פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
קָרבן עולָה
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום רביעי, 19/03/2003 שעה 18:27)


קָרבן עולָה

נסים ישעיהו




(ויקרא ו) ב צַו אֶת-אַהֲרן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמר זאת תּוֹרַת הָעלָה הִוא הָעלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה עַד-הַבּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:
האמנם זאת כל תורת העולה? הרי מדובר אך ורק בפרט אחד מכל הפרטים שבמעשה העולה, העובדה שנשרפת על המזבח כל הלילה, אז למה 'זאת תורת העולה'? ועוד, 'היא העולה' מה בא ללמדנו? והדגשים: על המזבח, כל הלילה, עד הבוקר, הרי לא מדובר באיזכורים לתפארת המליצה; צריכים לנסות להבין מה המסר בכל אחד מן הדגשים.
(רש''י): צו את אהרן. אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות.
מיד, זה ברור, צריכים להקריב קורבנות ואכן מקריבים; אבל לדורות, מה עושים בדור שלנו כשאין מקריבים בהמות?

שלושה עשר מיני קרבנות מפורשים בפרשות אלו; יש הנאכלים רק לכהנים, יש שגם הכהנים וגם הבעלים אוכלים, ויש הנאכלים לכל אדם.
(רבנו בחיי): ויש [קרבן] שאינו נאכל לא לכהנים ולא לבעלים, והוא קרבן עולה שאין לבני אדם בו שום חלק אלא כולו להקב''ה; וקרבן זה של עולה הוא הנכבד שבכל הקרבנות כולם; וכן מוכיח הלשון שאמר 'היא העולה', הוסיף לומר 'היא העולה' למעלת הקרבן וחשיבותו.
ולמה נועדו הקורבנות בכלל? יש שבאו לכפר על המקריב כגון חטאת ואשם הבאים על חטא; יש קרבן שאדם מביא לאות תודה על נס שנעשה לו; יש קרבנות שתכליתם לבטא (ולהוסיף ב)שמחה, כגון אלה המובאים בחגים, ויש קרבן פסח. לכל קרבן הכללים המיחדים לו ואין לעשות בקרבן א' מעשים השייכים לקרבן ב' ולהפך.

כל הקרבנות כלולים בהגדרה ''אדם כי יקריב, מכם קרבן לה''', אליה התייחסנו בשבוע שעבר; אבל בכל הקרבנות ההקרבה-התקרבות היא חלקית, בכל קרבן לפי עניינו ומאפייניו. לכן מעשה החטאת שונים ממעשה האשם ושניהם שונים מקרבן שלמים.

לא לאסוף כשלונות

אדם שנכשל במשהו, טבעי שיחוש מצוקה פנימית (היום קוראים לזה 'נקיפות מצפון') ומצוקתו תבקש פורקן; הנטייה הטבעית היא להכחיש את העניין, להדחיק אותו ו''לשכוח'' ממנו, אבל אז זה עלול להתפרץ בזמן כלשהו ויהיה קשה לזהות את הגורם להתפרצות כדי לבטל אותו ובכך לרפא את הנגע, כי הרי האדם עצמו ''שכח'' מה שהדחיק. האדם עצמו, בודאי לא יזהה את גורם ההתפרצות כי הוא הכחיש שעשה מה שעשה, ובהכחשתו גרם לעצמו שיכחה.

האדם, בעיני עצמו, הוא כליל השלמות (טוב, כמעט.) ועל כן קשה לו להודות שנכשל במשהו; הוא מסתיר את הכישלון מן הזולת אבל כדי שהסתרה זו תהיה יעילה הוא חייב להסתיר את הכישלון גם מעצמו; שכן אחרת, הוא עלול לחשוף משהו בטעות (פליטת פה פרוידיאנית או משהו).

תהליך כזה של כישלון, הכחשה, הדחקה, עלול לחזור על עצמו כמה פעמים והתוצאות עלולות להיות קשות; כל אירוע כזה הנו פגם בנפש, משהו שלא טופל מיד, והתת מודע מתמלא, בין היתר, בפחדים מפני חשיפת מה שרוצים מאד להסתיר.

במצב כזה האדם עלול להיתקע במקומו, באיזשהו קיבעון, מחוסר יכולת להתקדם עקב המשא הכבד המעיק עליו.

אז לא צריכים להעמיס על עצמנו; יש קרבנות; אדם מתוודה, מקריב קרבן ומתכפר לו.
(תנחומא): אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, הרי אתה מצוה אותנו שנביא כל הקרבנות הללו. בעוד שבית המקדש קיים, אדם חוטא ומביא קרבן ומתכפר לו, וכן מביא מנחה ומתרצה לו. ועכשיו שחרב בית המקדש, היאך אנו עושים על חטאתינו ועל אשמותינו. אמר להם הקדוש ברוך הוא, אם מבקשים אתם שיתכפר עליכם, היו משמרים תורתי, ואני מעלה עליכם כאלו עשיתם לפני קרבן.
רק שזה מותנה בכך שיהיה בנו האומץ להודות בכישלון של עצמנו; קל ''להודות'' שהזולת נכשל, אבל אני???

