אין הרבה הבדלים בין הצדדים השונים במערכת הפוליטית, הרואים בצבא ההגנה לישראל, בראשי המערכת הביטחונית, כאורים ותומים בכל הנוגע למדיניות הביטחונית, מדיניות פוליטית פנים ארצית ובינלאומית. התפיסה לפיה ''הם יודעים טוב יותר'', כל כך עמוקה בחברה הישראלית, כמעט שורשית, שכל דברי ביקורת על נושאי האורים ותומים הללו, נתפסת כחתרנות, דברי לעג, רהב, זלזול, אינטלקטואלים מדי ומנותקים מהמציאות.

לא רבים הם המעזים לצאת נגד ראשי המערכת הביטחונית, נגד הערכות המודיעין, נגד התפיסה והשיח הביטחוני. חלק חוששים מאובדן מקום עבודה, אחרים חוששים לשנות עמל ועבודה רבות, אשר ירדו לטימיון בשל אותה 'חתרנות'.

אחד מהם, ח''כ בני בגין, היה בין היחידים בשנים 1992-1999 אשר העז להציג הערכות מודיעין שונות, חומר מודיעיני אחר, תפיסה ביטחונית שונה, מזו שהציגה מערכת הביטחון לממשלות על הרכבן הפוליטי המשתנה. בני בגין כח''כ מילא את חובתו כאיש ציבור ועשה לילות כימים, בניתוח חד וייחודי, כקול קורא במדבר, לגבי הקונספציה המוטעית של מערכת הביטחון הישראלית. לצידו עמלו אנשי ימין נוספים – אך הם היו מועטים. מולם, עמדו ראשי מערכת הביטחון, ראש אמ''ן, הרמטכ''ל, סגן הרמטכ''ל, ראשי המוסד והשב''כ, ומעליהם ראש הממשלה יצחק רבין כשר הביטחון וממשלתו.

אולם, לפני שניגע בחטאי התפיסה הביטחונית, ראוי לעמוד על לידתם של חטאים אלו.

כיצד זה שרבים מראשי ויוצאי הצבא הם אנשים בעלי עמדות שמאלניות? ברוב צבאות העולם נתפסים אנשי הצבא כאנשים בעלי נטיות שמרניות, לאומיות, מה שמזוהה בישראל עם הימין הפוליטי. ניתן להסביר זאת בלידתם של אנשי שררה אליטיסטיים, על בסיס מעוות במיוחד – בסיס ההטיה הפוליטית. יאמרו שזה היה מתאים והתאים לצה''ל של השנים הראשונות ללידתו, אך כיום הכל מבוסס על מקצוענות גרידא. אמנם, צה''ל הוא צבא אשר נראה כחף מזיהוי פוליטי, וזה נכון בדרגים הנמוכים. בדרגים הגבוהים יותר, עדיין קיימת בצה''ל פוליטיקה מכוערת, כפי שמתגלמת גם בצבא 'המקצועני':

בימי ההפוגה בחן דוד בן גוריון את מצבו של צה''ל וגילה את הערכותיו בדיון עם מפקדי החטיבות. הם שמעו ממנו תיאור קודר על הנעשה. עריקות, שוד, מצב מוסרי ירוד, חוסר משמעת וחוסר יעילות ארגונית של המטכ''ל. להגדרתו, ''כל חטיבה צולעת''.

משלחת של נציגי היישובים בגליל העליון פקדה את שר הביטחון וטענה כי הפיקוד לא מתפקד, סדר הכוחות היה דל וכך גם מאגר הנשק. הועלתה הצעה להחליף את הפיקוד הצבאי.

ישראל גלילי התנגד לכך. הוא טען כי שינוי באמצע המערכה המלחמתית מהווה סכנה. שר הביטחון, בן גוריון, הבין כי נדרש שינוי עמוק ויסודי. על כן, הציע לחלק את אזורי הקרבות לחזיתות – היום פיקודים – כשבראש כל אחד מהם יעמוד אלוף.

