פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
נוהל חניבעל
אורי אבנרי (שבת, 24/05/2003 שעה 0:03)


נוהל חניבעל


אורי אבנרי




חניבעל עבר את הרי האלפים עם חטיבה של פילים קרביים ובמשך שנים רבות הטיל את חיתיתו על רומא האדירה. הוא היה מצביא צבא קרתגו (קרייה-חדשה), שהייתה במקורה מושבה כנענית. הוא דיבר עברית (פחות או יותר), ושמו היה עברי (בדומה לחנניה). בנעורי, כאשר חיפשנו גיבורים עבריים ושמיים כדי שישמשו לנו כמופת, הוא עמד כמעט בראש הרשימה.

מסתבר שגם צה''ל רואה בו מופת. השבוע עמד שמו של האלוף האגדתי במרכז של גילוי ציבורי מסעיר.

נושא הגילוי הוא ''נוהל חניבעל'' - נוהל שהונהג בצה''ל בלבנון באמצע שנות ה- 80, תחילה כתורה שבעל-פה ואחר-כך כפקודה רשמית. להלכה שונתה הפקודה לא מזמן, אבל החיילים מעידים שגם כיום נוהגים על פיה. השבוע פורסמה הפרשה במוסף ''הארץ''.

ניתן למצות את ''נוהל חניבעל'' בשבע מלים: מוטב חייל ישראלי מת מחייל ישראלי שבוי.

כאשר נופל חייל צה''ל בשבי, נוצר לחץ ציבורי אדיר למען החזרתו הביתה, ולוא במחיר שחרורם של מאות אסירים פלסטיניים. במאי 1985 שיחררה ישראל 1150 אסירים פלסטיניים תמורת שלושה חיילים שבויים, בחילופים שנודעו בשם ''עיסקת ג'בריל'' (על שמו של אחמד ג'בריל, ראש ארגון פלסטיני המשרת את סוריה ולוחם בערפאת).

ראשי צה''ל רצו למנוע הישנות של חילופים כאלה בכל מחיר - פשוטו כמשמעו. הם הורו לחיילים לירות במכונית החוטפים, גם אם הדבר היה עלול להביא למות החייל השבוי. כלומר: לשחרר את השבוי על-ידי הריגתו.

ההגיון שמאחורי הפקודה אינו חדש. הוא מלווה את ישראל כבר שנים רבות. זהו הגיון האומר: אסור להיכנע לטרוריסטים. הכניעה תעודד אותם לחטוף עוד ועוד אנשים. מוטב שאנשינו ייהרגו יחד עם החוטפים, ובלבד שנרתיע חוטפים אחרים.

לשיטה זו היו תוצאות מחרידות במינכן, כאשר המשטרה הגרמנית הסתערה (בהסכמת ישראל) על חוטפי הספורטאים וגרמה להריגת החוטפים והחטופים כאחד. רוב בני-הערובה נהרגו, כנראה, על-ידי השוטרים עצמם, ולכן לא פורסמו מעולם תוצאות הניתוחים שלאחר-המוות. אסון דומה נגרם במעלות, כאשר קבוצת פלסטינים חטפה ילדים מצפת. הילדים נהרגו כאשר ציווה משה דיין לשחרר אותם בכוח, בעיצומו של משא-ומתן עם החוטפים. אחד המיבצעים המפוארים ביותר של צה''ל נערך באנטבה, כאשר שוחררו כל נוסעיו של מטוס חטוף. אבל די היה בתקלה קטנה אחת, כדי שהעניין יסתיים בטבח נוראי.

''נוהל חניבעל'' היה מיוחד במינו מפני שהוא דרש מחיילים לירות בחברם השבוי. רבבות חיילים שמעו את הפקודה הזאת מפי מפקדיהם, ורובם חשבו, כנראה, שזה בסדר. היו גם מתנגדים, אבל קולם לא נשמע, עד שרופא אמיץ, קצין במילואים, השמיע מחאה פומבית.

הפקודה מצמררת, מפני שהיא מעלה ישות מופשטת, ''הצבא'' או ''המדינה'', מעל לחיי אדם. ההתבטאויות של כמה מן הקצינים, שצוטטו על-ידי העיתונאית שרה ליבוביץ-דר, מצמררים לא פחות.

מפקד-גדוד שחייליו נפלו בשבי אמר בסיפוק: ''הטייסים עשו ולא שאלו שאלות''. הוא התכוון לטייסים שנשלחו להשמיד את כל המכוניות שנעו בשטח, מתוך תקווה שבאחד מהם יהיו השבויים.