התקדמות עקבית

הכישלונות בהם מדובר הם בתחום הקשר שבין אדם לבוראו; כל עבירה מעבירה את העובר מרשות הקדושה לרשות אחרת (ופגיעה בזולת נכללת גם היא בתחום זה). אז אם כל כך קשה להודות שעשיתי עברה, מה יעזרו הקרבנות? הרי לפני שמקריבים צריכים להתוודות, ואם לא מודים בעבירה לא מקריבים קרבן לכפרה.

ועניין נוסף הוא הגורם הנסתר לכישלון שבעקבותיו מביאים קרבן; נניח שהאדם מתחרט על משהו שעשה, מתוודה ומביא קרבן, האם בכך יימנע הכישלון הבא? לאו דוקא; אם לא יטופל המניע לכישלון – אפשר לחטוא, להתחרט ושוב לחטוא, והרי התכלית היא שהרע עצמו יהפך לטוב; שלא תהיה אפילו נטיה לחטוא; שנטיות הלב יהיו אך ורק לאהבת ה' ולאהבת ישראל.

במימד הפיזי, הליכה בדרך סלולה ומוארת מצמצמת את הסכנה להיכשל; מצמצמת אבל לא מבטלת. כי ההולך צריך להתבונן בדרך ולוודא שאין בדרכו איזה מכשול אקראי; ואם ראייתו לקוייה ח''ו, לא תועיל לו דרך כבושה ואף לא אור יום מלא; כדי להמנע מכישלון עליו לקבל הנחיה ממישהו בעל ראיה חדה משלו. מצד שני, מי שראייתו חדה והוא מרוכז בדרכו, הוא לא ייכשל אף אם הדרך מלאה מהמורות ומכשולים. הוא יראה אותם ויעקוף כי הוא מרוכז ביעד.

ככה זה גם במימד הרוחני; האדם מעריך את עצמו ואת יכולותיו יותר על פי משאלות לב מאשר על פי שכל ישר ובכך מתעמעמת ראייתו והמכשולים נראים בלתי מאיימים; אפילו זניחים. ואם נכשל, כיוון שמדובר במימד רוחני בו לא חשים את הכאב ולא רואים את הליכלוך על הבגדים – לא נורא, הוא חושב, בפעם הבאה זה לא יקרה; אלמד להיזהר. אבל לא זה מה שקורה בפועל ונכשלים שוב.

הפיתרון לזה הוא בשניים: בתנועה ובכיוון התנועה; צריכים להיות בתנועה מתמדת והתנועה צריכה להיות בעלייה, במודעות של התקדמות מיום ליום; ולהזהר מכל מה שעלול לעצור או להאט את ההתקדמות. את התנועה הזאת, המתמדת, מבטא קרבן העולה ומבטאת תורת העולה.

תמיד לזכור את היעד

לעתים קרובות מה שבכל זאת רואים, זו רק הקדמה לדבר האמיתי; הקליפה שקודמת לפרי; הגבעולים שעליהם תצמח התבואה. צריכים להזהר מאד מפני המחשבה שמה שרואים במוחש זה כל הסיפור; מחשבה כזאת עלולה להסיט אותנו הרחק מן היעד הרצוי וזה עלול להיות כישלון נורא.
(כ''ק אדמו''ר הרש''ב, המשך תער''ב): וכמו שכתוב (שיר השירים ב, יא) ''כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו'' דבימי הגשמים נראה שהקש והתבן עיקר, וכאשר יעברו ימי הגשמים מתגלה האמת שהחטים הם העיקר.
הלילות ארוכים מן הימים בימות הגשמים; פחות שעות אור וממילא פחות רואים אבל היממה נמשכת עשרים וארבע שעות בין רואים ובין לא רואים.

לכל אחד כפרט ולעם ישראל בכלל יש תקופות של אור ויש תקופות של חושך; בזמן האור, קל יחסית להימנע ממכשולים למיניהם; די במאמץ קל של עקיפת מכשול והטיה לכיוון הנכון.

בזמן החושך, לא רואים כלום ונדמה שאין כלום; זה עלול להיות מייאש ולגרום הידרדרות קשה; מה שלא רואים נחשב כלא קיים כולל המהמורות המסוכנות ביותר.

את העולה הקריבו פעמיים ביום, בבוקר ולפנות ערב; בלילה המשיכו אברי העולה להתאכל באש על המזבח.

קרבן העולה שאבריו מתאכלים באש כל הלילה משדר לנו מסר ברור של התמדה בעבודת ה' למרות שלא רואים תוצאות כפי שהיינו רוצים. שלוש התפילות – שחרית כנגד עולת הבוקר, מנחה כנגד עולת בין הערביים וערבית כנגד ''על מוקדה... כל הלילה'' – נועדו להעלות אותנו מן הרבדים הגשמיים בהם אנו מצויים באופן טבעי אל עבר הממד האלוקי, דבר יום ביומו. ו''תורת העולה'' מזכירה לנו כי על ידי לימוד תורה במסירות נפש מושכים אלינו אור אלוקי ובכך מתעלים. אמנם לא רואים, אבל זה מה שקורה בפועל.

ובכך נזכה גם לקיום הייעוד: ''ועליך יזרח ה''' בגאולה האמיתית והשלמה מיד ממש.

ושיהיה רק טוב ליהודים.

תנועת 'אור ישראל'.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  דיני קרבנות כהיסטוריה, אבל לא כמצוות עשה  (שמעון מנדס) (5 תגובות בפתיל)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי