|
|
|
שתי מדינות ממערב לירדן,
זו שלנו זו גם כן
ד''ר ישראל בר-ניר
''שתי מדינות לשני עמים, שתחיינה בשלום זו לצד זו''. ממש חזון אחרית הימים. כל מה שנותר לעשות הוא לעלות על הדרך אותה מתווה מפת הדרכים, והופ' הנה בא השלום. כל העולם מתמוגג והשמאל הישראלי נכנס ממש לאורגאזמה אינטלקטואלית (''פריצת דרך'', ''צוהר לשלום'', ''חלום דורות מתגשם'', החסרתי מה שהוא?).
הבעיה היא שזה לא בדיוק חידוש גדול. השרלטן אורי אבנרי טוען אומנם שלו יש פטנט על הרעיון ושהוא המציא אותו (הוא אפילו יודע לספר שהוא הוא זה שמכר את הרעיון לרבין המנוח כשהוא [אבנרי] שלח אותו [את רבין] לאוסלו...), אבל כמו בכל הסיפורים של אבנרי יש בזה קצת הגזמה. המציאות היא שהיצור הזה עבר הרבה גילגולים במהלך המאה הקודמת, וגם היום בגיל של למעלה מ 60 שנה, הוא עדיין במעמד של ביצה שלא נולדה. בפעם הראשונה אם אינני טועה זו היתה וועדת פיל שהעלתה את הרעיון הזה בתקופת האינתיפאדה של 1936 - 1939 (אז קראו לזה ''מאורעות''). הערבים אפילו לא רצו לשמוע. זה חזר שוב ב- 1948 כשהאו''ם אישר את תוכנית החלוקה וגם אז לא זכור לי שהערבים ניסו לממש את השאיפות המדיניות שלהם ולהקים מדינה. יותר מאוחר, כשאסון אוסלו כבר צבר מומנטום, ערפאת היה נוהג לאיים חדשות לבקרים שאו טו טו הוא הולך להכריז באופן חד צדדי על מדינה פלשתינאית. זה בלט במיוחד בתקופת ממשלת נתניהו, שבה אם אינני טועה היו כחצי תריסר תאריכי יעד בהם ערפאת אמור היה לנקוט בצעד הזה. בכל פעם, ברגע האחרון הוא מצא סיבות לדחות את הארוע למועד אחר. היחידים שהתרגשו ולקחו את זה ברצינות היו ממשלת ישראל וכל רפי השכל של השמאל הנאור בישראל.
אף אחד לא תופס שזו בסך הכל בדיחה לא מוצלחת. אין אף אחד בצד הערבי שמיתייחס לזה ברצינות. אני יכול להרגיע את החוששים בימין ואת החוגגים בשמאל, כל הרעיון הזה אודות מדינה פלשתינאית לצידה של מדינת ישראל הוא עורבא פרח, זה לעולם לא יקרה. נעזוב בשלב זה את השאלה אותה העליתי במקום אחר מאיזה צד של מדינת ישראל תשתרע אותה מדינה פלשתינאית עתידית? מצד מיזרח או מצד מערב? השאלה הפשוטה היא מי או מה מנע מהם להקים את המדינה שלהם עד היום? יש מי שבאמת מאמין שלו הם היו מקימים לעצמם מדינה בשטחים העומדים לרשותם היתה לישראל אפשרות לעשות מה שהוא בנידון חוץ מאשר לצעוק חי וקיים?
התשובה היא שאין להם מדינה כזאת והם גם לא יקימו מדינה כזאת מהסיבה הפשוטה שהם לא רוצים את זה. כל המלל והרטוריקה הנשמעים מפי דוברים שונים של הפלשתינאים הם בדיוק זה - מלל ורטוריקה. שום תוכן ממשי לא מסתתר מאחורי זה. את מה שהפלשתינאים באמת רוצים ניסח בשפה חד משמעית המתון שבין המנהיגים שלהם, פייסאל חוסייני. מטרתם של הפלשתינאים היא, כך הוא אמר בסידרה של הופעות שקיים בארה''ב זמן קצר לפני שניקרא לישיבה של מעלה, ''מדינה אחת מהנהר ועד הים''. אומנם הדברים נאמרו בארה''ב, אבל לא היתקבל הרושם שכוונתו היתה לנהר המיסיסיפי (בנקודה הזאת, אגב, אין לי חילוקי דעות עם חוסייני. גם אני חושב שהפיתרון היחידי הוא ''מדינה אחת מהנהר ועד הים'', אני רק לא בטוח שהיתה בינינו הסכמה בשאלה איזה עם יאכלס את אותה מדינה).
גם לנאורים שבשמאל היה קצת קשה לקבל את עמדתו של חוסייני כי זה לא בדיוק מסתדר עם התיזה של ''שתי מדינות לשני עמים'' עליה הם בנו את מיגדלי אוסלו. נעשו לא מעט מאמצים והרבה דיו נישפכה בניסיונות לטשטש או להיתכחש לדבריו של חוסייני. הגדיל לעשות מכולם ספירו שיודע לספר איך בשיחות פרטיות, שהם קיימו במקום לא נודע בשעות הקטנות של הלילה, חוסייני השמיע באוזניו דברים אחרים. הבעיה היחידה עם הסיפור הזה היא שאף אחד לא יודע אם שיחות כאלה באמת היתקיימו, ומה בדיוק נאמר בהן. כמו ידידו ורבו אורי אבנרי, ספירו דאג להבטיח שרק באמצעות קשרים בעולם הבא ניתן יהיה לקבל עדות מסייעת לדבריו. ספירו עצמו הוא לא בדיוק מי שהייתי מיתייחס אליו כעד אמין. אני מוכן להמר על כך שלו ניתן היה לקיים בקרב הפלשתינאים מישאל מהימן, האחוז שיביע עמדה שונה מזו של פייסאל חוסייני יהיה פחות משתי ספרות.
אבו מאזן, האבו התורן המכהן בימים אלה כראש ממשלתה של המדינה הפלשתינאית שבדרך, הוא כניראה יותר חכם מחוסייני. הוא מבין שאת הידע של מדינה אחת יהיה קצת קשה למכור, לא לאיחוד האירופי ולא למישרד החוץ האמריקאי, שלא לדבר על הציבור הישראלי שעדיין לא נירגע מ''פריצת הדרך''. בניגוד לחוסייני הוא מקבל את תוכנית מפת הדרכים של הקוורטט עם היעד של ''שתי מדינות לשני עמים, שתחיינה בשלום זו לצד זו''. אבל מייד בהמשך לאותו מישפט הוא מוסיף שאין כל כוונה לוותר על ''זכות השיבה'' ושאין מה לדבר על פשרה כל שהיא בנושא. מה שאבו מאזן אומר למעשה שזה נכון שתהיינה שתי מדינות, מדינה אחת שתישתרע על שטחי יהודה שומרון ועזה ותאוכלס ע''י הפלשתינאים הנתונים היום תחת עול הכיבוש הישראלי ש''לא ניתן להמשיך בו'', ומדינה שניה שתישתרע בשטחים שיושארו בידי ישראל, מדינה אליה ינהרו מיליוני פלשתינאים הטוענים לזכאותם לממש ''זכות השיבה''.
מה שאבו מאזן מדבר עליו הוא, כפי שנאמר בכותרת המאמר ''שתי מדינות ממערב לירדן - זו שלנו, זו גם כן''. שתי המדינות האלה אכן תוכלנה לחיות בשלום זו לצד זו, אם כי למי שמכיר את ההיסטוריה הערבית גם זה לא בטוח.
|
|
|