|
|
|
הטעות הפוליטית של הימין הציוני
אריה פרלמן
הם מ-פ-ח-ד-י-ם
''טעות פוליטית וחטא לאמת בכל הכרזה, המבססת את זכותנו על הגבולות החדשים על הטיעון ה''ביטחוני'' בלבד, ומכחישה את היותם שטחי מולדת משוחררים של כל העם היהודי''.
יצחק טבנקין, ''לקח ששת הימים''.
לאחרונה ראיתי מודעות גדולות המתפרסמות מטעם המפד''ל, שכל אחת מהן מסבירה בקיצור מדוע יש להצביע מפד''ל ולא ליכוד. באחת מהן כתובה האזהרה, כי שרון יקים ''מדינה פלשתינאית''. המסר הנובע ממנה ברור: סכנה ביטחונית.
בנאומו במרכז הליכוד המפורסם ההוא, בחודש מאי האחרון, נאם בנימין נתניהו ארוכות נגד הקמתה של ''מדינה פלשתינאית'', ואפילו טרח לצטט בהרחבה את אחד ממנהיגי ומייסדי השומר הצעיר - יעקב חזן (ציטוט שאותו מצא עבדכם הנאמן ופילס את דרכו אל אמנון לורד מ''מקור ראשון'').
הנאום ההוא היה מצויין. מן המפורסמות הוא שנתניהו אלוף בדיבורים. עם זאת, למרות שהקשבתי לנאום רוב קשב, ועשיתי אוזני כאפרכסת - התאכזבתי.
גם בלב ליבו של המחנה הלאומי, מרכז הליכוד, לא מעז מנהיג מרכזי של התנועה לחרוג כמלוא הנימה מהרטוריקה הביטחונית, ולא מזכיר ולו ברמז את מה שעומד ביסודם של דברים: זכותו של עם ישראל על ארץ-ישראל.
וכן הלאה, כמעט אצל כל דוברי מחנה הימין הציוני.
נאומו של נתניהו היה אכן מעולה, מעשה-חושב ממש... אך למה הדבר דומה? למהנדס בניין, שמנסה לבנות את הקומה השניה בטרם הניח את הראשונה....
בסופו של דבר, נשענים טיעוני המתנגדים ל''מדינה פלשתינאית'' על רגל אחת, והיא רגל הביטחון.
כאשר מתבססים על הטיעון הזה בלבד, מתגלות בו שתי בעיות עיקריות:
א) ניתן לסתור אותו:
טילים יעופו על תל-אביב? - נגיב בעוצמה ואת עזה נחריב;
אובדן השטח יפחית ביטחון? - נביא חיילים של אמריקה, מיליון;
מקורות המים יופקרו לזיהום? - נתפיל ונקנה במימון של האו''ם;
בריתות ייחתמו עם אירן ועם לוב? - נכניס בחוזה עוד סעיף, לא חשוב;
נסיגה מהשטחים לא תביא 'שלום עכשיו'? - בזאת כבר הודו שמאלנינו, נחשף הכזב;
וכן הלאה.
ב) אך אם נניח, לצורך הדיון, שכל אותם ''ביטחוניסטים'' מהוללים, יצליחו באותות ובמופתים לשכנע את כל עדת בני-ישראל, שנוכחותנו ב''שטחים הכבושים'' היא חיונית לביטחוננו, ואין שום ברירה אלא להחזיק בכל שעל מארץ ישראל השלמה (המערבית).
נניח. למרות שזה כלל איננו מובטח.
ומה אז?
אז עולה השאלה, אם רוצים אנו היהודים ביטחון - וזה כל מה שדרוש לנו - מדוע להתעקש על ''ביטחון'' דווקא בעומק גרונו של העולם הערבי? מדוע לשגע ולהטריף את כל העולם בסכסוך הדמים האינסופי הזה - בשביל להשיג ביטחון?
מה ערך יש לשהותנו דווקא בנקודה זו על פני כדור הארץ, אם כל מה שאנו דורשים הוא ביטחון? התמו מקומות בטוחים על פני כדור הארץ?
מה תהיה תגובתנו, אם מחר, נניח, יבוא מזכ''ל האו''ם, עם המחאה על סך אלף מיליארד דולר ארה''ב לפקודת העם היהודי; עם הקצאת שטח במזרח אוסטרליה, גדול פי עשרה משטחה של ארץ-ישראל; מאושר על-ידי מאה אחוזים של העצרת הכללית של האו''ם, וריק לחלוטין מתושבים?
שם - יובטח ביטחון אישי וקולקטיבי לעילא- ולעילא ולנצח-נצחים.
האם יוכלו ה''ביטחוניסטים'' הללו מהימין לסרב?
האם הם יסרבו?
בוודאי שהם יסרבו - אין ספק בכך. אך לסירובם לא יהיה שום היגיון ושום בסיס.
תשוב ותעלה השאלה:
''רגע אחד... ביקשתם ביטחון - וקיבלתם חבל ארץ גדול, ריק, עם הרבה כסף והעיקר: ביטחון. אז מה אתם עוד עושים פה? מדוע אינכם אורזים את המזוודות?''
אז - תצא התשובה החוצה, בהיסוס, בגימגום, בדחילו ורחימו:
- ''ה' אלוהי ישראל, בורא שמים וארץ - הבטיח לנו את הארץ הזאת, לזרענו עד עולם'' - יאמר הביטחוניסט המפד''לניק;
- ''זוהי מולדת היהודים, ערש לידתו והתפתחותו של עם ישראל'' - יגיד הביטחוניסט הליכודניק;
- ''זוהי זכותו הטבעית וההיסטורית של העם היהודי להיאחז, להתיישב ולהתנחל באדמת אבותיו'' - יפטיר הביטחוניסט מישראל ביתנו;
- ''לא רק ביטחון אנו תובעים, כי גם ובעיקר את את קנייננו הלאומי, את ארצנו שממנה גורשנו ושנגזלה מאיתנו, ושלה שמרנו אמונים בדבקות מעוררת פליאה אלפי שנים'' - יטען הביטחוניסט מהאיחוד הלאומי.
אך אז - מה יועילו חכמים בחוכמתם? זה יהיה מאוחר מדי.
אמנם, איננו נמצאים מול מצב דימיוני שכזה, אך הטיעון העומד בבסיסו חי וקיים: ''אם אין לכם שום עניין ביהודה, שומרון וחבל עזה, שגזולים הם בידיכם - ורק ''ביטחון'' אתם תובעים, הפסיקו את הגזל - וקבלו ביטחון''.
נשמע פשוט, ונשמע הגיוני.
אלא שההיגיון הזה לא נעצר בקו הירוק. לא לחינם הולכת ומתפשטת במערב ההשקפה, לפיה כל התנועה הציונית, על ימניה ושמאלניה, על קיבוציה והתנחלויותיה, על צידה ה''נכון'' וה''לא נכון'' של הקו הירוק - היא תופעה קולוניאליסטית לבנה, אולי אחרונה בתבל - ואחת דינה - להיעלם.
מדוע, אם כן, הם מ-פ-ח-ד-י-ם? מדוע רובם המוחלט של דוברי הימין הציוני בורחים מאידיאולוגיה כמו מאש?
הסיבה היא פשוטה: שיקולי בחירות.
ככל הנראה, כך הם חושבים, אין זה פופולרי כיום בציבור לדבר על זכות, על צדק, על אדמת אבות, על הגשמה ציונית, על ארץ-ישראל לעם ישראל, על מורשת, מסורת, קשר היסטורי, דתי, לאומי ותרבותי, על יהודה [לפחות גם] ליהודים, על שורשים ועל זהות לאומית.
ככל הנראה, כך הם חושבים, זה עלול להבריח מצביעים.
אך הם טועים.
אמנם אין לי לא המשאבים הכספיים ולא הכלים המדעיים, אבל אני מאמין באמונה שלמה שישנו מחסור גדול, חלל עצום ורחב, בדברים כנים, באמירות-עומק, באמיתות-יסוד שמעבר לטילי הקסאם ולגדר ההפרדה. לא לחינם גאו הגעגועים לשירי ארץ-ישראל הישנה והטובה, הכוללים במקרים רבים ערגה לאדמה, אהבה לנוף וחיבור לארץ מולדת.
אני מאמין, שעל כל מצביע פוטנציאלי שיעקם את האף לנוכח הרטוריקה ה''מיושנת'' ר''ל - יהיו שניים שיגידו: ''הגיע הזמן!''
אמור מעתה, בתשובה לשאלה: ''מה יש לכם לחפש בשומרון'' - לא רק ''הגנה על גוש דן'', אלא קודם כל: ''אנחנו מגשימים את המהפיכה הציונית, ונאחזים באדמה יהודית, אדמת המולדת''.
אין ספק שברגע הראשון תורמנה הרבה גבות לשמע התשובה.
תורמנה הרבה גבות - אך תיפקחנה הרבה יותר עיניים, וייפתחו הרבה יותר לבבות.
חלק נכבד מן הפחד, נובע מאי-הרצון להישמע או להיחשב ל''פונדמנטליסטים'' ר''ל. זוהי טעות נוספת, מכיוון שלאהבת הארץ, כן - גם הארץ השלמה - ישנם שורשים עמוקים מאוד בקרב כל שדרות התנועה הציונית.
לצורך ההמחשה, אביא שתי דוגמאות בלבד מני רבות. הראשונה היא מאת מנחם אוסישקין, מי שהיה המזכיר העברי של הקונגרס הציוני הראשון, איש חובבי ציון, בן-דורו ומקורבו של הרצל, מייסד הציונים הכלליים, ומנהל הקרן הקיימת לישראל במשך כעשרים שנה, עד מותו ב- 1941. השני הוא בנימין גלעד, מחנך מקיבוץ בית השיטה והמחנות העולים:
[אוסישקין בפולמוס החלוקה, 1937]: ''השאלה היא, אם יש לנו רשות לוותר בשביל המדינה הזאת, המוצעת לנו, על העיקר, על המדינה עצמה. מפני שהמלה 'מדינת היהודים' לא התכוונה לאיזה טריטוריה אבסטרקטית, כי אם לארץ המיועדת לנו בגבולותיה ההיסטוריים. ואילו מדינה יהודית, שמוציאים ממנה את חלק הארי של ארצנו, את ירושלים עיר הבירה, את חברון עיר האבות, את כל המקומות הקדושים לנו מדורי דורות - זו אינה מדינה יהודית, אלא קריקטורה מדינית [...]זה יהיה חטא שאין דוגמתו, ולא כדאי היה במשך אלפיים שנה לקוות ולהתפלל ולהתגעגע ולחלום, כדי שאחרי כן נסתפק ברצועה קטנה בארץ פלשת.''
[בנימין גלעד, 1958]: '' 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד' - כמיהה זו ליוותה את היהודי בגולה בכל אשר הלך, גם אם המציאות הייתה דלה ואפורה, גם אם ה' הסתיר פניו מעימו[...] ההווה האפור היה, מושש ביד, אבל תמונת העתיד לא משה בכל המצבים מן העיניים. והמרחק בין שניהם - זו אחת מתמונות הילדות של הילד היהודי לגבי עמו - הייתה לגורם מחנך שאין דוגמתו. 'אם אשכחך ירושלים'.
'שיוויתי ארץ ישראל השלמה נגדי תמיד' - דומני, כי כך צריכים אנו לראות את הארץ, כדי לשוות אותה לנגדנו תמיד, למרות שהמציאות אחרת וגבולות היקף של מדינת ישראל חובקים רק רבע מן השלמות כולה. לא נתעלם מן ההווה. גבולות מדינת ישראל כיום - על אף המתיחות והסכנות שהם צופנים - הישג גדול הם! אך יש לראותם כזמניים, כשלב מעבר, ועל כן אל ייחתמו הם בלבד כתמונת הילדות וכתחושת הארץ שלנו! ועל כן יסומנו כל הגבולות שלנו במסגרת הכוללת של ארץ ישראל השלמה[...] הארץ על גבולותיה הנכספים ועל תוכנה המציאותי[...] והמרחק הזה בין המציאות לעתיד, בין גבולות ההווה ובין הרצוי והחזוי וההכרחי בעתיד - לא ימוש מנגד עינינו, ויהיה לגורם מפעיל, מדרבן ומחנך.''
[שתי המובאות מתוך: אריה נאור, ארץ ישראל השלמה, אמונה ומדיניות - עמ' 90, 207, בהתאמה].
אם מאמינים דוברי הימין הציוני - על כל פלגיו - בזכותו של עם ישראל על ארץ-ישראל השלמה - אסור להם באיסור חמור להתבייש בכך ולהתחמק מכך. הציבור אולי עייף, שבור ורצוץ - אבל איננו מטומטם. מבוכה, התפתלות וחמקנות - או להבדיל נחישות, עוצמה מוסרית ואמונה פנימית - סופן להקרין כלפי חוץ, ולפעול את פעולתן בהתאם.
ומאחר שבין כה וכה צפוי הליכוד לנצח, ושרון לעמוד בראשות הממשלה, ומכיוון שבין כה וכה גדולים סיכויי הימין הציוני (מתוך ומחוץ לליכוד) להישאר באופוזיציה - זהו הזמן להשתחרר מן הפחד - ולבדוק האם באמת כצעקתה.
|
|
|
הטעות הפוליטית של הימין הציוני
