[נכתב בסוף ימי ברק - אבל עדיין לא נס ליחו]
שלום.
שמי האזרח א'. אתם ודאי מכירים אותי, אני הרי נמצא בכל אחד ואחד מכם. מצד שני - אתם בעצם לא מכירים אותי. אני יכול להיות השכן ממול, הנוסע באוטובוס, העומד לפניכם בתור בסופר.
גבר, אישה, אשכנזי, ספרדי - ומה לא.
הסיפור שאני עומד לספר לכם יישמע בוודאי מפתיע בהתחלה, ואחר-כך תגיעו למסקנה שהוא בעצם די מוכר.
אז הנה, אתחיל:
התחתנתי בשעה טובה בשנת 1970, ומיד שקלתי היכן לגור.
אגיד לכם את האמת: אני אוהב את כל ארץ-ישראל, ואישתי אף יותר ממני, אולם אבי ואימי תמיד שיננו באוזניי את מה שלמדו מהוריהם והורי-הוריהם: ''לעולם אל תפרוש מהמחנה. לך תמיד עם הקונצזוס''.
לא שכחתי את הלקח החשוב הזה, ולכן החלטתי ליישם את עצתם הנבונה.
והרי אין לך דבר המסמל יותר את הקונצנזוס מאשר ראש ממשלת ישראל. ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בראש ממשלה מתנועת העבודה לדורותיה.
השנה היתה, כאמור, 1970, וכאשר תכננתי להתיישב בחברון, הידהדה באוזניי אימרתו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון:
''יש ליישב את חברון ביהודים, ראויה חברון להיות אחותה הבכורה של ירושלים''.
ובכן, בניתי את ביתי בעיר האבות.
כך חייתי אני ומשפחתי הגדלה בעיר חברון, שמח וטוב לב, הולך בדרכי אבותיי תרתי-משמע.
אולם השנים נקפו, והתחילו להישמע בעיתונות ובשאר אמצעי התקשורת טרוניות וטענות בדבר ''מתנחלי חברון'' שהינם אנשים קיצוניים ומחפשי צרות בלב אוכלוסיה ערבית צפופה.
אמנם נעלבתי מכך, ובהחלט הייתי מודע לכך שטענות אלו הן נחלת המיעוט, אך בכל זאת החלטתי להיצמד לקונצנזוס.
בשנים ההן, שנות השבעים, יזם יגאל אלון, מפקד הפלמ''ח המהולל וסגן ראש הממשלה את הקמת קרית ארבע ליד חברון, וזאת על-מנת למנוע חיכוך עם ערביי חברון.
נטלתי את חפציי ועברתי עם משפחתי לקרית ארבע. זהו, כך חשבתי לעצמי. יותר לא יאשימו אותי בהתגרות ובקיצוניות.
כך עברו עליי כמה שנים שקטות ורגועות, עד להתפוצצות פרשת המחתרת היהודית. כמובן שלא היה לי קשר לכך, וסלידתי מאלימות ידועה לכל מכריי.
לא ייחסתי לכך חשיבות יתירה, סברתי כי מדובר בקבוצה קיצונית שתשלם על מעשיה בבית המשפט ותישכח במהרה.
אולם לאט לאט החלו להתרבות הכתבות וההערות על תושבי קרית ארבע: לפתע שמעתי יותר ויותר על כך שאני חי בקרב קבוצה של קנאים מטורפים, ושהשם קרית ארבע הפך לשם נרדף לשנאת ערבים והשמאל.
תחושת חוסר הנוחות תקפה אותי שוב, ועל-פי עצתם הנבונה של הוריי נטלתי שוב את מקל הנדודים, כאשר בראשי מהדהדות הצהרתו המרגשת של בן-גוריון על כך שגוש עציון הציל את ירושלים העברית, וכן קביעתו החד-משמעית של רבין שגוש עציון נכלל במסגרת ההתנחלויות הביטחוניות, התורמות לקיומה ולביטחונה של מדינת ישראל.
