מבט אפור

אלכסנדר מאן

האם השואה יכולה להמשיך ולשמש כנימוק וכאמצעי להשגת יתרון מוסרי לכאורה על הצד היריב?
זו כנראה שאלה שמחנות הימין והשמאל בישראל ככל הנראה אינם מעוניינים או מסוגלים להציג לעצמם, ואולי בשל כך נשלפים תמיד הסיבות והנימוקים, אשר בשם רצח יהודי אירופה מבקשים להבהיר דבר אחד או שניים בהווה; בעוד שהימין מסתמך על רצח-עם זה כדי לבסס את מערכת נימוקיו וחשדותיו נגד הערבים, אירופה והעולם, משתמש השמאל הפוליטי בשואה כמעין אמצעי פדגוגי כדי להמחיש את הסכנה הקיימת בשינאת הזר הפנימית ובגזענות, העלולה לדרדר כל מדינה למקומה של גרמניה הנאצית.

דינמיקה זו הינה יותר מבעייתית, היות ונסיון ניכוס זכרון השואה לכוון פוליטי או פדגוגי עלול לא רק להחטיא את זכר הקורבנות, אלא אף לגרום לבגאטליזציה של ממש בערכה המיוחד של שואת יהודי אירופה, שהינה לדעת מיטב בכירי ההיסטוריונים בישראל ובעולם יחודית ובלבדית בשיטותיה ובצורת רדיפתה המיוחדת את יהודי אירופה - ללא כל קשר אם הדובר משבח או מבקר את מדיניותה של מדינת ישראל בהווה.

דוגמא טובה ונוספת לבעייתיות זו הנו ויכוח שהתפתח בשבועות האחרונים מעל דפי פורום זה בשאלת תמיכתם של יהודי גרמניה באדולף היטלר, ובאיזה מידה הוגדר דיקטטור זה לכאורה כאיש שלום על ידם. מעבר לעובדה ששאלה זו הועלתה כמעין פולמיקה רטורית בשאלת העדפת כוון פוליטי ישראלי במקרה מסויים, הרי שהתשובות לנסיון זה גם כן חרגו מתחום העיון הכללי ועברו למתקפות-נגד מאספות, מלוות בציניות ברורה.
קרוב לוודאי שאם נושא זה לא היה כה טרגי היה מן הדין להמנע מלדון בו, אולם במחשבה שניה אולי אין זה יהיה מוטעה לומר מספר מילים בתת-נושא זה ספציפי זה; בתקופת טרום מלחמת העולם השניה, ואף בשנים הראשונות לאחר תפיסת השלטון על ידי היטלר ומרעיו, היה מספר אפסי של יהודים גרמנים שביקשו לראות בהיטלר שליט הגיוני, ואף ייחסו לו כוונות סבירות של שיקום גרמניה והחזרת כבודה הלאומי. אלו הן עובדות יבשות אשר אינן בהכרח מביעות דבר על דעתם האמיתית של יהודים אלו.

ההיסטוריון שאול פרידלנדר מטפל בספרו ''גרמניה הנאצית והיהודים'' בתופעה קיקיונית זו, ודואג אף להביא מספר דוגמאות לדבר. דוגמאות אלו מציגות באופן חד וקשה לעיכול את הבלבול והמבוכה בה היתה שרויה יהדות גרמניה לאחר עליית היטלר לשלטון; יותר מכל מראה מגמה זו על תכונה יהודית עתיקה שמקורה מצוי ברצון ''להתבדות לטובה'', או להנמיך את הטון הכללי במצב של חוסר ידע, כיוון ואוריינטציה. חלקים מיהודי גרמניה ביקשו אולי להיות נאיביים, ואלו שניסו ''להבין'' או למצוא נקודות זכות במשטרו של היטלר בשנה הראשונה אמנם יכולים להחשב ככסילים, אך אין לשכוח כי הללו ניסו בדרכים שונות להתמודד עם המציאות החדשה שנפרשה לרגליהם, אשר השתנתה באופן קיצוני מהמציאות אותה הכירו קודם לכן, ועל כן ביקשו בחלקם להמתין עד יעבור זעם. יש לשער חלקם היו מבולבלים ביותר, אך אין להאשים אותם במבוכתם וברצונם זה, ובוודאי לא בחוכמת-בדיעבד בדיון תיאורטי כשבעים שנה לאחר התרחשות האירועים, ומתוך ידע ברור על תוצאות ''מפעלו'' של היטלר.

