מחנה השלום אמנם פועל אך קולו לא נשמע

דברי הקדמה של חגית עופרן, מפעילי ''שלום עכשיו'', לפאנל של אנשי אקדמיה ורוח, אשר נערך בכנס רעיוני לתומכי ופעילי התנועה, ביום שישי ה-‏14 במארס 2003, ומטרתו ניתוח המצב הפוליטי כפי שהשתקף במערכת הבחירות האחרונה וחשיבה משותפת על צעדיה העתידיים של שלום עכשיו.

שורשי הבלבול והשיתוק של חלקים רחבים במחנה השלום מצויים מצד אחד בחוסר תשומת לב מספקת למשמעות של קביעת עובדות בשטח על ידי המתנחלים בחסות ממשלות ישראל השונות לאורך כל תהליך אוסלו, והחוסר בהכנת הציבור לוויתורים הנדרשים להשגת שלום, ומצד שני בהתעלמות מהיאוש ההולך וגובר בקרב האוכלוסיה הפלסטינית. על רקע זה, היו שראו בהתפרצות האינתיפאדה השנייה בגידה מצד הפלסטינים והסיקו את המסקנה שאין פרטנר לשלום.

בפתיחה לכנס זה, שהוא ניסיון לחשבון נפש ומציאת דרכים לפעולה, אני בחרתי להביא לפניכם סקירה סובייקטיבית של השתלשלות העניינים מאז פרוץ האינתיפאדה, שהחלה עם עלייתו של שרון להר הבית. זוהי תקופה שמאופיינת בהדרדרות קשה במצב, התקהות חושים והחלשות קול השמאל עד להדממתו כמעט. אני מחלקת את התהליך שעבר על מחנה השלום במשך האינתיפאדה לשלושה שלבים:

שלב ראשון - ספטמבר 2000 עד פברואר 2001

בשלב זה - שהחל ב- 28 בספטמבר 2000 עם ביקור שרון בהר הבית והסתיים בפברואר 2001 - עוד היה ברק בשלטון. לאחר ביקור שרון בהר הבית החלו הפגנות המוניות בשטחים שדוכאו בכוחניות קיצונית: ירי על מפגינים, אחר כך טנקים, אחר כך מסוקים, אחר כך מטוסים, אחר כך ''חיסולים ממוקדים''. בתקופה זו החל ירי של פלסטינים בשטחים נגד מתנחלים, ירי על גילה. היו מהומות בקרב ערביי ישראל - אירועי אוקטובר - שדוכאו אף הם בברוטליות וגבו קורבנות. ומסביב לכל אלה נוצרה בהלה בציבור הישראלי.

למרות האלימות ששררה בשטח היו לא מעט ניסיונות מדיניים להשגת הפסקת אש, ושיאם בפסגת שארם א-שייח. בנוסף נמשך התהליך המדיני עם הגשת תכנית קלינטון בדצמבר ועם שיחות טאבה. נציין כי לא היו עדיין פיגועי התאבדות המוניים, שהחלו רק אחרי בחירת שרון, אולם הירי והפחד הפילו את ברק.

פעילות השמאל - השמאל באותה התקופה מוכה הלם. פעילות רבה הוקדשה להתקרבות לערביי ישראל לאחר אירועי אוקטובר.

שלב שני - שנה ראשונה של ממשלת האחדות עד מבצע חומת מגן

השלב השני מתחיל עם הקמת ממשלת אחדות לאומית בראשות שרון בפברואר 2001 ומסתיים כשנה לאחר מכן. בתקופה זו נשמרה מראית עין של המשך תהליך מדיני: קשה להאמין, אבל עמרי שרון היה במפגש עם ערפאת (!) ופרס הכין תכניות עם אבו-עלא - אך בפועל זה לא היה יותר מגרירת רגליים מדינית.

היתה פעילות בינלאומית ענפה באיזור, האמריקאים (של לפני ה-‏11 בספטמבר 2001) השקיעו הרבה מרץ וזמן כאן: תכנית טנט, שליחות זיני וועדת מיטשל. מול ניסיונות אלה דורש שרון 7 ימי שקט והאלימות ההדדית מונעת כל הפסקת אש. אחרי הפיגוע בדולפינריום ביוני 2001 מוכרזת הפסקת אש חד צדדית מצד ישראל ונמשכים המאמצים המדיניים לכאורה מול הרשות הפלסטינית.

פעילות השמאל - בן עמי וברק מתראיינים בעיתונות ואומרים ש''ערפאת לא פרטנר'' ובציבור מתקבלת המנטרה שאומרת: ''ברק-נתן-הכל-והפלסטינים-ענו-באינתיפאדה''.