בסוף שנות השמונים עברתי - אם כן - לגוש עציון.
באמת מקום יפה, אנשים טובים, קרבה לירושלים והעיקר - לא סוטה חלילה מהקונצנזוס.
תקופת השלווה בגוש עציון היתה אמנם פוריה (נולד לי שם בן) אך קצרה מהרגיל.
לא חלפו שלוש שנים והארץ מלאה בהפגנות, עצרות, מאמרים וראיונות נגד המתנחלים: אמרו עליהם שהם ''מתנח_לים'', ''פנאטים'', ''רוצחי השלום'' ושאר התקפות קשות.
עיון מדוקדק בהתקפות אלה הביא אותי למסקנה שהכוונה למתנחלי הימין, בעיקר ביישובי גוש אמונים ביהודה, שומרון, וגוש קטיף - אך לא לקיבוצי בקעת הירדן.
החלטתי הפעם שבנוסף לשינוי מקום המגורים - הכרחי לאמץ גם זהות ואורח חים חדשים. למרות הקושי הכרוך בעניין, ולאחר מאמצים רבים - התקבלנו אני ומשפחתי לאחד מקיבוצי בקעת הירדן. הכרתי היטב את עמדת הציבור, מקיר לקיר לגבי בקעת הירדן: חומת הביטחון של ישראל מול החזית המזרחית. שיננתי היטב את כל השבועות הנחרצות של ראשי תנועת העבודה בנוגע לבקעה; קראתי את המניפסט הקומוניסטי, למדתי בעל-פה את האינטרנציונל והתעקשתי למסור את ילדיי למגורים בבית הילדים, אף שרמזו לי שבמקרה שלי יהיו מוכנים להתפשר. בישיבות החברים הדהמתי את כולם בציטוטים מדוייקים מדברי יצחק טבנקין; יעקב חזן ומאיר יערי - וזכיתי להערצה על מסירותי לציונות, לסוציאליזם ולאחוות-עמים.
כך עברו עליי כארבע שנים. צפיתי מהצד, בתחושת ריחוק אך הזדהות וחיבה, על מאבקיהם של מתנחלי חברון, קרית ארבע וגוש עציון לזכות באהדת הציבור.
כמעט שנרדמתי. חושיי המחודדים קהו בשנות השלווה. בשקט-בשקט, ממש ברחש כמעט בלתי נשמע, החלו אנשי צבא לשעבר לטעון שבקעת הירדן אינה כה חיונית לביטחון ישראל; שטילים מסוגלים לחלוף מעל כל שטח; ושהגיע הזמן לבחון את כל העניין מחדש.
לראשונה בחיי, התחלתי לפקפק בעצת הורי ואבות-אבותיי - שמא אין כל יתרון בהליכה עם הקונצנזוס.
אך המסורת גברה על ההיגיון.
רק עצמתי את עיניי, והנה אני רואה את רבין נואם בחריפות שאין דומה לה: ''מי שיעלה על הדעת, גם בעת שלום, לרדת מרמת הגולן - יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל''.
אולם רגע לפני ששמתי פעמיי אל הגולן, ראיתי כתבה בערוץ הראשון על גישושים לשלום עם סוריה, והחלטתי לחסוך לעצמי את הטירחה.
בסופו של דבר, לאחר התייעצות עם משפחתי ועם עצמי - קניתי דירה בירושלים.
ירושלים - בירת ישראל לנצח, מאוחדת לעולמי-עד, 3,000 שנה... דוד המלך... כאן, בניגוד לפעמים הקודמות, עמדו לצידי חוקי הכנסת שנתנו תוקף משפטי לקונצנזוס. אפילו בלוח השנה נקבע חג לציון איחוד העיר.