ישראל גלילי ויגאל ידין הכינו הצעה לשינוי פרסונלי, כאשר כל אחד מהם ממליץ על יגאל אלון, כמפקד החזית בירושלים. בן גוריון התנגד להצעת שניהם. יגאל אלון לא נראה מתאים כמפקד עליון בחזית הירושלמית. בנוסף, בן גוריון חתר להפחית את השפעתם של אנשי מפ''ם בדרגי הפיקוד השונים, הוא מצא את אנשי המקצוע הצבאי, אשר רכשו את ניסיונם בצבא הבריטי כחשובים יותר, כמו חיים לסקוב, שלמה שמיר, אפרים בן ארצי ומרדכי מקלף. הדרג הפיקודי הראשון היה מורכב מאנשי ההגנה והפלמ''ח, אשר נעדרו ניסיון צבאי ממשי. את 'המקצוענים', הותירו בדרג השני.

הצעותיו של גלילי היו מונחות לפי מפתח פוליטי. בן גוריון התרשם כך. על כן, הצעתו לשינוי פרסונלי הייתה כי בראש החזית הירושלמית יעמוד מפקד צעיר יחסית בשם מרדכי מקלף. את יגאל אלון הציע להעמיד בראש החזית הדרומית.

בן גוריון ניגש למלאכה. הוא קרא לשיחה את יגאל ידין כדי להורות על הביצוע. ידין איים על בן גוריון, במיוחד בנוגע לחזית הירושלמית. הוא ראה במקלף מפקד חסר ניסיון. לטענה זו ענה בן גוריון, ''מתי היה יגאל אלון מפקד חזית, ענה לי שהוא היה מפקד החזית בלטרון, וגם כשהזכרתי שכאן היה סטון (מרכוס) המפקד ויגאל (אלון) היה פה רק 4 או 5 לילות, עמד יגאל (ידין) על שלו...''

בן גוריון ראה בחזית הירושלמית את נקודת המפתח בהצלחת המלחמה. ''תיפול חיפה – לא תיפול ישראל, תיפול תל אביב, לא נפלה ישראל. תיפול ירושלים – תהיה לכך השפעה מוראלית קטלנית. גם פה, גם על יהודי העולם.''

בן גוריון המשיך בתפיסתו כי על צה''ל להפוך לצבא מקצועי, מפורק וחף מפוליטיקה, ובעיקר כאשר בראש הדרג העליון שלו עומדים אנשים מקצועיים. כלפי מגמת השינויים חלה התמרמרות עזה וקשה. ידין הגיש מכתב בו הוא מאיים בהתפטרות. כך גם גלילי. לא רק זאת, המכתב נשלח בהעתקים לחברי הממשלה, כדי שבכוונת מכוון ידע בן גוריון כי מאחוריהם עומדת המפלגה.

מפ''ם כינסה את ועדתה הפוליטית כדי לדון בהתפתחויות השונות. הדיון נסב על הוצאתם של אנשי מפ''ם מהשליטה בצבא. לאור זאת קראו חברי מפ''ם לפטר את שר הביטחון מתפקידו, זאת ולא רק זאת, כי אם את הפקודות ינחיתו אנשי המפלגה אל המפקדים ולא הממשלה.

ראוי לבחון זאת לרגע קל. היישוב מוכה בהרוגים ובפצועים. על סף סכנה של חיסול מצד מדינות ערב. האיום הביטחוני והקיומי הוא חמור. המחדלים הביטחוניים עולים לפני השטח, ואילו ראשי המפלגה, לא רק שפועלים כדי לשמר את המחדלים של אנשיהם מטעמים פוליטיים, אלא דורשים את התפטרותו של שר הביטחון וקוראים לסירוב פקודה מממשלה ריבונית.

