|
|
|
הבנות למלחמה
ד''ר מיכאל ברונשטיין
1. אין טעם ''לתת הגדרות'' - הנושא של מלחמה יותר מדי רחב וגמיש הוא כמו החיים עצמם, כלומר יעלה על כל הגדרה שתתן. אין אפשרות לתת ''הלכות'' במובן של ''כללי ברזל'' מחייבים. הם מחייבים אותך ולא את האויב - ואז הוא יעשה לך ''דזידו'' היינו ישתמש ב''חיובים'' שלך כנשק נגדך.
האמריקנים, לאחר שניצחו את האנגלים והשיגו את העצמאות רצו להגביל את הצבא ל 5000 איש מקסימום. המפקד העליון של המלחמה - ג'ורג' וושינגטון שמו - תמך בהצעה בהתלהבות והציע אף תוספת הכרחית, לאמור: לפי חוקת ארה''ב לאויביה אסור להחזיק צבא העולה על 3000 איש. וושינגטון היה חכם וגם ידע מה שאחרים לא ידעו או לא רצו לדעת: ארה''ב ניצחה בנס, במאמץ האחרון ורק בזכות העזרה הישירה והעקיפה של צרפת, כלומר של המשטר המנוגד לכל העקרונות של הרפובליקה החדשה. תמיד תזכרו את הצעת ג'ורג' וושינגטון.
2. נניח שאנחנו מדינה שוחרת שלום והותקפנו פתאום. במובן זה אנו ארה''ב וההתקפה היא הבנה שצפון קוריאה מאיימת על השקט העולמי. כללו של הדבר עלי לפעול מהר אך אינני מוכן לכך. מה עושים? אם אתה אינך מוכן עליך לספוג את המכה הראשונה של האויב. הספיגה פירושה: מלאי ויכולת הנסיגה (ספיגת קורבנות בתוכה). שני אלה אפשריים אם הם אינם עולים על יכולת הגמישות שלך. נשווה את מתקפת הוורמאכט ב- 1940 וב1941 . גרמנים הגיעו עד למוסקבה ממש, אך ''גמישות החומר'' לא נפרצה אצל הרוסים. בצרפת אחרי ההתקדמות של 100 ק''מ המדינה נגמרה. איננו נכנסים לפירוט הסיבות וההבדלים : העיקרון הוא החשוב.
3. יש מלחמת מלאי ומלחמת ייצור. מלחמת המלאי היא מתנהלת על המלאי שאגרת קודם (נגיד: דלק, תחמושת, גם חיילים מאומנים). היא יכולה להיות גם ממושכת אך הולכת גלים-גלים. נפנה שוב לשנים 1939-1941. גרמניה ניהלה מלחמת מלאי מובהקת: חודש בפולין - 3 חודשי הפסקה (איסוף). סקנדינוויה-צרפת (ברצף) - שוב נפסקה כמעט לשנה. ואז - בלקנים-רוסיה ברצף והמלחמה נכנסה לפזת הייצור. גם מלחמותינו עם הערבים היא מלחמת מלאי אחת ארוכה (אולי המצב משתנה עכשיו).
4. מלחמת מלאי נוטה להיות מהירה והחלטית, אופי אחר יש למלחמת ייצור. היא חיה ''מהכפית אל הפה'', או: היא נמצאת במצב של איזון - אני יורה מה שאני מייצר. יריות יתר מסכנות אותי כי מרקנות את המלאי (נגד מתקפת המלאי של האויב). אני משתדל לאגור מלאי כדי לערוך מבצע מלאי משלי, כי מלחמת ייצור היא חסרת הכרעה. כזאת הייתה מלחמת העולם הראשונה אחרי שההכרעה לא הושגה ב''פזת המלאי שלה'' - סתיו 1914.
5. למלחמת ייצור יש חוקים משלה: איכות החומר עולה ואילו איכות האנוש יורדת (נשחקת). המדינה העומדת במצב איזון של ממש תתקשה לערוך שינויים במתכונת המלחמה כגון סוגי נשק חדשים: כי זה ידרוש ממנה להקטין את הייצור = להפר את האיזון. גרמניה הייתה במצב זה בשנים 1942-1945. בכל זאת הוורמאכט פעמיים חידש את הבסיס החומרי של השריון ופעמיים - של חיל האוויר. זה פלא ארגוני ותעשייתי אך בעיקר טכנולוגי. ניתן לומר שלגרמניה היה ''מלאי טכנולוגי'' אשר הספיק לה (לא נגמר)
עד סופה.
