אז איפה הקלף?

אורי אבנרי

אריאל שרון דומה לאותם מאחזי-עיניים, המציגים את אומנותם על מדרכות הערים באירופה. הם טורפים לנגד עיניך שלושה קלפים גלויים, הופכים אותם על פניהם ומציעים לך לנחש היכן נמצא הקלף המסוים שבחרת. אתה בטוח לגמרי שראית היכן מונח הקלף - ואתה טועה. תמיד.
איך הוא עושה זאת? פשוט: הוא מדבר בלי הפסק ומסיח את דעתך לאלפית של שניה - ובשבריר-הזמן הזה הוא מחליף את הקלפים.

לכן, לעולם (לעולם!) אסור לשים לב למה ששרון מדבר. המטרה היחידה של דיבוריו היא להסיח את הדעת. צריכים להסתכל על ידיו, ולא להסיר מהן את המבט אף לאלפית השניה.
אילו היה שרון בן-זמנו של וולטייר, אפשר היה לחשוב שהפילוסוף הצרפתי התכוון אליו כאשר אמר: ''הם משתמשים במחשבות רק כדי להצדיק את העוולות שהם עושים, ומשתמשים במלים רק כדי להסתיר את מחשבותיהם.''

זה לא השתנה מאז שדוד בן-גוריון, הראשון שקידם את הקאריירה של שרון, ציין ביומנו ששרון הוא שקרן מועד. אך המילה ''שקרן'' אינה במקומה. כי מאחז-העיניים על המדרכה אינו שקרן. הוא משתמש במלים כמכשיר-עבודה, כשם שחייל משתמש בפצצות-עשן.

במשך שלושה חודשים בירבר שרון על רצונו העז להקים ''ממשלת אחדות לאומית'', שבה תשמש מפלגת-העבודה כאבן-פינה. זה דרוש, הוא חזר ואמר, כדי לאפשר לו לעלות על דרך-השלום. סיסמה זו עמדה במרכז מערכת-הבחירות שלו. רבים הצביעו בעדו כדי שתקום ממשלה בראשותו, שבה תהווה מפלגת-העבודה מרכיב מרכזי (רבים אחרים הצביעו בעד מפלגת-שינוי, שהבטיחה גם היא ממשלה ''חילונית'' בראשות שרון ומפלגת-העבודה).

עכשיו ברור שכל דברי שרון לא היו אלא מסך-עשן. שרון הקים בסוף בדיוק את הממשלה שאותה הוא רצה להקים מלכתחילה: ממשלה ימנית קיצונית, שתבצע את המעשים אשר המלים נועדו להסתירם. לכל היותר היה מוכן שמפלגת-העבודה תיכלא בממשלה, כבולה בידיה וברגליה, ותשמש כמליצת-יושר לאי-היושר.

יש לשבח את עמרם מיצנע על שלא נכנס למלכודת. כאשר ניסה שרון להסיח את דעתו בפיטפוטיו על השלום, דרש ממנו מיצנע להעלות את הדברים על הכתב ולחתום עליהם. שרון זרק אותו החוצה.

אילו נערך בישראל מכרז כדי לבחור בארבעת הלאומנים האנטי-פלסטיניים הקיצוניים ביותר, היו זוכים בו אריאל שרון, אפי איתם, אביגדור ליברמן וטומי לפיד. והנה, ראה זה פלא, כאילו לגמרי במקרה, אלה הם ארבעת השותפים הבכירים בממשלה החדשה (במכרז כזה היו משתתפים גם בני אלון, בנימין נתניהו, אהוד אולמרט, צחי הנגבי ועוזי לנדאו, כולם שרים בממשלה החדשה).

הסיפור לא נגמר עם הרכבת הממשלה. הוא רק מתחיל. ולראייה: את נאומו בכנסת, שבה הציג את ממשלתו החדשה, סיים שרון בווידוי אישי נרגש: עם היכנסו לשנתו ה- 76, אין לו שאיפה גדולה יותר מאשר להביא לעם שלווה ושלום. כאשר שרון מדבר על שלום, כדאי לרדת למקלט.

עכשיו, כאשר הקלפים מונחים שוב על המדרכה כשפניהם גלויים, כל הפרשנים בארץ ובעולם נוכחו לדעת שגם הפעם טעו בניחושיהם. זוהי הממשלה הימנית ביותר, הלאומנית ביותר, הקיצונית ביותר, המלחמתית ביותר, שקמה אי-פעם בישראל. אילו קמה באירופה ממשלה שכללה את ז'ן-מארי לה-פן הצרפתי, יורג היידר האוסטרי, ז'ירינובסקי הרוסי ופורטאון ההולנדי, היא היתה נראית כממשלה ליברלית-מתונה לעומת ממשלה זו. כי האירופים האלה יכולים רק להסית. ואילו שרון ושותפיו מתכוונים לפעול.

זוהי ממשלה של המתנחלים. הנציג המובהק ביותר של המתנחלים, אפי איתם, קיבל את התיק החשוב ביותר למתנחלים: משרד-השיכון, שיקים אלפי בתים חדשים בהתנחלויות. לא זה בלבד ששרון אינו חולם ''להקפיא'' את ההתנחלויות, לא כל שכן לפנותן, אלא שתנופת ההתנחלות תלך ותגבר עוד יותר.

יש הטוענים שהמתנחלים דומים ל''זנב המכשכש בכלב'', שמיעוט קטן בציבור כופה את רצונו על הממשלה. זוהי טעות גמורה בראיית הדברים. בתקופת שרון, הממשלה רואה במתנחלים את חיל-החלוץ שלה. ההתנחלות היא הנשק החשוב ביותר במלחמה נגד העם הפלסטיני.

טועים גם מי שטוענים שאין לשרון חזון. יש לו, ועוד איך! הוא באמת רוצה להיכנס להיסטוריה כמי שהגשים את חזון הדורות. אבל אין זה חזון השלום, שעליו הוא מקשקש השכם והערב. השלום מעניין אותו כקליפת השום. הוא שואף למטרה הנראית לו חשובה יותר לעין ערוך: להגשים את הציונות כפי שהוא מבין אותה, להקים את המדינה היהודית לפחות בכל ארץ-ישראל המערבית, מהים עד הירדן. ואם זה ניתן, בלי ערבים.

כאשר מבינים שזוהי המטרה, הרכב הממשלה החדשה של שרון הגיוני לגמרי. היא תפורה בדיוק לפי מידה. שרון בראש. הצבא בידי שאול מופז, הלוחם האנטי-ערבי האכזרי ביותר. המשטרה בידי צחי הנגבי, בריון שהקריירה שלו התחילה בפוגרומים נגד סטודנטים ערבים. בניית הבתים בהתנחלויות בידי אפי איתם. הכבישים בידי המתנחל אביגדור ליברמן. והאוצר, שצריך לממן את המלחמה וההתנחלויות, בידי נתניהו.

בנאום הבכורה שלו הציע עמרם מיצנע ששרון יפסיק להשוות את עצמו לדה-גול. זה עשרות שנים מעודד שרון את הפרשנים בארץ ובעולם להפיץ את האגדה, שהנה, או-טו-טו, הגנרל הקשוח ולמוד-הקרבות יתגלה כמהדורה ישראלית של הצרפתי הגדול, שמסר את כל אלג'יריה בידי ה''טרוריסטים'' והוציא ממנה מיליון מתנחלים צרפתיים.

שרון - דה-גול? עזבו את הדיבורים. הביטו על הידיים.

הצגת המאמר בלבד

אני מביט על הידיים

נמרוד ברנע (יום ראשון, 02/03/2003 שעה 0:27)