השיטה הכללית בישראל המנסה לכאורה לנגח מימין או משמאל יריבים פוליטיים בשמה של שואת יהודי אירופה אינה רק פסולה, אלא גם מסוכנת ובלתי אחראית: כל נסיון להשוות בין מדינת ישראל על כל חוליה לרייך הגרמני הנאצי-גזעני, או נסיון להשוות בין רציחות הפלסטינאים למערכת-המוות הסיסטמטית והמשוכללת הגרמנית, גורמות לעוול קשה ונורא לא רק לקורבנות העבר, אלא גם לראיית העולם של אנשים צעירים שמחפשים מושאים זריזים ובלתי מחייבים להשוואות חסרות כל ביסוס.

יש לשער כי העובדה שמדינת ישראל עצמה מבקשת להשתמש לעיתים באופן סמי-רשמי בזיכרון השואה, לצורך הסברת מדיניותה, אינה עושה טוב עם נושא זה, אשר לשיטתי חייב להישאר מבודד מכל קונטקסט פוליטי עכשווי מהסיבות שצוינו למעלה, למרות הפיתוי הגדול של הסקת מסקנות לכאורה נכונה לשיטה זו או אחרת מאירוע זה.

זיכרון ואחריות הם דבר חשוב מאוד, ותפקידם לשמש כמורה דרך ותמרור אזהרה עבור אלו הפועלים בהווה. זכרונות קולקטיביים של אירועים יוצאי דופן חיוביים או שליליים מעצבים בהחלט תודעתה של חברה או עם בזמן נתון מסויים, ויכולים לתרום הרבה לכוון התפתחותו ההיסטורי חברתי מדיני, כמו גם לבחור להדגיש צדדים מסויימים בהיסטוריה הרלבנטית אליו על פני צדדים אחרים. מבחינה זו יכול העם היהודי וקהילת מאמיני הדת היהודית במקומות שונים בעולם להוות דוגמא מעניינת ומרתקת עבור כוחו של זכרון קולקטיבי, המצוי בכתביו הדתיים השונים.
שואת יהודי אירופה לצד הקמת מדינת ישראל הפכו את נושא הזכרון לנושא בעל היבט ממלכתי כללי, הכולל בתוכו את זכרון קורבנות השואה, וגם את זכרון הנופלים במערכות ישראל. למרות זאת הצליחה מדינת ישראל להמנע ולהתעטף בזכרונות אלו ובזכרונות קשים אחרים והצליחה ליצור גם דגם חיובי של תעשיית הומור פנימי, קלילות ישראלית, חילונות בלתי מחייבת ועוד.

הקדמה ארוכה זו תקפה בעקבות ספר שהתגלגל לידיי מאת שמעון ויזנטל, אשר בוחר להציג את הדת היהודית כדת של זכרון אחד וארוך של נרדפות אינסופית.
כותרת הספר בגרמנית היא ''כל יום הוא יום-זכרון'', ובמסגרת זו לוקח ויזנטל את כל ימות השנה בתאריך הגריגוריאני, ובכל יום מספר על רדיפות יהודים קשות במקומות שונים בעולם ובתקופות שונות. התוצאה מדהימה, ללא כל ספק: אם בוחנים את ההיסטוריה היהודית לפי ספר זה הרי שכל יום מהווה סיבה טובה מאוד להיות גם יום אבל לאומי, לפחות בקונטקסט 600 השנה האחרונות. ויזנטל מוצא שלל אירועים קשים הכוללים רצח, פוגרום, הגלייה, גירוש, רדיפות, המתות ומה לא עבור כל יום מימי השנה, ולא רק אירוע אחד, אלא כמה וכמה.

