|
|
|
הפרדת רשויות
ישראל בר-ניר
הפרדת רשויות היא אחד מן המאפיינים של מישטר דמוקרטי תקין. במדינת ישראל, בשל העדר חוקה, קיימים הרבה עיוותים בתחום הזה. כמו בכל מישטר פרלמנטרי, ההפרדה בין הרשות המבצעת לבין הרשות המחוקקת אינה חדה, אבל זו תופעה שהיא חלק אינטגרלי ממהותו של מישטר פרלמנטרי, בשונה ממישטר נשיאותי בו ניתן לעשות הפרדה ברורה. שונה הדבר כשמדובר ברשות השיפוטית. כאן, הפרדת הרשויות, כפי שהיא באה לידי ביטוי באי התלות של הרשות השיפוטית, היא חלק מהותי ביותר.
הבעיה מתחילה כאשר מפרשים ש''אי תלות'' משמעותה ''עליונות''. מאז קביעתו האומללה של נשיאו הנוכחי של בית המישפט העליון ש''הכל שפיט'', אנו עדים לתופעה שכל זב ומצורע רץ לבית המישפט העליון לעתור על כל פעולת חקיקה של הכנסת שאיננה נראית לו. במלים אחרות, נוצרה פה מגמה של הפיכת הרשות השיפוטית למעין ''רשות על'' מחוקקת. אם אין לך רוב בכנסת להעביר החלטה כזאת או אחרת, פנה לבג''ץ והדברים ''יסתדרו'' בהתאם לרצונך.
כדי למנוע אי הבנות, אינני פוסל את זכותה של הרשות המישפטית לפקח על פעולות החקיקה של הכנסת ובהחלט יש מקום במקרים מסויימים לבטל חוקים שנחקקו ע''י הכנסת. זה בפרוש אחד מתפקידיה של הרשות השופטת. אבל יש להשתמש בכלי הזה בצורה נאותה. במישטרים דמוקרטיים אחרים, סמכותו של בית המישפט לבטל החלטות של הרשות המחוקקת מוגבלת לנושאים חוקתיים. בישראל אמנם אין חוקה, אבל נחקקו כבר מיספר חוקים שהוגדרו כחוקי יסוד, ובית המישפט מצא לנכון במיספר מיקרים לבטל חוקים שניראו לו נוגדים חוק יסוד. אבל בית המישפט בישראל איננו מיסתפק בכך והוא מגלה לעיתים תכופות נטייה לחרוג לתחומים בהם אין כל מקום להתערבותו.
וועדת הכנסת החליטה לדחות את פנייתו של היועץ המישפטי להסרת חסינותה של חברת הכנסת בלומנטל, ואיזה גוף חוץ פרלמנטרי שההחלטה הזאת לא ניראתה לו, מצא לנכון לפנות לבג''ץ שיבטל את החלטתה של וועדת הכנסת. השאלה על הפרק איננה אם חברת הכנסת אשמה או לא אשמה, וגם לא אם מדובר ב''ימין'' או ''שמאל''. השאלה היא האם יש בכלל מקום להתערבות בית המישפט. בקונסטלציה הנוכחית אין כמעט ספק שבית המישפט אכן יתערב (כי ''הכל שפיט'' . . .) וגם לא קשה לנחש מראש מה הוא יפסוק לאור השייכות המיפלגתית של הנפשות הפועלות.
היתערבותו המיותרת של בית המישפט במיקרה הנוכחי היא בפרוש חתירה תחת סמכויות הכנסת, ויותר משהיא מראה על שאיפה לצדק היא מעידה על תאוות שררה מצד השופטים, שאיננה במקומה. צא וחשוב מה המשמעות של החסינות ממנה נהנים חברי הכנסת. אם החסינות היתה עומדת להם רק כאשר הם חפים מפשע אז לשם מה היא נחוצה? החסינות נועדה לאפשר לחברי הכנסת לתפקד גם כאשר הם אינם חפים מפשע בכל מאת האחוזים. היו בעבר לא מעט מקרים בעבר בהם חברי כנסת עברו במודע על החוק כדי להמחיש נקודה כזאת או אחרת במצעם הפוליטי. אורי אבנרי, בתקופות שכיהן כחבר כנסת היצטיין בזה, ולפני שהוא הפך להיות סיעת יחיד, חברו לסיעה, שלום כהן עשה מעשים שהיו בחזקת עבירה פלילית לכל דבר, בחסות החסינות הפרלמנטרית. לא כאן המקום למנות את פעילויותיהם של חברי הכנסת הערביים הנעשות בראש חוצות, פעילויות שבכל מדינה מתוקנת היו מוגדרות כבגידה או חתירה תחת קיום המדינה. יש מקום להיתערבות בית המישפט בהחלטותיה של וועדת הכנסת בנושא החסינות כאשר מדובר בעבירות חמורות במיוחד (יש בהחלט מקום לחקיקה מיוחדת שתגדיר מראש את סוגי העבירות), אבל אין זה מתפקידו של בית המישפט להתערב בשיקוליו של הגוף המחוקק בנושאים שאינם מהותיים או לקבוע אמות מוסר. לאור תקדימי העבר, זה לא מה שיקרה וחבל.
