|
|
|
נקישה על הדלת בחצות
אורי אבנרי
זאת הייתה ידיעה שכמעט לא תיאמן: כדי לקצץ את תקציב המדינה, החליט משרד-החינוך לפטר מאות מורים. הוא הטיל על חברה פרטית למסור את ההודעה המרה למפוטרים. יומיים לפני חג-הפסח - אחד החגים החשובים ביותר במסורת היהודית, אצל דתיים וחילוניים כאחד, כאשר המשפחות מתאחדות ליד שולחן-הסדר לחגוג - יצאו שליחי החברה למלא את תפקידם. הם הקישו על הדלתות בחצות הלילה, ומסרו את ההודעה.
אפילו הציבור הישראלי, שאינו מתרגש עוד משום דבר, הזדעזע לרגע-קט. איך אפשר לעשות דבר כזה? לא יכלו לחכות עד אחרי החג? איזו רשעות!
בעיני, זה הרבה יותר מאשר סיפור על שגיאה של משרד ממשלתי כלשהו. זהו מעשה סמלי, המקפל בתוכו את כל המציאות של המדינה.
קודם כל, האכזריות. זאת לא הייתה אכזריות מכוונת. שרת-החינוך מגלגלת-העיניים לא אמרה לחברה הקבלנית: תמסרו להם את הודעות-הפיטורים בצורה הכי מכאיבה שאתם יכולים. גם החברה הקבלנית עצמה לא ישבה והחליטה: הכי טוב ערב-פסח, והכי-הכי טוב לדפוק על הדלתות באמצע הלילה, כמו סוכני הקג''ב בימי סטאלין או כיתת מסתערבים בשכם.
לא, איש לא החליט. איש לא חשב על כך. ודווקא זוהי התופעה המחרידה ביותר: קהות-החושים המוחלטת.
עוד לפני שלוש-ארבע שנים זה לא היה אפשרי. מישהו היה מתערב בעוד מועד וצועק: ''מה אתם עושים?! השתגעתם?!''
היהודים תמיד הגדירו את עצמם כ''רחמנים בני רחמנים''. הם חושבים שהרחמנות היא המצאה יהודית, ומסתמכים על המקורות (למשל, מצוות השבת בעשרת הדיברות, שחייבה את היהודי לפטור גם את עבדיו ובהמותיו מכל עבודה בכל יום שביעי). גם ניטשה, ששנא את הרחמנות, ייחס את ''מוסר הרחמנות'' ליהדות.
החברה העברית החדשה, שקמה בארץ, התגאתה תמיד ב''ערבות ההדדית'', בעובדה שבחברה שלנו אין רעבים, וכל נכה וחולה וזקן ומובטל מוגן על-ידי החברה כולה. כאשר נשאלתי פעם מהן התכונות היהודיות שחונכתי עליהן בנעורי, ציינתי את הרחמים, לצד רדיפת הצדק, שנאת האלימות, השאיפה לשלום ואהבת החינוך.
לא עוד. אחרי שתי שנות אינתיפאדת אל-אקצה, חושי החברה הישראלית קהו כמעט לחלוטין. הדברים הנוראים, הקורים מדי יום בשטחים הכבושים, עוברים מבלי לעורר תשומת-לב. סגרים ועוצר במשך חודשים, רעב וצמא, חולים שמתים, הרס ועקירה - הכל כסף קטן, דבר שבשגרה. אנשים, נשים וטף שנורים על-ידי צלפים בבתיהם וברחובות - לא מזיז, לא נחשב. מתנדבת אמריקאית צעירה נמחצת למוות על-ידי דחפור-ענק, כאשר ניסתה למנוע ממנו להרוס בית פלסטיני - אז מה. מגיע לה. נער פלסטיני זרק אבן ונורה למוות על-ידי טנק - ידיעה של שלוש שורות. ואולי גם זה לא.
קהות זו עברה מהשטחים הכבושים גם למדינה פנימה. תצלומים בעיתונים מראים אנשים מחטטים בפחי-הזבל - ככה זה. משרדי-ממשלה שולחים עניים רעבים לאכול ארוחות-חסד בחברות-צדקה פרטיות - למי איכפת?