אחד מאבות הפקודה, אלוף דתי, קבע ש''בכל החלטה, חלק מהאנשים חוזרים בארונות... בעינינו זאת הייתה עוד אחת ממיליון החלטות שמקבלים כל יום בפיקוד... הפקודה הגיונית ומתאימה לרוח הצבא. היא לא נראית יותר אכזרית או פחות הגיונית מפקודות אחרות שניתנו יום-יום בפיקוד וסיכנו הרבה יותר חיילים.''

הרמטכ''ל לשעבר דן שומרון מצדיק את הפקודה כך: ''זה סיכון מול סיכון. שם (בצד השני) עומד מישהו עם אמנת ז'נבה?'' הרמטכ''ל לשעבר אמנון שחק: ''נכון למנוע בכל מחיר חטיפת חיילים.'' בלשון הצבאית, ''בכל מחיר'' פירושו: בכל מחיר.

מפקד בכיר אחר גילה ש''המדינה סוחבת את החטופים כצלקת שלא מגלידה. לכן יש בפקודה הגיון רב.''

איך הגיבו אלפי החיילים, ששמעו הוראות אלה שעה קלה לפני כניסתם ללבנון הכבושה? סיפר אחד מהם: ''כולם הכירו את הפקודה כמו רובוטים, ואם שאלו שאלות, המפקדים אמרו שזאת הפקודה וזהו, ובצה''ל לא שואלים שאלות, וקדימה, תעלו על המכוניות.''

צה''ל עבר מרחק עצום מימי ראשיתו ועד היום - ולא לטובה. נשכחו הימים שבהם עמדו בראש צה''ל אנשים כמו יגאל אלון ושמעון אבידן, בעלי רגישות לחיי החייל היחיד. הם לא היו צריכים להתייעץ עם הפצ''ר כדי לדעת מה אסור ועל מה מתנוסס הדגל השחור.

עשרות שנות פעולתו כצבא-כיבוש שינו את צה''ל ללא-הכר. זהו צבא אחר, המטפח חיילים-רובוטים, ובראשו קצינים שאינם שונים מהגנרלים של הצאר הרוסי או המלך הפרוסי. איש מהם לא היה מעלה על דעתו להספיד פומבית את חללי האויב, כפי שעשה יצחק רבין אחרי מלחמת ששת-הימים. הזלזול בחיי הפלסטינים הביא בהדרגה גם לזלזול בחיי הישראלים.

כאשר גנרלים מתכננים מיבצע צבאי, הם לוקחים בחשבון שזה יעלה בחיי כך-וכך חיילים. זהו חלק מהתכנון הצבאי. אפשר לשפוך אחר-כך דמעות-תנין בטכסי-אבל, אבל מבחינת האלוף זהו חלק מהעבודה. המטרה מקדשת את הקורבנות.

גישה זו אינה משתנה כאשר הגנרל פושט את מדיו והופך למדינאי. איש כמו אריאל שרון, החדור באמונה שעליו מוטלת המשימה ההיסטורית לחסל את הישות הלאומית הפלסטינית ולהרחיב את המדינה היהודית עד לנהר הירדן, יודע שמשימה זו צריכה לעלות כך-וכך אלפי קורבנות. בשביל אלוף שמאות מחייליו נהרגו במיבצעיו הצבאיים, אין בזה שום דבר מצמרר. רק חשבון קר.

חמישה גנרלים מנהלים כיום את מדינת ישראל: ראש-הממשלה, הרמטכ''ל, שר-הביטחון, ראש-אמ''ן והיועץ המדיני במשרד-הביטחון. מאחוריהם עומדים מאות האלופים במדים ובלא-מדים, שהם קבוצת-הלחץ הפוליטית האדירה ביותר במדינה. חבורה זו, השולטת בחיים הפוליטיים והכלכליים, מאוחדת בהשקפת-העולם הצבאית ובדרך-המחשבה הצבאית.

''נוהל חניבעל'' היא הביטוי המושלם של דרך-מחשבה זו.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  שקר וכזב  (יובל רבינוביץ) (6 תגובות בפתיל)
  אולי היה מן הרואי שתדון פעם בהשקפת העולם של  (טרה 21)
  בס''ה מדובר על פירוש של הוראה שמעולם לא..ופירושים  (טרה 21) (2 תגובות בפתיל)
  העיתונאי הנכבד, זקנתו מביישת בחרותו. הכל קישקוש!  (רפי אשכנזי)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי