|
|
|
כן, לשבור!
אריה פרלמן
בימים אלה, אנו עומדים אולי בפני אחד השינויים ההיסטוריים הכבירים ביותר במפה הפוליטית והאידיאולוגית של ישראל, והוא: קריסתה של תנועת העבודה הישראלית.
בכוונה אינני אומר: ''תנועת העבודה הציונית''. אין במפלגה הזו תנועה, אין ציונות, ובוודאי שכבר אין עבודה...
הפעם הראשונה שספגה תנועת העבודה מכה ניצחת - היתה בבחירות 1977 - שבהן זכה הליכוד בראשות מנחם בגין בשלטון. תנועת העבודה היתה כבר אז בשלב של ירידה תלולה בכוחה ובמעמדה - אך ראשיה ההיסטוריים (ישראל גלילי, יגאל אלון, גולדה מאיר, משה דיין, מאיר יערי ויעקב חזן) היו עדיין חיים ובחלקם אף פעילים; כתב העת המעולה שלה (''מגוון'') עדיין המשיך לצאת לאור; פה ושם עדיין קמו קיבוצים; ונכסיה העיקריים (ההסתדרות וגרורותיה) היו עדיין בידיה.
ענק ציוני זה - לא די היה במכה האנושה הראשונה על-מנת להפיל אותו סופית על הקרשים. תנועה זו - שלחשו בה עדיין גחלות של התחדשות וחיוניות - התאוששה והיוותה אופוזיציה לוחמת - במידה ידועה גם ממלכתית ומכובדת - עד ששיחזרה את ימיה הטובים עם 44 מושבים בכנסת ה- 13.
גורמים שונים חברו יחדיו על-מנת לגרום למפלתה: מפלגת ''חיים חדשים'' (ומוות ישן?) בהסתדרות - שהדיחה את מפלגת העבודה מהשלטון באירגון זה - ניתוק קופת חולים כללית מעטיני ההסתדרות ומכירת חלק מנכסיה - אובדן של מרכז כוח ראשי למפלגה; חוק הבחירע הישירע - שגרע מכוחן של שתי המפלגות הגדולות גם יחד; כישלונו הברור והצפוי של הסכם ספטמבר השחור - המוביל לגורם ההחלשה הנוסף: הרוח השמאלנית-הרדיקלית שהשתלטה על התנועה - בעקבות התמוטטותו הרועשת של הסוציאליזם.
אמת, תמיד ישנה תקווה בלב להשיב ימים כקדם - ותנועה - שלא כמו אדם פרטי - מסוגלת לעשות זאת. אך דומני שכיום אין זה הכיוון שיש ללכת בו. מפלגת העבודה הפכה לגלגל החמישי של התנועה הציונית.
לאחרונה שמעתי הערכות מפי פרשנים - לפיהן אריאל שרון איננו מעוניין בהתרסקות מוחלטת של מפלגת העבודה. ואני שואל: מדוע לא, לכל השדים והרוחות?
עמרם מצנע, מנהיגה הכריזמטי והנערץ של מפלגת העבודה, נתן השבוע את אחת המתנות היקרות והנפלאות ביותר שיכול היה לתת למחנה הימין בפרט ולמדינת ישראל במיוחד. מתנה יקרה לאין-שיעור מהתפטרותו, והיא: ההכרזה החד-משמעית שבשום פנים ואופן - ייקוב הדין את ההר - לא תשב מפלגתו עם שרון באותה הממשלה.
זכור לי, שבתחילת פברואר 2001 - לאחר שהובס ''מנהיג מחנה השלום'' אהוד ברק ברוב מוחץ - הצהירו יוסי ביילין ופרופ' שלמה בן-עמי שאין להצטרף לממשלת אחדות; כי העם אמר את שלו, ויש לתת לדמוקרטיה לדבר, ולהעניק הזדמנות לימין לשלוט ולהוכיח את עצמו.
ובכן - אין זה סוד שחיבתי כלפי פרופ' בן-עמי ובמיוחד ד''ר ביילין איננה מרקיעה שחקים - אך בזאת הפעם הם נהגו ביושר ובכבוד, ועל כך הצדעתי להם אז ואני זוכר זאת להם לטובה גם היום.
לכאורה נקט מצנע באותו הצעד - אך הוא עשה זאת מאוחר מאוד, כגימיק תקשורתי היסטרי ותו לא.
אך בכל זאת - הוא הפיח בי תקווה שאולי בכל זאת לא יצליח שרון לממש את הסיוט הגרוע ביותר שעולה בדעתי, והוא: ''ממשלת אחדות'' - שהיא שם צופן לממשלת שמאל מטורפת - עם שינוי ומפלגת העבודה. אולי בכל זאת ייאלץ השמאלן האופנתי החדש, מר אריאל (''לא רוצה להיות תלוי במפלגות קיצוניות'') שרון - להסתמך על ידידיו, בעלי-בריתו, שותפיו לדרך וחייליו הפוליטיים הנאמנים - אנשי ארץ-ישראל השלמה.
אינני איש של אשליות - ואני מודע היטב לכך ששרון יעשה כל שלאל ידו על-מנת לחבור למפלגת העבודה - וכי אנשי מפלגת העבודה ישחטו את מצנע בשידור חי (במישור הפילוסופי, כמובן...) לאחר ההפסד הצפוי בבחירות - ובכך יסללו את הדרך איש אל זרועות רעהו.
אך מצד שני אינני פוסל את האפשרות - שתשוקתו העזה של שרון שמאלה - תעלה עליו את חמתו של הימין - כולל מס' 2, ו- 3 ברשימתו לכנסת - עד שייאלץ או להתנהג כמו שרון ''הישן והטוב'' - או שייאלץ לפנות את מקומו לנתניהו - או ייתכן שיתפטר ויילך לחוה, כי ה''קיצוניים'' - ר''ל - לא נותנים לו להרוס את מדינת ישראל.
בכל מקרה - אני קורא לכל איש ימין שמוכן לקבל את עצתי: כן - לשבור!
כן - לשבור, ולרסק את שרידיה העלובים של תנועת העבודה - לגמד אותה לאחד-עשר מושבים - ולנשא את שינוי לתשעה-עשר.
כן - לשבור! למחוק מעל המפה את החרפה, את הדבר הזה המתקרא ''לייבור ישראלי'' בקרב אומות העולם - להרדים לנצח את מפלגת הסוס המת - מפלגה שחציה רדיקלים; חציה אופורטוניסטים; וחציה שום-דבר.
אין ספק שהיעלמותה המוחלטת של תנועת העבודה - אי''ה - ככל הנראה בבחירות לא הקרובות אלא הבאות אחריהן - תהיה מצד אחד מאורע עצוב וטראגי בתולדות התנועה הציונית - אך מצד שני יהיה זה יום של לידה מחדש - יום של חיוך רחב על השפתיים - לאחר הסרת התוספתן.
|
|
|
כן, לשבור!