6. נלמד מכך מספר לקחים.
א. מלאי ואפילו עליונות בתחום אחד אינם מבטיחים את הניצחון. במלחמה ''משחקים'' גורמים רבים והם עוברים ''שקלול'' יחסי. חסרון בתחום אחד זוכה בפיצוי בתחום אחר -איכות הנשק בכמות, חוזק צבא במרחב וכו'. ב''שקלול הסופי'' גרמניה הייתה חלשה מיריביה באופן ברור בעליל. זה שהיא החזיקה מעמד כל-כך הרבה זמן (וחיסלה כל כך הרבה יהודים בינתיים) מוסבר רק בחולשה נגדית של בעלות הברית בעיקר בתחום הצבאי הטהור (הוורמאכט נשאר הצבא הטוב בהיסטוריה המודרנית). לקח זה חשוב להבנת מלחמתנו עם הערבים.
ב. נשווה את נושא הטנקים.לרוסים היה טנק כבד (KV) שהוא פרדוכס טכנולוגי. בשנים 1941-1942 הוא היה overkiller - לא היו לו יריבים בשדה הקרב והגרמנים התגברו על יסוד עליונותם בטקטיקה. אך בעצם הטנק הבינוני T-34- עלה על כל טנק גרמני אם כי במידה פחותה אך היה הרבה יותר ''זול'' היינו היה אפשר לייצר יותר. ב1942 הגרמנים יצאו עם הדור החדש של הטנקים שהן מייד ''עברו'' על KV והוא ''נעלם''. יוצא שKV לעולם לא הגיע ל''נקודת האיזון'' או האופטימום הטכנו-טקטי (כמו צנטוריון או פטון). לעומת זאת אצל הגרמנים היו שלושה דורות של הטנקים שהם היו אופטימליים
<בתקופתם (בשקלול טנק + טנקיסט + מפקד-> גייסות השריון). במילים אחרות הגרמנים הפיקו מקסימום מכוח הייצור החלש שלהם. נא לשוות עם המצב בצה''ל.
7. מלחמת גרילה (מלחמה זעירה) היא מקרה מובהק של מלחמת הייצור, ייצור המתח במקרה שלנו. היא ננקטת על ידי הצד החלש צבאית ''נטו'' אך מוכן לנהל מאבק ממושך. הדוגמה הקלאסית היא מלחמה הפרטיזנית בספרד (1806-1814) משם בה גם השם. נפולאון קרא לה ''האולקוס הספרדי''. לידל הארט שיבח אותה ובכך הוכיח שאיננו מבין בענייני המלחמה הבנה עמוקה ביותר. אנגליה ניהלה מלחמה עקיפה (האהובה עליו) על אדמת ספרד אשר הפכה לשממה וחיסלה אחוז עצום של האוכלוסיה ה''טובה''; אמנם ספרד הייתה מוכנה לכך: האם אנגליה הייתה מוכנה לנהל מלחמה מסוג זה על אדמתה? לידל-הארט לא שאל את השאלה הקריטית הזאת.
8. בהתאם לעקרונות הבסיסיים, מלחמת הייצור הנוכחית (מלחמת אוסלו) מביאה לירידה בגורם האיכות האנושי ולחיסול המלאים ההדרגתי. אמנם ''גמישותנו'' לא נקרעה אך הסכנה ממשיכה להתקיים ואי-לכך הערבים ימשיכו בלחימה. השאלה היא אם אנו מסוגלים לצאת למתקפת המלאי ולהגיע להכרעה? מכל מקום יש גם דרך אחרת - לגרום ל''לחץ תבוסתי'' אצל הערבים, נראה ששרון בחר בדרך זו.
