|
|
|
חמור כחול לבן
אריה פרלמן
לתלות את המפלצות
במהלך שבוע אחד, נתפסו (לכאורה ועל-פי החשד...) שתי מפלצות, שכל אחת מחרידה יותר מהשניה: רוצחה של שלהבת פס, ורוצחה של הודיה קדם-פימשטיין.
מבין כל מעשי הרצח המתועבים על פני תבל, ובמיוחד מבין שני אלה - נראה לי בכל זאת שה''אב'' המתועב, שרצח (על-פי החשד) את בתו - הוא המזוויע ביותר. כאשר אני נתקל במקרים מחרידים שכאלה, אני שב ומצטער על כך שאין עונש מוות בישראל, מכיוון שיש מפלצות שאחת דינן - להיתלות. כואב לי וחורה לי לחשוב, שאותם שני הרוצחים, תתי-האדם הנאלחים, ימשיכו לנשום אוויר, ולו לשניה אחת מיותרת.
על אותו מישור, אם כי במידת חומרה פחותה קמעא, נתפס היום ''אבא'', שהתעלל (על-פי החשד כמובן) בבנו בן השש ''במשך שנים'' (מעניין מה פירוש ''משך שנים'' לגבי ילד בן שש). הוא שפך עליו מים קרים בעודו עירום, הוא נעל אותו שעות במחסן, ונהג להחזיק אותו מרגליו, כאשר ראשו מופנה כלפי מטה - מחוץ לחלון הבית. טיפוס שכזה, לעניות דעתי הצרה והמוגבלת, חובה וראוי להכניס לבית הסוהר ל- 20 שנה לפחות, ללא יכולת חנינה וקיצור כמובן, בתוספת שתיים-שלוש מלקות בחודש, עם שוט אימתני מזנב-סוס, על-מנת שלעולם לא ישכח את הכאב.
בחירה בכי-רע?
השבוע התקיימו בחירות בכמה וכמה מפלגות.
בליכוד - רוויתי מעט נחת מהמכה הקשה שהונחתה על אריאל שרון וחבר נאמניו, כגון: איתן סולמי, אהוד אולמרט, רובי ריבלין, ציפי ליבני, שאול מופז, זאב בוים ועוד; ומצד שני, ההצלחה המסחררת של נאמני נתניהו וסתם אנשי ימין: צחי הנגבי, לימור לבנת, עוזי לנדאו, ישראל כץ, יובל שטייניץ, וכו;
אמנם, אינני מעריץ אוטומטית כל אדם ואדם במחנה נתניהו (והדבר תקף גם לגבי הראש), ומצד שני, אינני שולל כל אחד ממחנה שרון. אבל המסר חשוב: הליכוד מעמיד רשימה ימנית יותר, ואגדת ה''ליכוד-תומך-במדינה-פלשתינאית'' - הועם מעט זהרה.
תופעה חדשה צצה לה בקרב פרשנינו הפוליטיים. הם מנסים לאבחן, מי בתוך הליכוד הוא ''נצי'' יותר ומי ''יוני''. אותי התופעה מזעזעת ומביישת, כיוון שמונח זה לקוח ישירות ממפלגת העבודה, והיא אומרת בפשטות, שישנם בליכוד כאלה שתומכים במשא-ומתן עם אש''ף - וכאלה שלא; ישנם המצדדים בכינונה של ''מדינה פלשתינאית'' ממערב לירדן - וכאלה שלא; ישנם תומכי המשך ההתנחלות ומתנגדי נסיגה ועקירה - וישנם כאלה שלא;
לאן הידרדרנו? בימינו השחורים האלה - לא יהיה מוכן אריאל שרון לחתום על מצע מפלגת העבודה לשנת 1992 - כיוון ש... ר''ל... הוא ייחשב בעיניו ל''ימני'' מדי.
באיחוד הלאומי נקבעה הרשימה: בראש עומד אביגדור ליברמן, במקום השני בני אלון, ואילו אני מתרשם במיוחד מהמועמד במקום השביעי: פרופ' אריה אלדד, תפוח שנפל - כמדומני - קרוב מאוד אל העץ: פרופ' ישראל אלדד ז''ל. בהצלחה.
בתנועתו של פעיל השמאל הקיצוני, עמרם מצנע, מפלגת העבודה - התקיימו גם כן בחירות פנימיות. כל המדינה סערה וגעשה סביב שאלת מיליון האירו (ודי לחכימא ברמיזא) : האם יודח או לא יודח יוסי ביילין מהרשימה.
והוא אכן הודח. כעת, החלו להתפלפל הפרשנים, האם רשימת העבודה ''נצית'' יותר ממצנע, ושמא פעיל השמאל הקיצוני מצא עצמו במפלגה - שומו שמיים - ימנית קמעא.
הררי מילים ופרשנויות נשפכו על הסוגיה הזאת, אך אני כבר עברתי את שלב סרבנות ההתרגשות. אפילו את שלב הגיחוך כבר עברתי, והגעתי אל העצבנות: איזה הבדל, לכל השדים והרוחות, יש בין דני יתום, למשל, לבין עמרם מצנע? האם זה תומך בשמירה על הגולן וזה לא? האם זה מעודד הקמת קיבוצים בבקעת הירדן וזה לא? האם מישהו מחברי מפלגת העבודה מתנגד ל''מדינה פלשתינאית'', לנסיגה מוחלטת לקווי 1967, לחלוקת ירושלים, לעקירת התנחלויות? האם למישהו מחברי מפלגת העבודה ישנם איזשהם ערכים כלכליים-חברתיים שניתן להצביע עליהם? אין צורך בתשובה.
הפתעת המאה
יעל דיין ויוסי ביילין עזבו את מפלגת העבודה - ועברו למרצ. בוואי-נט כתוב: ''הפתעה''. הפתעה? בהחלט. מדוע הם חיכו עשר שנים?
|
|
|
חמור כחול-לבן / טור שבועי
