|
|
|
על תרגום, על עיבוד, ועל מה שביניהם
אריה פרלמן
א) תרגום
כאשר לוקחים, לדוגמא, סיפור או מאמר באנגלית ורוצים לתרגם אותו לעברית - מתחיל מסע שהוא לעתים ארוך לעתים קצר; לעתים קשה יותר או קל יותר - אבל בדרך כלל מעניין, עד מעניין מאוד.
בפני המתרגם עולות שורה ארוכה של בעיות ושאלות - שבהן הוא צריך להכריע בכל צעד ושעל.
ברמה הכללית ביותר - ניצבת השאלה האם לבצע התאמה תרבותית משפת המקור לשפת היעד - או לשמור בקנאות על המשמעות המקורית.
ככל שמדובר בביטויים שגורים - ההתלבטות פחות קשה: יש להשתמש בביטוי כפי שהוא. אם בטקסט באנגלית, נאמר על אדם שהוא עובד Around the clock; הוא עובד יומם ולילה. ניתן עם זאת לטעון, ש Around the clock הוא ביטוי יומיומי באנגלית, במשלב נמוך או בינוני - ואילו ''יומם ולילה'' בעברית הוא ביטוי במשלב בינוני-גבוה, שמשמש בעיקר בספרות יפה. אי לכך - ישנה אי-התאמה בין המשלב שבו נמצא הביטוי לבין המשלב שבו נמצא הטקסט. במקרה כזה אפשר לכתוב, למשל, ''עובד ללא הפסקה''. דבר אחד - בכל מקרה - ברור: אף אחד - בעברית לפחות - לא עובד ''מסביב לשעון''...
דוגמא נוספת יכולה להיות הביטוי הספרדי: Aguafiestas. המילה Agua - פירושה ''מים''. והמים כאן באו לדלל, להחליש ולמסמס - מעין ''מדלל שמחות''. אך בעברית מתאים יותר לומר: ''משבית שמחות''.
ישנו ביטוי ברוסית שתרגומו הישיר הוא: ''לא דג ולא בשר''. בעברית - לעומת זאת, אין לכך שום משמעות. אך אם נגיד בעברית: ''לא בשר ולא חלב''; ''פרווה''; ''צמחוני''; או גם: ''חלבי'' - נבין שמדובר בביטוי המתאר אדם, רעיון או מעשה חסרי-אופי, מעורפלים.
אך מה עושים כאשר לא מדובר בביטויים שגורים או צרופים כבולים (כגון: ''בית-ספר''; ''עורך-דין'') - אלא בהיבטים תרבותיים יחודיים?
כיצד לתרגם ''ארבעה ביולי'' (יום העצמאות האמריקני)? האם ''ארבעה ביולי''? ''יום העצמאות''? ''ה' באייר''?
כיצד לתרגם ''אין לי עוד כסף להוציא עליך - למה אני נראה לך גרינספן?!'' אלן גרינספן הוא נגיד הבנק הפדרלי של ארצות-הברית. אם שמו של גרינספן יישאר כפי שהוא - רבים עלולים לא להבין על מה מדובר. האם להשאיר את ''גרינספן'' ולהוסיף הערה בצד? האם לבחור דמות מוכרת יותר שמסמלת עושר - כגון רוטשילד? ואולי יש להיצמד לסגנון המקורי - שמביא דוגמא לעשיר מקומי דווקא - ולהכניס את התיבה: ''אריסון''?
וכיצד לתרגם Gridlock? הפירוש המקורי הוא בערך: ''פקק תנועה בצומת''. אך בהקשר הפוליטי האמריקני - מדובר בהתנגשות בין נשיא רפובליקני לבין קונגרס דמוקרטי או להיפך. האם לתרגם: ''קונגרס/פרלמנט לעומתי?''; ''כנסת לעומתית''?; ''ממשלת שיתוק לאומי?''
הדברים אינם תמיד חד-משמעיים - והם תלויים מאוד בהקשר.
סכנה נוספת האורבת לפתחו של המתרגם היא סכנת התרגום הישיר.
באנגלית אומרים: To win the game; אך בעברית - כאשר פרשננו אומר שמכבי תל-אביב (או הפועל...) ''ניצחה את המשחק'' - אני מיד מתפלא: מה יש למכבי (או הפועל..) תל-אביב נגד הכדורגל? מדוע היא משחקת נגד המשחק? והיכן היריב בכל הסיפור הזה?
ובכן - מכבי (או הפועל...) ניצחה ''ב''משחק, במסגרת המשחק ''את'' היריב - ולא את המשחק!
באנגלית ישנן Political parties; בעברית, לעומת זאת - אין צורך ב''מפלגות פוליטיות''. ישנן תנועות - שיכולות להיות תנועות חברתיות או תרבותיות, וישנן תנועות פוליטיות או רשימות מועמדים לכנסת - שהן ''מפלגות''. באנגלית ישנו הכרח באבחנה בין ''מסיבה'', לבין ''מפלגה'' - שהרי שתיהן נקראות Party...
תרגום שהוא נאמן בקנאות-יתר למקור - עלול לא רק לסרבל את הקריאה, אלא אף לפגום בהבנת הכתוב, בנוסף לפגיעה בכללי הדקדוק.
לעתים נוצר צורך לשנות את מבנה המשפט, כמו במקרה הבא: ''This story first
...appeared at''; כאן צריך כמובן לכתוב: ''הסיפור הזה / סיפור זה הופיע לראשונה ב...'', ולא: ''לראשונה הופיע''. מקרה פחות חד-משמעי הוא כדלקמן: ''I took my love to the place that only the chief, my poor father and
.I knew''. כאן אפשר לכתוב: ''לקחתי את אהובי אל המקום שהיה ידוע רק לי ולאבי המסכן - הצ'יף''. על-מנת להיצמד למקור ייכתב: ''לקחתי את אהובי אל המקום שרק הצ'יף - אבי המסכן ואני הכרנו.''
התלבטויות מהסוג הזה מתרחשות לעתים קרובות - ולא פעם משפט אחרי משפט.
הבנת הטקסט - תמיד קלה בהרבה מאשר תרגומו. אם למשל ניקח את התיבה Joyful - נבין אותה בכל הקשר סביר, אך כשנגיע אל מלאכת התרגום, נצטרך להתחבט האם מדובר ב''עליז''; ''חינני''; ''מתרונן''; ''שמח''; ''עולץ'' וגו' וגו'.
וכיצד יש לתרגם Appeasement, בהקשר המדיני של ערב מלחמת העולם השניה? התרגום המקובל הוא ''פייסנות'' או ''פיוס'' - אך למעשה מדובר הרבה יותר ב''התרפסות''. האם יש להשתמש במינוח המילוני המדוייק והנכון להלכה - למרות שלמעשה משקל המשמעות שונה, ואולי אף חוטא בעיוות מסויים? והאם ''התרפסות'' - המתאר טוב יותר את מדיניות צרפת ובריטניה כלפי גרמניה הנאצית - חריף מדי ועושה עוול מסויים לממשלות שתי המדינות הללו?
וכן הלאה אינספור קושיות.
ב) עיבוד
העיבוד מפנסתר לגיטרה, למשל - טומן בחובו שלל דומה מאוד של בעיות.
אם ניקח לדוגמא העברה של הצליל רה בבס - לכאורה אין דבר פשוט מזה: המיתר השלישי של הגיטרה (מי-לה-רה-סול-סי-מי מן הנמוך לגבוה, כזכור) - הוא רה, וניתן פשוט לפרוט עליו פריטה אחת פשוטה ולתת לו לצלצל.