9. הבהרנו במקצת את נקודת המלאי. עכשיו נגיע לנקודת הנסיגה. שוב ניקח מקרה אולטימטיבי: שנת 1813 באירופה שנת ההכרעה נגד נפולאון. נפולאון סומן כאויב אולטימטיבי של כל המדינות העיקריות (דניה ובווריה היו בנות בריתו). באותה מידה של אולטימטיביות נקבע שהוא הנו גאון צבאי ומן הסתם ינצח בכל קרב אלא אם כן תהיה עליונות מספרית גורפת. מה עושים - ביתר דיוק איך מפצים על היתרון הזה? החולשה של הקואליציה ההיא (ושל כל שאר הקואליציות בעולם) בכך שלכולם יש אינטרסים פרטיים מעבר להסכמה המשותפת. אם פרוסיה נכבשת רצוי לה לצאת מהמלחמה ולקבל ''תנאים סבירים'', לדוגמה. עכשיו נניח שנפולאון כבש חצי רוסיה - למה החלק הנכבש לא ייצא מהמלחמה ביוזמתו? - כי הוא חלק של המדינה כולה. זו הסיבה של התהליך הידוע משנת 1914 ואילך: הכובש מארגן ''מדינה'' חדשה בשטח שהוא כבש - רצוי שיהיה זה ''אזור אתני'' מובהק. מכל מקום, הקואליציה נגד נפולאון הצליחה ליצור ''מרחב מלחמה'' אחיד: כיבוש פרוסיה הוא רק אפיזודה חולפת כל עוד נשארת אוסטריה, רוסיה ושוודיה. להסכמה הזאת היה מחיר: שום ''חבר קואליציה'' לא יהנה מהשגים שלו: אם הצבא הרוסי כבש את פולין ופרוסיה נחלשה בכיבוש הזמני - פולין תחולק באופן ''הוגן'' כאילו פרוסיה בשיא כוחה. ההסכם הזה קויים - גם אנגליה החזירה את כל הקולוניות שהיא כבשה מיד כיבושי נפולאון. הסדר זה איפשר גם לעבור לצד הקואליציה - וכך עשו סקסוניה ובווריה, לדוגמה - הכל ''נמחל'' להם מייד. היתה בכך חכמה פוליטית עליונה - המצביא הרוסי קוטוזוב, המנצח הרשמי במערכת 1812, לא הבין את הנקודה הזאת - הוא ניסה לנהל פוליטיקה משלו – להגיע לברית צרפתית-רוסית נגד אנגליה בעיקר. בין היתר הוא לא רצה לחסל את נפולאון סופית - כך גם ''מדיניות אוסלו'' או ''מדיניות אירופה''. מצד שני אמריקה מציעה לנו ''מרחב משותף'' להגדלת ''כוח העמידה'': אם הערבים ינצחונו תהיה זאת תבוסה זמנית וחולפת משום שארה''ב תנצח לסוף. מה דעתך על הנימוק הזה? האם אתה מוצא
אותו באידאולוגית אוסלו?
10. כללו של דבר: יש מספר ''דפוסי מלחמה'' או ''סגנונות''. הדפוס נקבע בהשפעת מכלול הסיבות, בהם גיאופוליטיות וכן תרבותיות, טכנולוגיות, כלכליות ועוד. המכלול הוא קונקרטי וכך גם הסגנון אמור להיות קונקרטי, אלא שמופעל עליו ''מכבש האופנה התרבותית''. המכבש עלול להכריע את המדינה להשתמש בסגנון הלא נכון לגביה, כגון אם מדינה ענייה תשתמש בסגנון ה''יקר'' (''נשק מתוחכם'') או מדינה ללא ''משאב העומק'' (כמדינת ישראל) תסתמך על הבלימה ותתן לאויב את הזכות למכה הראשונה. טעות בבחירת הסגנון עלולה להיות גורלית ובנסיבות של היום יש ''למכור''
אותו גם לגורמים החיצוניים.
הצבא.
1. הצבא הוא הרשות האחראית על המלחמה. יש לזכור שבאופן אוטומטי יש לו איפיונים של כל ארגון ''ממלכתי'' ואפילו בירוקרטי.
