדול, אך מיד נזכרתי כי ישראל שוקדת מזה תקופה על פיתוח טיל ה''חץ'', אשר אמור לעשות בדיוק את אותה העבודה שיועדה לפטריוט, בהבדל אחד ומשמעותי: באופן הרבה יותר יעיל ומתקדם.

מדוע על ישראל לקבל טילים אלו מגרמניה ולא ישירות מארה''ב? הרי ידוע שלגרמנים בכלל, ובלי שום קשר לישראל, קשה מאוד לשלוח נשק לאיזורי מתיחות, עקב ההגבלות השונות בחוקה, שלא לדבר על מבנה הקואליציה הנוכחי בגרמניה, אשר בו יושבת המפלגה הירוקה שמתנגדת עקרונית לעיסקות נשק מטוב ועד רע.
התשובה, לדעתי, נעוצה במקום אחר לגמרי: ניתן לשער כי האמריקאים ביקשו במקרה זה מישראל ש...תבקש מגרמניה טילים אלו, למען החזרתה של גרמניה למועדון מדינות המערב, שפירושה, במקרה זה, עזרה ספציפית לקנצלר גרמניה שרדר לרדת מהעץ הגבוה עליו טיפס במהירות מסחררת במסגרת הצהרותיו שלא ישתתף במהלך אמריקאי נגד עיראק. הצהרות אלו גרמו בשעתו נזק ליחסי גרמניה-ארה''ב, וכמו כן לנשיא בוש לקרר במודע את יחסי המימשל עם ממשלתו של שרדר.

הרעיון שעמד כנראה מאחורי תרגיל זה לשיטתי הינו פשוט ביותר: הצגת נאמנותה של גרמניה ושייכותה הבלתי מעורערת לחוג המדינות המערביות, בתוספת ''אחריותה ההיסטורית'' לשלום מדינת ישראל - דבר אשר כל קנצלר אוהב לחבק ולאמץ אל ליבו. זה מצטלם טוב בטלוויזיה ועושה תמיד רושם מצויין בבית ובחוץ, ובכלל, עיתונאים מקומיים נמנעים על פי רוב מלהציג שאלות מביכות ברגע ששמה של ישראל או ששם העצם ו/או התואר ''יהודי'' עולה.
ואכן, העניינים התגלגלו, ככל הנראה, כצפוי, לשמחת המשתתפים השונים: ישראל ביקשה, ולמיטב ידיעתי קיבלה, אישור לאספקת הטילים, שרדר ירד מהעץ הגבוה עליו טיפס, גרמניה חזרה לחיק המערב על תקן מדינה נאמנה למחוייבותה ההיסטורית, ובוש הסכים ללחוץ את ידו של שרדר בוועידת נאט''ו בפראג. כפתור ופרח.

התיאוריה שלי בדבר אופציית העיסקה המשולשת זכתה להרמת גבות ולחיוכים משעשעים מצד מספר ידידים, אולם מסתבר שאינני לבד בחזית זו: מסתבר כי לפני יומיים גם ההיסטוריון הגרמני מיכאל וולפסון העלה בראיון לעיתון מקומי את ההשערה כי הסיבות לבקשה זו הינן יותר פוליטיות מאשר צבאיות, אם כי לטענתו ישראל זקוקה לטילים אלו כאוויר לנשימה. יכול בהחלט להיות. לא נותר אלא לקוות שטילי הפטריוט יעילים כפי שהגרמנים טוענים השכם והערב. (מצ''ב קישורית לראיון בגרמנית עם ההיסטוריון מ. וולפסון בקשר לעיסקה זו)