אבל כאן מסתבר שאין זה כה פשוט - אפילו זה. בגיטרה ניתן לנגן בדיוק את אותו הצליל בכמה צורות: פתוח - כפי שהוסבר זה עתה, או סגור - כאשר אז ניתן להשפיע על אופיו של הצליל באמצעות הרעדת המיתר ביד שמאל. האם לנגן את ה-רה במיתר הבס הנמוך ביותר? במיתר השני? לכל מיתר יש אופי שונה ואותו הצליל מקבל גוון שונה.
אופק רחב של אפשרויות (והתלבטויות) נפתח בפני המעבד נגן הגיטרה - ברגע שמנמיכים את מיתר הבס 'מי' ומכווננים אותו אל 'רה' - והרי לנו רה נמוך באוקטבה - ומהדהד ברוב-רושם.
נניח שישנו אקורד מסויים - לדוגמא ספט-אקורד דומיננטי על סול - שהוא חמישית של דו מז'ור/מינור - או בשפת הנגנים העממיים והג'אזיסטים - G7.
אותו G7 מורכב מהצלילים (תמיד מהנמוך לגבוה) : סול-סי-רה-פה. ייתכן שבהקשר מסויים לא ניתן להעביר את האקורד במלואו כפי שהוא - או שאמנם ניתן - אלא שאז המעבר אל התיבה הבאה יוצר קשיים טכניים שאינם שווים את המאמץ. ייתכן שהרבה יותר מתאים, ומצלצל יפה יותר - להעביר את האקורד באופן חלקי. אם כן - על איזה צליל לוותר? לכך ישנם כללים ברורים: ניתן לוותר על הקווינטה - במקרה זה: רה. במקרים חמורים יותר ניתן לוותר על הטרצה: על סי. אפשר גם לשנות את סדר הצלילים - בתנאי שלא משנים את הבס (למשל: סול-פה-סי-רה) ואם ממש אין ברירה - אפשר להפוך את האקורד - ולשים צליל אחר בבס.
במקרים רבים מאוד נוצר הכרח לשנות את הסולם המקורי שבו נכתבה היצירה. עבור אנשים שאין להם שמיעה אבסולוטית - אין לכך משמעות מיוחדת, בדרך כלל. אך עבור אנשים שיש להם שמיעה כזאת - עלול העיבוד להישמע מוזר, עד כדי נורא. הסוגיה מסתבכת אם למלחין עצמו היתה שמיעה אבסולוטית - ואז ברור לחלוטין שהוא בחר את הסולם לא במקרה: במוסיקה המערבית ישנם איפיונים (מוסכמות תרבותיות) לכל סולם: אחד הוא ''טראגי'', שני ''רומנטי'', שלישי ''הירואי'' וגו'. לרוב המלחינים הגדולים היתה שמיעה אבסולוטית - אם כי לשומאן ולווגנר למשל - לא.
בדרך כלל, כאמור - נגן הגיטרה לוקח יצירה לפסנתר - ומעבד אותה. אך ישנם גם מקרים הפוכים: יצירתו של פרנסיסקו טארגה (נפטר ב- 1909) ''זיכרונות מאלהאמברה'' - מבוססת על טכניקה וירטואוזית קשה במיוחד, שנקראת ''טרמולו''. טכניקה זו מאפשרת לנגן גיטרה יחיד - להישמע כאילו הוא מנגן במנדולינה ובגיטרה בעת ובעונה אחת. באמת ובתמים מדהים.
בהזדמנות אחת שמעתי פסנתרן - אחד מהטובים שבהם - מנגן את היצירה הזאת - בפסנתר. הוא ניסה לחקות - באמצעים הטכניים המוגבלים של הפנסתר - את טכניקת הטרמולו. אני חייב לציין שהתרשמתי מהניסיון, ונהניתי מהתוצאה. אך גם חייכתי: עדיין קיים מרחק רב, ואפילו רב מאוד - בין החיקוי למקור...