נוצר משבר פוליטי חמור ביותר בין דוד בן גוריון לבין ראשי מפ''ם. הדיונים הפוליטיים נסבו בעיקר לא על הצלחת המערכה, כי אם על הצלחת המינויים הפוליטיים. בן גוריון ראה בניסיונות אלו מרד. הקריאות של ראשי מפ''ם שלא למלא את פקודותיהם של המפקדים, של חברי הממשלה ושל שר הביטחון, נתפסו כמרד, בעיניו של בן גוריון.

החל דיון נוקב בראשות ועדה שהוקמה. הועדה שהוקמה כדי לבדוק את מוכנות הצבא לקראת המערכה הבאה בתום ההפוגה, דנה בעיקר בנושא המינויים והשינויים הפרסונליים. היו דיונים וויכוחים חריפים בין ידין לבן גוריון בנוגע למינויים. בן גוריון עמד על דעתו, כי הצבא מוכרח להיות מופקד בידי אנשים מקצועיים. לידין לא עמדה טענה כנגד המקצוענות, על כן החל לרדת לפסים אישיים בנוגע למינויים שבן גוריון הציע. הוצגה הכחשה גורפת מצדו של ידין ומצד צבי איילון, מפקד נוסף אשר היה איש מפ''ם, בניסיון להציג בין תפקיד צבאי לשייכות פוליטית. לעומת הכחשה זו, טען בן גוריון כי ישנן יחידות שלמות אשר השיוך הפוליטי הוא הקובע. לראיה שאל בן גוריון, כיצד זה יתכן, כי בין אנשי המטה המנהלים את המלחמה ישנם אנשים אשר אין להם ניסיון צבאי בכלל.

הועדה החליטה למנות לצד בן גוריון יועצים, קאבינט מלחמתי, ואף גרסה כי המינויים שהציגו גלילי וידין טובים יותר מאלו שהציג בן גוריון. בן גוריון שלח מכתב ובו איים – או הצעות הוועדה או אני – לאמור קבלו את הצעותי ולא - אני עוזב את משרת שר הביטחון.

לאיומו של בן גוריון היה נפח של הצלחה. דיוני הועדה התקיימו בצל ההתפטרות. גלילי וידין חזרו בהם. הם היו נכונים לפשרות בנוגע למינויים. לבסוף, הסכימו כי ימלאו פקודה משר הביטחון דוד בן גוריון. ידין החליט לשבור את הקרח ונסע אל בן גוריון הביתה. הוא מצא אותו כועס וחולה. סופה של ההפוגה ואי מציאת אדם מתאים יותר מבן גוריון לעמוד בראש המערכה הצבאית המיסו את לבבותיהם של אנשי מפ''ם אשר ביקשו למצוא פשרה.

לבסוף, מונה יגאל אלון כמפקד לר-לר (לוד רמלה, לטרון רמאללה), אד – הוק, אשר יפתח את הדרך לירושלים מכיוון אחר.

אך מפ''ם לא התרצתה בזאת בלבד. לטענתה, פירוק אנשיה מהצבא עדיין היה גורם אשר בן גוריון אחראי לו. הייתה סכנה כי פירוק הפלמ''ח ילווה במרי צבאי נגד המטכ''ל. לדוגמה, לצד ראש עיריית חיפה, אבא חושי, חוזק מעמדו של משה כרמל, מפקד הפיקוד הצפוני.

המאבק הגיע לשיאו כאשר הצנזור הצבאי הראשי צנזר את עיתון מפ''ם, על המשמר, ב-‏23 ביולי.

שר הביטחון בן גוריון המשיך בדרכו לפרק את הפלמ''ח, אשר היה נטוע עם רגל אחת בפוליטיקה ורגל שניה בצבא. בן גוריון ראה סכנה גדולה במפ''ם אשר תמכו בברית המועצות וחשש כי בעקבות פלישה סובייטית למזרח התיכון, יקדמו אנשי מפ''ם את פניהם בשלום וילחמו באנשי הצבא העברי.