2. כארגון בירוקרטי צבא מעדיף ''קידום רגיל'' ואי-לכך לא ירצה ב''נצחון המזהיר'' שהוא מקדם את האנשים על סמך ה''גאונות'' שלהם - ולא על סמך ה''וותק'' ושאר הסגולות הבירוקרטיות. מי שלא לוקח בחשבון את הגורם הזה - איננו מבין את האופי האמיתי של הצבא.
3. הצבא איננו סובל מחסור כוח אדם במצב ה''רגיל'' והכוונה היא ל''פעולה בקווים הפנימיים''. הסכנה האמיתית שלנו היא בפעולה המתואמת של כל הערבים - ב''מנה מזערית'' זה מה שהיה ב1973 - אכן הובסנו.
4. התבוסה לא הייתה מלאה משום שירדן לא הייתה מעוניינת בנצחון של מצריים וסוריה אשר היו בולעים אותה ללא ספק. המצב עלול גם להשתנות.
5. יש להבין היטב את הדינמיקה של סדיר-מילואים. המילואים היא המסה הפחות איכותית. הניצול שלה תלוי ב''רף הלחימה'': משיחרור הסדיר לאימונים, דרך החזקת יעדים משניים ועד ל''גיוס האחרון'' (לכך עוד לא הגענו). האפשרות הזאת דורשת גיוס טוטלי וחוסר הזמן לאימון הבסיסי, אי-לכך אי איזה אימון צריכים לעבור כולם. מי שלא עבר אותו איננו נחשב כקלף ב''משחק האחרון'' וזו הטענה האמיתית נגד החרדים שהיא גם מוצדקת לפי הסבר זה (אין זה מעניינו הישיר של חיבור זה).
6. יוצא מכך שהפיתוח הביורוקרטי של הצבא יכול לסכן את המדינה ואיננו רצוי (הרע הבלתי נמנע). אי לכך החברה אמורה לתגמל את הגיבורים (=הלוחמים) (''היכה שאול באלפיו...''). זה המפתח להבנת המשמעות ההרסנית של אי מתן הטבות לסטודנטים-מילואימניקים והתופעות הדומות. הן אינן מקריות כי האינסטינקטים האנטי-מדיניים של השמאל פועלים נכון לעומת ל''רציו'' העקום של הימין, כולל הימין הדתי. היחס ל''ללכת לצבא'' אצל החרדים היא הדוגמה המובהקת לעיוות מסוג זה.
העם והדמוקרטיה.
1. בלי להכנס לפרטים ולביסוסים - המלחמה של היום היא מלחמה של כל העם, רוצה לומר, כולם משתתפים בה אם בלחימה ממש, אם בייצור המלחמתי אם בנכונות לסבול, לתרום ולספוג.
2. אם אני דורש ממישהו מאמץ אני נותן לו חלק באחריות. זה היסוד לדמוקרטיה ובצדק שולט בה הכלל: רק הלוחם הוא חלק שווה זכויות של החברה. את מונח ''הלוחם'' יש להבין באופן רחב ביותר כפי שהסברתי לעיל. אך יש כאלה שיוצאים או מוציאים את עצמם מן הכלל - עניין זה ברור.
3. הדבר הקשה היום הוא ''תרבות הביקורת''. ניקח לדוגמה שקצין זה או אחר טעה - טעותו פירושה הרוג מיותר. אם ''נוריד'' אותו ליתר ביטחון - לעולם לא יהיו לנו קצינים טובים. ובסופו של דבר יהיו יותר הרוגים.
4. ''תרבות הלוחם'' מטה את ההתנהגות לצד ''לחפות על החבר'' (''רעות של פלמ''ח). אי לכך אין אפשרות לחקור את המחדלים. זו בעיה קשה ואמיתית מעבר ל''חשיפות'' של העיתונות.
5. צריך לפתח תרבות של ''קבלת הטעות'' - ''חשיפת האמת''. היא הכרחית, אף חייבת להיות כוללת. כוונתי - אם החברה הרבנית מחפה על ה''רע'' (פרשת נתיב מאיר) אין להתלונן על צה''ל.
6. נראה לי שהגענו לנקודה החדשה בהבנת ''כבוד המקצוע'' שהיא דורשת שינוי יסודי בכל החברה.
|
|
|
הבנות למלחמה