על רקע השתתפות מפלגת העבודה בממשלת שרון והמחסור באופוזיציה לוחמת, מקים מחנה השלום את קואליציית השלום; בדצמבר 2001 נוסד גם ה-Peoples Peace Campaign בשיתוף עם סרי נוסייבה. הקואליציה פעלה באינטנסיביות: ב- 4 באוגוסט 2001 אורגנה הפגנה בתל אביב, בה השתתפו אלפים. נעשה מאמץ גדול להוכיח כי יש פרטנר לשלום: מתקיימים מפגשים עם פלסטינים ומתפרסמות תמונות משותפות; מפרסמות הצהרות משותפות ישראליות-פלסטיניות.

באותה תקופה מתחיל וויכוח בתוך השמאל סביב לקולות הקוראים לנסיגה חד צדדית. גם נעשה קשה יותר להיפגש עם הפלסטינים.

השלב השלישי - מבצע חומת מגן ואילך

השלב השלישי, מתחיל במארס-אפריל 2002 עם הפיגוע המחריד בליל הסדר בנתניה ובעקבותיו מבצע חומת מגן (שמהווה אולי קו פרשת מים), ונמשך עד היום. נמשכת הדה-לגיטימציה של הפרטנר: ערפאת מסוגר; ברגותי נעצר; נתפסת אוניית קארין A הנושאת מטען רב של חומרי לחימה בדרכה לעזה ו''מוכח'' הקשר בין ראשי הרשות הפלסטינית לבין הטרור; צה''ל נלחם ברשות הפלסטינית והורס את תשתיתה; צה''ל מבצע חיסולים רבים; מתחילה בניית הגדר בקו התפר; גובר הלחץ על תושבי ירושלים המזרחית עם בניית חומה והקמת מחסומים; מתנחלים מתנכלים לפלסטינים המוסקים זיתים; נמשכים פיגועי התאבדות רבים.

בתחילת מבצע חומת מגן מקבלת הליגה הערבית את היוזמה הסעודית המציעה שלום והכרה בישראל על ידי ארצות ערב תמורת פתרון לסכסוך עם הפלסטינים. ממשלת ישראל דוחה את היוזמה.

פעילות השמאל - קולו של השמאל בתקופה זו הולך ודועך, אך יחד עם זאת מתקיימות פעילויות רבות. עשרות הפגנות ומשמרות מחאה תכופות בנוכחות מאות אנשים ברחבי הארץ: נגד ממשלת האחדות, נגד קליינר וניסיונותיו לעלות להר הבית, מול ביתו של פואד, מול משרד הביטחון, ליד בית ראש הממשלה בירושלים ועוד; הפגנת ענק בתל אביב ב-‏11 במאי 2002 בהשתתפות עשרות אלפים; הסרבנים מצליחים לעורר התלהבות מסויימת במחנה; מתבצעת פעילות הומניטרית רבה המצליחה לעורר את דעת הקהל - נגד ההתנכלויות במסיק הזיתים ונושאים אחרים; מאורגנים מפגשי אמנים ותערוכות; מתקיימים מפגשים מדיניים של קואליציית השלום, אבל נהיה קשה עד בלתי-אפשרי כמעט להיפגש, וקול המפגשים עם הפלסטינים דועך; מאורגנים סיורים בהתנחלויות שמשיגים התנגדות ציבורית למאחזים הבלתי חוקיים; מוגשים דוחות על המתרחש בשטחים.

למרות פעילות ענפה זו קול השמאל לא נשמע, ונוצר קונסנזוס בציבור הרחב לתמיכה בשרון ולחוסר אמון במשא ומתן.

אנחנו כעת במארס 2003, אחרי תבוסה חסרת תקדים של השמאל בבחירות. העדר של אופוזיציה ברמה הפרלמנטרית וקולו של הרחוב ההולך ונחלש כתוצאה מתחושת חוסר אונים יוצרים ומחזקים כשלעצמם תחושה זו. אנו עדים לדעיכה מוחלטת של קואליציית השלום. כמו כן, יש דה-לגיטימציה קיצונית של ערפאת וכבר כמעט איש אינו מנסה לדבר על פרטנר.

בינתיים ממשיך המעגל המטורף: פיגועים המוניים, טילים ורקטות, פיגועי ירי; ומנגד חיסולים, ירי טנקים, הריסת בתים (מאות רבות של בתים כבר נהרסו), ירי מסוקים, וירי מטוסים. והתרגלנו.

המצב הכלכלי התדרדר, האבטלה בשיאה, והתרגלנו.

השבוע [ראשית מארס 2003] פירסמו הפלסטינים שמאז ראשית האינתיפאדה נהרגו 2940(!) פלסטינים ונפצעו 44,000(!); ואנו מפגינים קהות חושים - גם כלפי הפגיעות בפלסטינים אך גם כלפי הפיגועים אצלנו. התרגלנו.