אם ניקח כך לדוגמא את תאריך פרסום טור זה הרי שביום זה, ה- 15 לינואר, בשנת 1755 מועלה על המוקד הסוחר יהודי בשם ג'רונימו חוזה ראמוס מליסבון בגין קיום מצוות הדת היהודית, כמו גם בשנת 1919 נרצחים 32 יהודים בפוגרום באוקראינה במקומות Wolhynien ו-Owrucz, כמו גם בשנת 1920 נרצחים גם כן בפוגרום 42 יהודים באוקראינה במקום Gogolevo, כמו גם בשנת 1921 נרצחים 4 יהודים ליד העיר קייב בכפר Dumanovka על ידי הצבא הלומי האוקראיני, כמו גם בשנת 1942 נרצחים 924 יהודים ביער ליד מחנה הריכוז טרייזנשטאדט, כמו גם בשנת 1943 נרצחים 7 יהודים על ידי אנשי אס. אס. במקום Bilgoraj דרומית לעיר לובלין, כמו גם באותו היום נרצחים 2500 יהודים בגטו Jaryczow Nowy על ידי אנשי אס. אס. ואנשי המשטרה האוקראינית, כמו גם באותו יום נשלחים למחנה ריכוז 1632 יהודים, ביניהם 287 ילדים קטנים, שמהם מצליחים לשרוד רק 11 אנשים בשנת 45, כמו בשנת 1944 משלוח למחנה השמדה אושוויץ של 625 יהודים, מהם 62 ילדים, ממחנה המעבר Mecheln, שמהם שורדים רק 11 ביום השחרור בשנת 1945.
או אם נבחר בסתם תאריך אקראי - בתאריך 28 בפברואר, 1670,הקיסר לאופולד הראשון מגרש את יהודי וינה מעירם, כמו גם בשנת 1942 חיסול ורצח נשים וילדים יהודים במחנה המעצר Sajmiste ליד בלגרד יוצא אל הפועל, כמו גם ברוסיה הלבנה רוצחים באותו יום הנאצים 1000 יהודים, כמו גם נרצחים באותו יום במקום Feodosija בחצי האי קרים 36 יהודים על ידי אנשי אס. אס.

האם ספר זה מגלם את מצבה האמיתי של היהדות כדת זכרון השכול והכאב? האם המשתייכים לדת זאת נדונו לחיי רדיפה אינסופיים במקומות שונים בעולם? האם זהו הזכרון הקולקטיבי היחידי העולה מדת זו, אשר בה נרדפות ישירה ועקיפה הוא נושא של ממש?

הספר כנראה מדבר אל אלו המבקשים לחפש ביהדות את הזהות עם יגון הכרוך בזכרון, אשר בו הגדרת היהדות נעשית באופן משליל: איננו יודעים תמיד מי אנו, אך כולם מבקשים את נפשותינו ורוצים להרגנו, ואף עשו זאת בכל יום מימי השנה. הינה תראו.
זה כמובן היבט צר מאוד של היהדות לשיטתי, אשר בו דווקא צדדיה החיוביים של הדת היהודית לכשעצמה אינם באים בו לידי ביטוי, צדדים המכירים גם באמונה ובבטחה כי עולם זה הנו עולם טוב, וכי אלוהי ישראל ומאמיניו מבקשים לראות את הטוב בעולם זה, גם עבור האדם החילוני והבלתי מאמין. ספר זה מראה יהדות של מוות יום יומי, וזהו מראה קשה.