אני, שסלדתי מערים גדולות, העדפתי לקנות דירה בפרבר ירושלמי מפוהק ומרוחק ושמו גילה. שם, מהמרפסת ברחוב האנפה - ניתן ליהנות מנוף נפלא ולצפות על העיירה הציורית בית ג'אללה. לא לכבוש, חלילה - רק לצפות.
כך, ביום אביב חמים ונעים, באפריל 2000 - עברתי לדירתי החדשה.
עתה חשתי ביטחון מוחלט. הנה אני בלב הקונצנזוס. במשך חודשיים לא הפסקתי לשבח ולהלל את תבונתם העתיקה של הוריי, הוריהם ואבות-אבותיהם.
מה חמים ומה נעים הוא חיקו של הקונצנזוס!
כך, במשך חודשיים - עד שביולי 2000 - בועידה ההיא בקמפ-דייויד - הציעה ממשלת ישראל לחלק את ירושלים.
אם אומר שעולמי חרב עליי - לא אגזים.
מעולם לא העליתי על דעתי ברצינות להמרות את צוואתם של הרוחנית של הוריי ואבותיי.
עוד אני מזועזע, שבועות שלמים מכונס בביתי, ורק הנוף הנפלא מקל על סערת נפשי - באו היריות מבית ג'אללה, כאילו כדי להזכיר לי את מה שלמדתי בילדותי.
אחוז ייאוש, זעם וחרדה, ארזתי בחופזה את חפציי ומשפחתי, ובלי לומר מילה ירדתי לרחוב, שכרתי מונית גדולה וציוויתי על הנהג:
''דרומה''!
הוא נסע, ונסע, וכבר ירד הערב, וכאשר ניסה לשאול אותי מהו היעד, רק צעקתי עליו:
''סע''!
הוא עבר בשבילי עפר ובדרכי חתחתים; נאבק עם סלעים וחצה הרים, עד שבסופו של דבר נאלץ לעצור אל מול השלט: ''עצור: גבול לפניך''!
הגענו לגבול מצרים.
ירדנו, אני ומשפחתי, באמצע המדבר. הנחתי את חפציי על הארץ וקבעתי: ''כאן אני נשאר ומפה אני לא זז''!
הנגב, כידוע, הוא חלק ממדינת ישראל אפילו על-פי גבולות החלטת החלוקה, ואין ספור פעמים שמעתי את אנשי השמאל הקיצוניים ביותר זועקים בהתרגשות: ''הפסיקו לשפוך כסף על ההתנחלויות והשקיעו בגליל ובנגב''!
לא חלפו שבעה ימים - ובוקר אחד התעוררתי מרעשים מחוץ לאוהל. עוד לא הספקתי להבין מהיכן רעשים ''עירוניים'' כאלה בלב המדבר, ותדהמתי גברה כאשר ממש משום-מקום הופיעו אלפי מפגינים עם עפיפונים ושלטי ענק תחת הסיסמא:
''חלוצה לחלוצים''.
אחד מהמפגינים הבחין בטישטוש החושים שהייתי שרוי בו והסביר לי במשפטים קטועים: ''ה...הממשלה רוצה למסור את חולות חלוצה, בוא... בוא תפגין''!
''מה''?! אמרתי. לא ידעתי את נפשי מרוב בהלה. ''מה קורה פה''?!
כך למדתי בבת-אחת, שהמקום שנחתתי בו נקרא ''חולות חלוצה'', ושגם הוא נמצא על שולחן המשא-ומתן.
חזרתי לאוהל, ושקעתי בתרדמה, כמעט עילפון של יממה שלמה.
לאחר כמה ימי התאוששות, עשיתי חשבון-נפש רציני:
''תל-אביב''?
חשבתי לעצמי.
חבל על הזמן והמאמץ.
התחלתי לגלגל בראשי אפשרויות שונות: לוס אנג'לס... ניו-יורק... ונצואלה...
בסופו של דבר החלטתי.
קניתי כרטיס בכיוון אחד:
...כרטיס נסיעה לחברון!
פיליטון: הולך עם הקונצנזוס
המסר ברור