שר-האוצר החדש, בנימין נתניהו, אדם הנוהג לגבות 50 אלף דולר עבור הרצאה אחת באמריקה, הגיש תכנית לתיקון הכלכלה, הפוגעת בעניים שבעניים. היא מקצצת את קצבות-הזקנה העלובות (300 דולר לחודש), את קצבות הילדים, את דמי-האבטלה, את התקציבים לילדים מפגרים ולבתי-האבות, את מערכת הבריאות והחינוך.
האם הציבור מתקומם? האם הסטודנטים יוצאים בהמוניהם לרחובות? האם התקשורת צועקת חמס? האם האופוזיציה בכנסת (אם יש חיה כזאת) מרעישה שמיים וארץ? לגמרי לא. אמנם, ההסתדרות, שבה שולטים ועדי-העובדים החזקים והעשירים, מאיימת בשביתה. וחוץ מזה? פה ושם הכרזה של פוליטיקאי המחפש כותרות, פה ושם מחאה של קומץ בעלי-מצפון, פה ושם מאמר של עיתונאי זועם - וזהו זה. אז העניים יהיו קצת יותר עניים והעשירים קצת יותר עשירים. ביג דיל.
כאשר שואלים את נתניהו עצמו על תוכניתו, הוא אומר: אין ברירה. הכלכלה הישראלית טובעת. האשם העיקרי הוא ערפאת. האינתיפאדה הרסה את המשק שלנו.
בזה יש דווקא חידוש גדול, שיש לו השלכות מרחיקות-לכת.
פה צריך להסביר: במשך חמישים וכמה שנים, חייתה החברה הישראלית באשליה המתוקה שאין כל קשר בין המדיניות כלפי הערבים והמצב הכלכלי. זה היה אחד מעמודי-התווך של התודעה הישראלית.
במשך 10 שנות כהונתי בכנסת, נאמתי לפחות מאה נאומים על הנושא האחד הזה. בדיונים כלכליים הצבעתי על המצב הביטחוני ועל הכיבוש. בדיונים על המצב הביטחוני העליתי את המחיר הכלכלי.
כל אחד מהנאומים האלה עורר בכנסת זעם וקוצר-רוח מקיר אל קיר. בדיונים הביטחוניים צעקו לעברי: ''מה זה נוגע לכלכלה? מדברים עכשיו על הטרור!'' בדיונים הכלכליים צעקו: ''אנחנו דנים בכלכלה, אז מה אתה מבלבל עכשיו את המוח עם הפלסטינים שלך!'' (רק פעם אחת בכל השנים האלה עצר אותי סגן-שר האוצר במסדרון ואמר בשקט: ''אתה היית היחידי שדיבר לעניין.'' כלא-כלכלן, ראיתי בכך מחמאה).
ההתעלמות הגמורה ממחיר המלחמה והכיבוש גרמה לתופעה המוזרה, לכאורה, שדווקא העניים ביותר, המובטלים ותושבי עיירות-הפיתוח הדפוקות, הצביעו תמיד בעד הליכוד. בבחירות האחרונות הצביעו כמעט פה-אחד בעד שרון. היו להם רק שתי משאלות: לדפוק את הערבים ולשים קץ למשבר הכלכלי. הם לא ראו שום סתירה בין זה לזה.
אך מזה כמה חודשים מתחולל שינוי בתודעה הציבורית. כדי להשיב לטענה שמדיניותה הכלכלית גרמה למשבר הכלכלי העמוק, נאלצה ממשלת שרון להודות שהאינתיפאדה היא הסיבה העיקרית. היא הנחיתה מכת-מוות על התיירות, אחד המגזרים החשובים ביותר של הכלכלה שלנו. ההשקעות הזרות, שהן חיוניות לצמיחה כלכלית, פסקו כמעט לחלוטין. הצבא הענקי, הדרוש למלחמה באינתיפאדה, יחד עם המתנחלים, בולעים חלק עצום של התוצר הלאומי (פי כמה יותר מאשר בארצות-הברית העשירה, בחישוב לנפש).
יש המאמינים שאם תימשך ההידרדרות הכלכלית, ימרדו ''השכבות החלשות'' (כך קוראים לעניים בישראל) באחד הימים בממשלת-שרון. המונים ייצאו לרחוב כדי להפיל אותה. אולי זה אופטימי מדי. אבל מותר לפחות לחלום על כך שבאחד הלילות, בחצות, יקיש העם על דלת הממשלה וימסור לה מכתב-פיטורין.
|
|
|
נקישה על הדלת בחצות