מהי אמנות פרובוקטיבית? זו כנראה שאלה טובה, היות שהרבה דברים יכולים לעמוד מאחורי הגדרה זו. האם אמנות פרובוקטיבית אמורה להעלות דברים אסורים ממעמקי תת המודע האנושי-קולקטיבי, או לשוחח על הדברים עליהם לא נהוג לדבר? לפעמים כן. בתחום הציור מתרחשים דברים שונים בנדון, ושבועון ה''שפיגל'' הגרמני מדווח בהרחבה על שורה של ציירים שפנו אל ציור הדברים שאיננו אוהבים ממש לראות. המוטיבים לציורים נלקחים כולם משדה המלחמה והקטל, הרס, שדה הפרסומת האגרסיבי, עולם הפורנוגרפיה, וכן דיוקנאות של מנהיגים, חלקם בעייתיים ביותר. בתחום אחרון זה דומה כי האמנית הגרמניה אירנה פון-נויינדורף (Irene von Neuendorff) מצליחה להגיעה לשיאים חדשים; פון נויינדורף בחרה להתמקד בציור דיוקנאותיו של היטלר בסיטואציות ובבגדים שונים, חלקם מודרניים, אשר אינם הבגדים בהם היטלר ממש מוכר: הרי המדים הצבאיים והחולצה החומה היו הבגדים בהם ביכר להסתובב.

דומה כי פון נויינדורף מצליחה להכנס לפינה חדשה בתת המודע הגרמני קולקטיבי: הזעזוע ושאט הנפש ממעשי הנאצים בכלל והיטלר בפרט מפנה בשנים האחרונות אט אט מקומו להתעניינות מוגברת לגבי האיש ופועלו, מעין סקרנות אסורה בתחפושת דוקומנטרית; מי היה האיש היטלר, מי היו חבריו לנשק, מי היו יועציו, אומניו, מי היו אלו שבאו איתו במגע. אלו האחרונים, במידה שעדיין נמצאים בחיים, מככבים בתוכניות טלוויזיה שונות: המזכירה של היטלר, בת הדודה של אווה בראון, שומר הראש של היטלר, חייל אס. אס. שהיה במחיצתו ועוד. המדובר, על פי רוב, באנשים קטנים ובלתי חשובים, אבל דווקא בשל כך הללו נשאלים שאלות טריוויאליות, הקשורות בסדר יומו של היטלר, תחביביו והעדפותיו. דוקומנטציות נוספות ואחרות בנדון עוסקות באנשים או באירגונים שפגשו את היטלר וחבר מרעיו, וכאן ניתן למצוא את כל סוגי הדיווח האפשריים, אשר מנסים להבין ולרדת לעומק התופעה.

לי אישית נראה שאינפלציית משדרי דוקומנטציה אלו מתחילה בפירוש להחטיא את מטרתה, אם בכלל היתה מטרה שכזו מראש. הדיווחים המוגברים על התקופה הנאצית לצד חיפוש נושאים וגימיקים חדשים בתואנת שדה מחקר חדש מובילים לתוצאה קונטרה-פרודוקטיבית אצל הצופה עצמו: היטלר מופיע בתדירות הולכת וגוברת באמצעי המדיה השונים, ולצד התיעוב הברור מעוררים הנ''ל ותנועתו התעניינות עצומה בקרב חוגי האינטלקטואלים, האמנים, הסופרים, העיתונאים ועוד בניסיון לרדת לעומק התופעה. ציבור זה מביע, אמנם, זעזוע קשה ותיעוב מוחלט ממעשיו של הצורר, אך דווקא על ידי התעסקות זו והעלת שמו ודמותו כאילו מתהפכת כוונת הביטוי 'ימ''ש': לא שמו ולא זכרו נמחקים. להיפך: שמו וזכרו משחקים תפקיד אדיר, שלילי כמובן, אך בכמויות מוגזמות, לדעתי. עדיף היה לשיטתי לטפל באופן פחות אובססיבי בנושא בכללותו, ולנסות ולהפסיק לקשר עניין זה עם מוטיב הסנסציה האסורה. יחד עם זאת, מובן כי בלתי ניתן לשלול את זכותה של פון-נויינדורף להבעה אמנותית מסוג זה, לבד מביקורת מוראליסטית, אשר מעצם טבעה תהיה תמיד שנוייה במחלוקת. (קישורית המציגה דוגמא מעבודתה של פון נויינדורף אשר שקלתי להביא נפסלה על ידי, כתוצאה מתחושת פגיעה בטעם הטוב, לשיטתי כמובן).

קישורים:
ביקורת והצגת ספרו של י. פרידריך (גרמנית)
ראיון עם ההיסטוריון הגרמני מ. וולפסון (גרמנית)

הצגת המאמר בלבד

לילה טוב, אלכסנדר

אבנר בן בסט (יום חמישי, 05/12/2002 שעה 0:15)