יש לוועדת הכנסת מלוא ההצדקה לחשוד במניעיו של אליוקים, היועץ המישפטי, כשהוא מחליט לבקש הסרת החסינות של חבר כנסת. יש לו כבר ''רקורד'' בנושא, ולאו דווקא רקורד שניתן להתפאר בו. לצורך חיסול חשבון אישי שהיה לו עם חבר הכנסת ליברמן, הוא הגיש נגדו תביעה על ''העלבת עובד ציבור'', ולשם כך פנה לוועדת הכנסת שתסיר את החסינות. מעבר לעובדה שהימצאותה של ''עבירה'' כזאת בספר החוקים הישראלי היא בושה לשכל הישר, ואין לה אח ותקדים בשום מישטר דמוקרטי תקין, וועדת הכנסת, בצדק, שלחה את אליוקים לכל הרוחות מאחר והיא ראתה בנושא עיניין עקרוני הקשור לחופש הדיבור. אבל לא אליוקים יירתע. הוא הגיש תביעה שנייה נגד ליברמן, הפעם על ''תקיפת קטין'', ושוב פנה לוועדת הכנסת להסרת החסינות. ''תקיפת קטין''? הדבר הראשון שעולה בדעתך הוא שמדובר פה באיזה סוטה מין, מין סכנה לציבור שחובה להכניסו אל מאחורי סורג ובריח ויפה שעה אחת קודם. זה כבר מה שהוא רציני, על זה וועדת הכנסת לא תוכל להימנע מלהיעתר לפניית היועץ. אבל במציאות זה לא היה בדיוק כך. היתה קטטה בין ילדים שבה הביריון השכונתי היכה את ילדו של ליברמן. ליברמן, כמו כל אב, הגיב בכעס ווהראה את נחת זרועו לנער שהיכה את בנו. אינני בא להצדיק את ליברמן (אם כי אינני בטוח איך אני הייתי נוהג לו הייתי באותו מצב), אבל מכאן ועד ל''תקיפת קטין'' עם כל הקונוטציות המישתמעות מהמונח הזה המרחק גדול. ניסיונו של אליוקים לעבוד על חברי וועדת הכנסת וליצור את הרושם שמדובר בעבירה חמורה שבאמת מצדיקה את הסרת החסינות לא הצליח. חברי הכנסת אינם אולי מופת לחוכמה, אבל הם גם לא מטומטמים כמו שנהוג להציג אותם. בשני המיקרים אין כל ספק שטכנית ליברמן היה אשם. הוא באמת אמר את הדברים שיוחסו לו, והוא באמת היכה את הנער בו היה מדובר. וועדת הכנסת בכל זאת סרבה לבקשת היועץ ולא בשל ''חפותו'' של ליברמן. היא החליטה, ובצדק, שחומרת העבירות אינה מצדיקה היענות לבקשה, ושהיועץ לא פעל ממניעים טהורים.
במיקרה הנוכחי, ממה שידוע לי, יש בהחלט מקום להאמין שחברת הכנסת בלומנטל איננה מצדיקות הדור. אדרבא. אבל האם חומרת העבירה בה מאשימים אותה אכן מצדיקה הסרת החסינות שלה? לאור מיספר המיקרים בהם מתנהלת חקירה דומה (בחלקם כבר כמה שנים), שבכולם חומרת העבירות איננה פחותה מזו של בלומנטל (זה בלשון המעטה), לוועדת הכנסת היתה סיבה טובה לשים סימן שאלה על הקריטריונים לפיהם אליוקים מחליט מי לשבט ומי לחסד, ולדחות את בקשתו. גם אם זה נכון, כפי שהיתפרסם, שכמה מחברי הוועדה פעלו מתוך מניעים אישיים בעת ההצבעה, אין לזה כל שייכות לנושא. חברי הכנסת הם בני אדם (גם השופטים), ותמיד יהיו להם מניעים אישיים. הסכם אוסלו עבר בכנסת על חודו של קול שניקנה בשוחד (מה יכול להיות יותר ''אישי''?) האם מי שהוא טען שיש לפסול את ההחלטה בשל כך? או שיש מקום להיתערבותו של בית המישפט? ובמיקרה אוסלו מדובר היה בהחלטה גורלית ממדרגה ראשונה, החלטה שאת מחירה מדינת ישראל משלמת בדם עד היום הזה.
אם וכאשר בית המישפט יפסוק בנושא, זה יהווה דוגמא נוספת לאנרכיה המישפטית לתוכה הנשיא הנוכחי של בית המישפט העליון מנהיג את מדינת ישראל.
הערת סיכום. אינני מישפטן, ואינני מתיימר להיות מומחה בנושאי חוק. לאור מה שניראה לי כהפקרות מישפטית, אני מרשה לעצמי להישתמש בפרפראזה על מה שנאמר בעבר לגבי מילחמות ודיפלומטיה, ''הטוהר ואי התלות של הרשות השיפוטית הם נושאים רציניים מכדי שיותירו אותם בידי עורכי דין''.
|
|
|
הפרדת רשויות
אמירה ראויה במיוחד לגבי תפקיד היועץ המשפטי