זהו גם קו נימוק כללי שהתחיל דווקא בקהילות יהודיות בגרמניה לאחר מלחמת העולם השניה, שטענו ובצדק לשיטתי כי זכרון השואה וזכרון הרדיפות חייבים להיות בתודעתו של כל אדם הגון באשר הוא, אך סירבו לראות ביהדות אוסף של גורלות טראגיים בצורה דומה לזו שויזנטל קיבץ לספר, אמנם מתוך כוונה טובה.

הבעייה אינה רק לכאורה בשאלת התודעה ''מה יאמרו הגויים'' לעבודת מחקר רצינית זו שאין לזלזל בה, אלא חייבת להתרכז בשאלה האם ליהדות ישנם גם תכנים חיוביים ומעודדי נפש ושכל, שאינם קשורים עם תרבות זכרון של שכול ואובדן בלבד, אלא גם עם תרבות עתיקה ומתוחכמת של הומור, שינון, הגות, פולמוס, אופטימיזם ועד שורה רבה של דברים חשובים ומעניינים אשר אינם חייבים להופיע אך ורק כמצבה וכעדות אילמת לנרדפות אינסופית.

א. היא אישה גרמניה נאה בשנות החמישים, אשר נסעה לפני 10 שנים לחופשה בתוניס. החופשה היתה יפה מאוד, וכבר ביום השני לחופשה פגשה א. בחור תוניסאי מוסלמי בשם ע., צעיר ב- 15 שנים מגילה, אשר עיניו הרומנטיות ומבטו החולמני ככל הנראה גרמו לא. למספר ריגושים של ממש; חופשתה התארכה אל מעבר לשבועיים בהן היתה אמורה לשהות במקום זה, ולאחר כשבועיים החליטה להינשא לצעיר מקסים זה. חוזה הנישואים נסגר, וא. לא ידעה את נפשה מרוב אושר, חתנה כנראה פחות; לאחר שלחץ עליה להעביר כספים וחסכונות שהיו לה בגרמניה לחשבון הבנק המשותף בטוניס, מיהר ע. והחל בבניית בית מפואר בכספים אלו, והקפיד מרגע זה להתרכז בפרוייקט זה על חשבון אהבתו לאישתו החדשה והטרייה. א., אשר חשבה כי תופעה זו תחלוף כלעומת שבאה, נוכחה בהמשך לחרדתה לדעת שע. עצמו איבד בה כל עניין, והחל אף להציק לה בתואנות שונות, בצורה שהלכה והחריפה בחודשים הבאים.
א. במצוקתה חיפשה נחמה אצל נשים גרמניות אחרות שפגשה במקום אקזוטי זה, וכאן גילתה לטענתה תמונת עולם קשה ובלתי נתפשת של ניצול שיטתי של נשים אירופאיות שונות שנפלו בקסמיהם של נסיכי המזרח, שהיו מעוניינים בכספן בלבד. מייד לאחר שפגשה ידידות אלו ניסתה א. לברר את גורל כספה בחשבונה המשותף עם בחיר ליבה, וגילתה לתדהמתה כי החשבון מצוי מזה זמן על שמו בלבד, וכי רק לו רשות משיכת כספים והשקעתם. תלונה שהגישה א. בסניף המשטרה המקומי זכתה לתגובת זילזול וביטול מצד האחראים בתחנה, וכך גם נסיונותיה בשנים הבאות לדרוש מע. את כספה חזרה. פנייתה באמצעות עורך דין מקומי לערכאות במדינה זו ניתקלה בחומה בצורה של הליכי דחייה והתחמקות, לצד תשובות שליליות סתמיות מצד הרשויות בכל האמור למעמדה במדינה זו כאשת נתין מקומי, זכויותיה על ביתה שלה שנבנה מכספיה, ועוד.
הפסדה במשפט שניסתה לנהל נגד בעלה היה צפוי מראש לדעת הידידות הגרמניות במקום, ואכן כך גם התרחשו פני הדברים. מעניין אולי לציין, כי בעלה של א. עבר בינתיים ל...גרמניה על מנת להוציא סתם כך דרכון ואזרחות גרמנית, ואף הצליח במשימתו זו.

א. עצמה פתחה בהליכי גירושים, שלקחו מספר שנים בגין עיכובים והתמהמהויות שונות מצד שלטונות המקום, ובריאותה הכללית והנפשית סבלה רבות משרשרת אירועים אלו. בהמשך א. חזרה לגרמניה חסרת כל, רצוצה ושבורה, אך עד מהרה מצאה חבר חדש ממרוקו, איתו נישאה בשנית מאוחר יותר, ככל הנראה בהצלחה, או לפחות לא נשמעו תיאורים שליליים מכוון זה.

בתיאור זה נפתחה תוכנית טלביזיה של הערוץ השלישי הגרמני, במסגרת צרור התוכניות השבועי ''טלביזיה לנשים'', שהזמינה במקרה זה גם פסיכולוגית לדיון מעניין בתופעה. מארגני התוכנית החליטו לחזור לזירת ההתרחשויות ולנסות לקבל תגובה מע. עצמו, או ממשפחתו שגרה במקום ליד הבית; התוצאות לא היו מעודדות במיוחד: ע. עצמו לא היה במקום, וצוות הצילום הותקף על ידי משפחתו של ע., ששברו את מצלמת הטלביזיה, דחפו והיכו. תלונה שהגישו עורכי התוכנית מיד לאחר מכן בתחנת המשטרה נדחתה ולא נרשמה כלל.

פרט אחרון זה גרם כנראה למנהלי התוכנית לנסות ולתאר באופן יותר נמרץ את הבעיות הכרוכות במפגשים עם תרבויות אחרות, במקרה זה עם תרבות האיסלם, והפסיכולוגית שהוזמנה לתוכנית עשתה חיל רב בתחום זה; שורת העצות והאזהרות לנשים שמבלות חופשה במדינות מוסלמיות או בחברות אוריינטליות נשמעה ישירה ביותר, בלשון ההמעטה, ואף עויינת משהו כלפי תרבויות אלו.
זהו גם המקום להעלות מחשבה נוספת ואפורה בכוון: גם אם קיים חשד סביר שגברים מוסלמים צעירים נוקטים לפעמים בטכניקות אלו, הרי שאסור לשכוח כי א. בחרה בבחור זה ואף התאהבה בו, ועל כן יש להסתייג מקביעה כה חותכת, הגורסת כי אירוע זה הנו דוגמא קלאסית לקומפלקס תלוי-תרבות, אשר ממנו ניתן להסיק את הצורך ב''אזהרה'' מכלילה ומלאת כוונות טובות לנשים בחופשה במדינות מוסלמיות; העובדה שא. מצאה לנחמתה לפני זמן מה גבר מרוקאי צעיר, מראה שאף היא עצמה בחרה לכאורה להתעלם מרמזי התוכנית בנקודה זו.

עצתה הסופית של התוכנית, עליה הסכימה הפסיכולוגית בפה מלא, היתה הסיכום המעניין ביותר לבעיות מסוג זה: אם את בחופשה ואת כבר מאוהבת בבחור מוסלמי באופן רציני, נסי לעצור את עצמך ולשקול צעדייך, אל תסכימי לחתונה מהירה, ובכלל - אם כבר הסכמת לחתונה אמרי לבחור הצעיר שאת רוצה לגור איתו בגרמניה: רק שם יש לך סיכוי להיות שווה בפני החוק, בניגוד לחוק במדינות מוסלמיות כלפי נשים בכלל, ונשים זרות בפרט.