דוגמא נוספת: ישנה יצירה (פנטזיה) - מופלאה ונדירה דרך אגב, שנכתבה בשנת 1540 על-ידי אלונסו מודארה הספרדי, לויואלה (דומה מאוד לגיטרה) - וההוראה המפורשת היא לנגן ''כמו נבל''. מיתרי הנבל - כידוע - כולם פתוחים, ולכן השאיפה של נגן הויואלה או הגיטרה - היא להשתמש עד כמה שניתן במיתרים פתוחים.
בעוונותיי הרבים עבדתי והתאמנתי על היצירה הזאת - כמעט הייתי אומר: ניגנתי אותה. כמו-כן - שמעתי את הפנטזיה המיוחדת הזאת מנוגנת בשני אופנים שונים לחלוטין: פעם אחת באמצעות מיתרים פתוחים ככל שניתן - ופעם אחרת באמצעות שימוש בלעדי במיתרים סגורים.
הגירסא הראשונה גרמה לצלילים להתערבב זה בזה - ממש כמו בנבל - ולגרום למצלול מאוד צפוף, דיסוננטי - מודרניסטי להדהים.
הגירסא השניה - לעומת זאת - נשמעה יבשה, עקרה - כאילו שלקחו נבל וחנקו לו את ההד. פיספוס אדיר.
לכאורה - שני העיבודים (ה''תרגומים'') הללו - אם יובאו לבית דין לעיבודים, יעברו את ''מבחן בג''ץ'' בהצלחה. הכל כשר. התווים הם אותם תווים.
אך למעשה - מדובר בשני עולמות שונים - שנוצרו מאותו הטקסט עצמו. כך גם בעבודת התרגום: אדם אחד עשוי לתרגם היטב סיפור רב-משמעויות, המתובל בהומור דק - ולהעניק לו גוון דומה גם בשפת היעד. אדם אחר - עלול לתרגם את אותו הסיפור - תרגום נכון ותקין מבחינה דיקדוקית - אבל ''להרוג'' אותו תוך כדי כך.
הקבלה נוספת בין התרגום לעיבוד יכולה להיות חריזה: כיצד לשמור על החרוז ולא להרוס את המשמעות. דוגמא מעולה לעניין זה היא תרגום הספר ''הוביט'' מאת טולקיין - על-ידי טייסי חיל האוויר בשבי המצרי. הספר משופע בשירים - והם כתובים בצורה אסתטית, ונקראים בשטף והנאה כאילו נכתבו במקור.
במוסיקה קיימת תופעה דומה לחריזה, או ליתר דיוק לתקבולת: כלי אחד ''שואל'' - וכלי אחר ''עונה'', באמצעות חזרה מדוייקת על אותו המוטיב - או באמצעות מענה במוטיב שונה מעט.
במקרה שמדובר באותו כלי - כל כלי ואפשרויותיו: בפסנתר - ניתן לנגן את אותו הדבר באוקטבות שונות, או להשתמש בפעם השניה בדוושה (פדל); בגיטרה - ניתן לנגן את המוטיב הזהה השני בחלק התחתון של המיתרים - ואז להעניק גוון מתכתי וקשה לצליל; אפשר לנגן צלילים עיליים (''פעמונים''); ניתן לעבור אוקטבה, או אף לנגן את אותו הדבר בדיוק ובאותו הגובה - רק במיתר אחר. בכינור - כפי שאכן הדבר נעשה לא מעט - יכול הנגן לחזור על אותם הצלילים באמצעות צביטת המיתרים באצבעותיו (במקום למשוך בקשת) - טכניקה הקרויה ''פיציקטו''. ובשלושת הכלים - אפשר פשוט לחזור על אותו הדבר - אך בתוספת עוצמה וליווי.
סיכומו של דבר - התרגום העיבוד הם עבודת אומנות ואמנות - הכרוכה בהתגברות על קשיים טכניים ומבניים, במעבר וגישור על-פני תרבויות וזמנים, ולמרות ההבדלים ביניהם - רב הדומה על השונה.
|
|
|
על תרגום ועל עיבוד ועל מה שביניהם
