|
|
|
מדינת הצלבנים והציונות: האם נתמסר או נתגבר
מיכאל מ. שרון
בתרבות הישראלית צצה לעיתים ההקבלה בין המפעל הציוני ומדינת הצלבנים (פרופ' יהשע פראוור, דליה רביקוביץ, א.ב. יהושע, עמוס עוז) והדברים מוכרים. זאת כהיענות מוזרה לנארטיב הערבי השגור שהועצם על ידי חאפז אסאד, שראה עצמו כצלאח א-דין מודרני ואת סוריה כראש החלוץ של המאבק המוסלמי בפולש מאירופה. לאחרונה מובלט מיתוס זה שוב על ידי אוסאמה בן-לאדן.
השאלה היא, האם אכן קיימת הקבלה כזאת, דבר העשוי להוביל למסקנה הבלתי נמנעת של ארעיות המפעל הציוני והישוב היהודי-ישראלי?
שימו לב לתפיסה זאת של ארעיות או חוסר הממשות והתכלית של מפעלנו, המובלטת בקווים חזקים בשיר רב עוצמה של המשורר נתן זך:
לחוף ימים
**********
האניות שבהן הביאו אותנו לבנות
את פתם ואת רעמסס היפליגו כלעמת שבאו
ואנו נותרנו על החוף עם בניני הענק האילמים
אשר לא ידעו לומר לנו לאיזה שליט ולאיזה צרך נבנו.
עוד מעט ירד הלילה הגדול, לילו של המדבר,
שעות האור מועטות באזורים האלה,
ואנו ניוותר עם הדברים שחשבנום ליפים
ולכדאים להלחם למענם, מבלי דעת
אם גם השמש העולה תסכים לדעתנו.
את כל חיינו נתנו בבנינים האלה:
מנהיגים דברו אל הפועלים,
הפועלים בנו, אירגנו שביתות, צנחו מן הפיגומים,
נתנו ברצון או שלא ברצון את חייהם למען
הרעיונות המסובכים שעמדו לרשותם.
עבדנו בין השמשות, מעט האור לא היה אורנו.
כי אם מה שנותר מאורו של דור אחר.
אך גם אנחנו חיינו: בכל מקום בו הצגנו את
כף רגלנו היתה אדמת קדש, הארץ היעודה,
הארץ המובטחת. נשים חכו לגברים בחלונות
והגברים פסעו יחידים במרחב העצום שמאפק
אל אפק. לא ידענו אשמה ולא ידענו שכר
כי היה האור מועט והוא לא שלנו.
וברציף אהבו אנשים ויונים לקטו זרעונים
וכלבים פסעו אנה ואנה וחוזים בכוכבים
כוונו משקפותיהם אל השמים בסמן שאלה.
חיי אדם לא היו קלים והיו מסתיימים
לפעמים במים הצוננים או בבית הקולנוע
ובבתי המלון. אך נשאנו בגאוה
ובאורך רוח את החובות הכבדות שהטלנו
על עצמנו מפחד שבטי המדבר, ולעיתים
היינו נוסעים במים הרדודים והבטוחים
בכוונים מוכרים ואל אנשים שידענו היטב
מה בפיהם לומר.
מתוך ''שירים שונים'', 1960
________________________
ברם, ראוי להבין כי מבחינה צבאית ותרבותית ההקבלה
בין מפעל ההתיישבות והבנייה הציוני ובין מסעי הצלבנים ומדינתם בא''י וחלקים מלבנון הינה מופרכת מעיקרה במבחינות מרכזיות.
הצלבנים היו אבירים, דהיינו לוחמים מיקצועיים קשוחים שחונכו על קוד מילחמתי אצילי. הם היו גם נוצרים דתיים מאד בעלי אוריינטציה סגפנית.
האיסלאם מאידך היה אז בתור הזהב שלו, תוך תנופת התתפתחות באלגברה, מדעים ופילוסופיה, ויכול היה להעמיד אף צבאות חזקים, גם הם בעלי קוד אבירי.
ערי הצלבנים היו למעשה קסרקטינים צבאיים, שניבנו כמצודות והיו מוקפים חומות עבות עם חרכי ירי ותעלות מים.
האיסלאם, בפרט בתקופת צלאח א-דין היה אף הוא בעל אוריינטציה צבאית, אף ששמר על כללי אבירות, ומפאת תחושת עוצמתו, ביחד עם תרבותו לא נהג בצלבנים בברבריות אלא באבירות.
זאת בשונה מהלוחמה המוסלמית היום שהינה לוחמה ברברית לכל דבר.
מאידך, היהודים שהגיעו לכאן לא היו בעלי אוריינטציה צבאית ולא בעלי קוד אבירי, ויכלו להגיע להישגים צבאיים רק בגלל ניוונם הצבאי והתרבותי של הערבים, לאחר 400 שנות הכיבוש התורכי בעל אדמיניסטרציה מושחתת.
הלוחמה וההתפשטות היהודית במרחב הערבי לוותה תכופות גם במעשי עורמה ואקטים ברבריים (ראה ''סרסנוך יא-מוחמד'' של חיים חפר ,מתחילת מלחמת השיחרור- בבחינת משל לסאוב, בקישור למטה).
זאת כשהכוח המרכזי בישוב כאן היו במידה רבה אנשי פנטזיות, שירים נוגים ויפים ורב-מלל בסיגנון הדרום אמריקני של רומנטיקה רבת-שיח ועתירת-מילים במקביל לחוסר תושייה צבאית ואחרת.
הוויית רב-מלל רומנטי זו מתבטאת בין היתר ביסוד נירחב של תאורים מיתולוגיים ומיתוסים מרהיבים ושיקריים בעליל של תולדות הזרם המרכזי בציונות, הנפוצים בהיסטוריוגרפיה העממית, אודות ארועי תפארת במלחמות ישראל ודמויות מנהיגות מופת החצובות באש היושרה, האמת, והתושייה הבלתי נלאית.
קודים ורוח אבירית ניתן היה אולי למצוא רק אצל האצ''ל והל''חי.
בנוסף, משלב די מוקדם, מאופיינים האדמיניסטרציה והממשל היהודי בא''י בשחיתות קשה, המוצאת ביטוי בדברי לוי אשכול המנוח כשנודע לו על פרשת מעילות וגניבות של סכומי עתק ב- 1946 בסוכנות היהודית, שהוא עמד בראשה: ''אל תחסום שור בדישו''.
''מול היערות'' של א.ב. יהושע הוא הסיפור החזק והאותנטי ביותר המוכר לי של ההוייה הישראלית מול החורבן הערבי בא''י, והכפרים והערים הערביים שהיו ואינם.
אך אין דמותו של ''שומר היערות'' - סטודנט ניצחי מיוסר והזוי, וגם לא של הממונה על היערות -איש מסור וקשה, וגם לא הנשים המתבגרות המתנות אהבים עם השומר - אין הם מייצגים כלל ועיקר את ההוויה הצלבנית האבירית. הערבי הזקן המסייע לשומר, זה שכפרו החרב קבור מתחת ליער, הינו דמות שפופה וכנועה, ואינו כלל מזכיר את צלאח-א-דין, אף שכמוס במבטו המרי והזיכרון.
בסיפור קיימת תחושה חזקה של ארעיות הציונות ודמויותיה התלושות, וחוסר שורשיותה, המועצמים בדמות היער העולה באש. הגיבור - שומר היערות, משתף פעולה עם תקוותיו הכמוסות של הזקן הערבי, מתוך מעין התמסרות לגורל בלתי נימנע, שהינו מוטיב שכיח בסיפוריו המוקדמים והמופלאים של א.ב. יהושע משנות ה- 60 המוקדמות (ראה ''חתונתה של גלייה'' שהינו אולי הסיפור הקצר המופלא העמוק ורב-רבדי הטוב ביותר המוכר לי בספרות העיברית המודרנית).
ראו קישורים למטה.
קישורים:
זרמים בציונות , ספרטה, והסתאבות הצלבנים בתהליך דו-כיווני עם הסביבה
סרסנוך יא-מוחמד כמשל לרוח ''אנטי-אבירית'' ומסואבת
עשבי הפרע השוטים בשולי המאבק: פסיכופטיזם כמו-ביטחוניסטי והכשל המובנה
|
|
|