נשים בצבא הגרמני אינם דבר מובן מאליו, היות ואינן חייבות בגיוס. גם אלו שהתנדבו והתגייסו מרצונן הגיעו ליחידות כלליות שאינן עוסקות בכל סוג של לוחמה, כי אם בעבודת מחשב, מנהלה, טיפול וארגון בבתי חולים צבאיים ועוד.

לפני כשלוש שנים החל מאבק של ממש מצד חוגי נשים שונים במטרה לנסות ולשלב נשים בצבא הגרמני המעוניינות בכך גם ביחידות קרביות, ופעילות זו לוותה בליווי תקשורתי הולם; בין היתר הגיעה משלחת גרמנית פרלמנטרית של נשים ממפלגות שונות בפרלמנט כדי ללמוד על השתלבות האישה בישראל בתפקידים צבאיים שונים.

בתקופה האחרונה הוחלט לאפשר לפרוייקט נסיוני וראשוני לאפשר לכמה נשים להשתתף בטירונות ויחידה קרבית, ולצורך העניין הסכים הצבא הגרמני להרשות הפקת סרט תעודה מיוחד ייעשה על פרוייקט נסיוני זה, וקבע כי המצלמה תורשה ללוות את החיילות בכל מסלול אימוני הטירונות, ללא כל הגבלה. לצורך הכנת סרט זה נבחרה במאית חיצונית ובלתי תלוייה צעירה ומוכשרת, והצילומים יצאו לדרכם כבר בהזדמנות הראשונה.

הסרט שנוצר הנו סרט מעניין במיוחד עבור אלו החושבים כי שוויון התפקידים בין נשים וגברים בצבא הוא דבר שיש לשאוף אליו בכל מחיר. הסרט נפתח בשגרת האימונים והטירטורים השונים, ומלווה ארבע חיילות טירונות שלוקחות חלק פעיל במסלול הקרבי הגרמני של יחידת שדה ממוצעת. כבר בתחילת הסרט נראות החיילות מתקשות לסחוב על גבן משקל כבד במיוחד, שהנו בחזקת חובה עבור כל החיילים המשתתפים באימון, כמו גם עמידה בהישגים פיזיים נוספים בתחום הכושר הגופני.
הסרט אינו מבקש ''לרחם'' על חיילות אלו במשימותיהן הקשות, ועצם העובדה שהסרט נערך ובויים על ידי אישה גורמת למצלמה להרשות לעצמה הרבה יותר: רגעים מביכים ולא נעימים של ''שבירה'' אצל החיילות עולים במלוא עוזם על המרקע, לצד תוכחות ונזיפות שאינן משתמעות לשני פנים מצד המדריכים הנוקשים, ואלו אכן מתגלים כנוקשים מאוד.

במהלך הסרט הולכת ומתגנבת ההרגשה כי הבחורות מבקשות יותר ויותר לפרוק את חוסר שביעות רצונן בפני המצלמה, וכמו להכעיס ואולי בשל כך הולכים המפקדים והמדריכים האחראים ונאטמים יותר ויותר בפני מצוקותיהן האובייקטיביות, שמתבטאות בחוסר היכולת להגיע לשוויון גופני במטלות השונות. הסרט נעשה מצד אחד לא-נוח משהו לצפייה על רקע הקושי הבולט והמחמיר של חיילות אלו, ומצד שני בכל זאת מתגלים לעיתים רגעים אנושיים בהם מנסה מדריך זה או אחר בכל זאת להוריד מרמת המטלות כלפי החיילות המשתתפות באימון.

הסרט הסתיים בקול דממה דקה ובציון העובדה שארבע החיילות טירונות לא הצליחו במסלול הקשה האמור, ומיד לאחר כך הוצגו משתתפי הדיון, שהיו מפקד צעיר ויהיר לצד מפקד בכיר ומבוגר, במאית הסרט, חברת מפלגת הירוקים וחיילת בתפקיד מנהלה בכיר.
הדיון הצליח להתפתח באופן מעניין, בין היתר בגלל השוני הבולט בעמדתה של הבמאית והחיילת המקצועית; בעוד שהחיילת המקצועית ניסתה להגן על כך שחייבים להבין כי אין אפשרות ''להתפשר'' על רמת כושר גופני מסויים לצד יכולות לחימה נדרשות, טענה הבמאית כי גם אם החיילות היו במקרה זה מגיעות לרמה הנדרשת היא בספק גדול מאוד אם הצבא בכלל יכול להוות כלי במאבק שחרור האישה והאמנציפצייה בכלל, שפירושו שוויון בכל מחיר עבור דבר שהוא לדעתה מפוקפק ביותר: השוויון בהזדמנות להרוג במקרה הצורך.
חברת הירוקים היתה זהירה יותר במילותיה, ושאלה בין היתר אם כל חייל קרבי אכן נדרש גם כן למלא את כל המטלות הגופניות שהוטלו על כולם בכתבה זו, או שמא יש חיילים שעל רקע כוחם הפחות יותר יכולים להצטיין במגמה אחרת. מעבר לכך היתה חברת הפרלמנט אמביוולנטית ביותר, כמו למשל בשאלה האם הצבא הוא המסגרת הנכונה לשוויון בזכויות ובחובות, שהרי לדעתה הצבא חייב מצד אחד לאפשר מבחינתה לכל אישה המעוניינת בכך לקחת חלק בתפקידים קרביים, אולם מצד שני לא ברור אם אכן תפקיד הצבא הנו לבנות מכשיר לשוויון ההזדמנויות, כיוון שהזדמנויות אלו עלולות באופן תיאורטי להיות מאוד בלתי נעימות. כמו כן הסבירה כי הסיעה הירוקה מצדדת בתנועות השלום הפציפיסטיות, אולם אינה עוצמת עין לגבי הצורך בחילות צבא, למטרות הומניטריות להבנתה.

במאית הסרט הוסיפה מצידה שהבחורות שבחרו להתנדב ליחידות הקרביות עשו זאת משיקולים ותועלת כספית לדעתה, היות ורובן היו עם תעודות סיום בינוניות למדיי מבית הספר, ועבורן יכל הצבא להוות עליה בדרגה של ממש מבחינת המעמד והיכולת. אשת צבא הקבע התנגדה הן לדעתה של הבמאית והן לדעתה של חברת הפרלמנט, והביעה פליאה על דברי הנשים בסיבוב זה, אך דבר זה לא הפריע לשלושתן להיות בדיעה אחרת משני אנשי הצבא, שגם ביניהם לא בדיוק הסכימו, מחוץ לרעיון שהעלו שטען כי נשים אינן יכולות להבין ממש את ''הוויית המלחמה'', אך לא טרחו להסביר מהי הווייה זו.

הדיון שנפתח כאמור באופן מעניין במיוחד הסתיים ללא כל סיכום של ממש, עם חוסר שביעות רצון בולט מצד המראיין, שנראה כי הלך לאיבוד במהלך התוכנית. השורה התחתונה שעלתה מדיון זה היתה שהצבא הגרמני, כך מסתבר, אינו מוכן לתת הנחות לנשים בטירונות לוחמת, והסיעה הירוקה בפרלמנט, אינה יודעת אל נכון אם הצבא הוא המקום הנכון למימוש השוויון בין המינים, למרות זכותן המלאה להיות בכל תפקיד שהן מעוניינות בו ללא כל אפלייה.
כך או כך נראה שהדבר המעניין ביותר שהיה בדיון זה היא ללא ספק העובדה כי אף צד, ללא יוצא דופן, הצליח ממש להסכים עם צד אחר בשאלות השונות שעלו לדיון, ללא כל קשר להשתייכותו המינית של המשתתף.

[הטור מבט אפור יוצא לחופשה של שלושה שבועות, ויופיע בתחילת חודש פברואר מחדש]