אנשים בעלי שייכות פוליטית ימנית, לא קודמו או הושארו מאחור, הרחק ממוקדי הכוח. מפ''ם ומפא''י שלטו ללא עוררין בצבא, במינויים הפוליטיים הצבאיים והצנחת אנשי צבא אל הפוליטיקה. תהליכים אלו ריסקו, למעשה, את תקומתן של אליטות טבעיות, הנהגות טבעיות, אשר צומחות מכוח המנהיגות, ולא מכוח הפוליטיקה. כך שובצו אנשי מפתח במערכת הביטחונית. על פי מפתח פוליטי.

קונספציה מוטעית בצלו של מר ביטחון

השפעתו של יצחק רבין על 'תהליך השלום' בין השנים 1992-1995 היתה רבה ביותר. יצחק רבין נתפס על ידי רבים, בציבור הישראלי, במערכת הפוליטית והצבאית, כ'מר ביטחון'. השפעתו של יצחק רבין על מערכות הביטחון בתמיכתו במהלכים אשר החלו בהסכמי אוסלו, עד אשר התפוצצו יחד עם המחבלים המתאבדים, היתה רבה מאוד. נזכיר שוב, כי אנשי המקצוע של היום בצה''ל, אמורים להיות חפים מנטייה פוליטית, בעלי אינטגריטי, יושר, כנות ובעיקר, מקצועיים.

קשה, אם כן, לבחון את הרמטכ''ל אהוד ברק, אשר גרס כי הסכמי אוסלו מלאים חורים כגבינה שוויצרית לדבריו, ויחד עם זאת, הולך, מעודד ותומך בהסכמים אלו כאיש פוליטי. האם המקצועיות לא נפגמה כאשר בפרק זמן קצר מאוד לאחר פשיטת מדיו, לבש כבר בגדי האזרח-שר-איש פוליטי ועוד? האם אין בה כדי ללמד משהו על אינטגריטי? כך גם עם ממשיכו, למשל, אמנון ליפקין שחק, אשר גם הוא כרמטכ''ל פעל בצורה מעוררת השתאות מאחורי גבו של נתניהו, כדי להתאים את סדר יומה של הממשלה לשייכותו הפוליטית. העמדתו לראשות הממשלה כחבר מפלגת המרכז, אין בה אלא ללמד, כי השייכות הפוליטית שלו שונה מהותית מזו של נתניהו, אשר עמד כראש ממשלה מעל הרמטכ''ל, וכונה כאיש מסוכן על ידי הרמטכ''ל היוצא, ליפקין-שחק. גם כניסתו של שאול מופז אל החיים הפוליטיים כשר הביטחון מיד עם פשיטת מדיו, מעידה כי הפוליטיקה בראשות הצבא עדיין שרירה וקיימת, וכי התפיסות הביטחוניות של מדינת ישראל מעוותות ובשל כך, בשל השייכות הפוליטית, מנצחים הערבים את צה''ל.

ח''כ בני בגין, אשר עמד בראש המתנגדים לתפיסות ביטחוניות אלו, הציג בשנים 1995-1994 לחברי מערכות הביטחון, ציטוטים, חומר גלוי, תקשורתי לרוב, אשר הוכיח כי פניו של ערפאת למלחמה נגד מדינת ישראל. באמ''ן חזרו על התשובה אשר נראית כלועגת לאינטליגנציה, שערפאת מתרפק על עברו המיליטנטי. או כפי שמופיע במסמך אמ''ן מקיץ 1995, ''לא ניתן למצוא סימוכין לכך שערפאת אינו מגלה מחויבות להסכם ותהליך השלום עם ישראל''.

על רקע סקירה זו, כתב ח''כ בני בגין לראש אמ''ן, משה יעלון, ''דברי המחבר כה מופרכים, עד כי הם מעלים את המסקנה שפרשנותו מוטה באופן חמור על ידי השקפתו. אני מעמידך על הסכנה הזו שחודרת לחטיבת המחקר של אמ''ן. אני ער לכך, לטיעון האפשרי שמכתבי מוטה על ידי השקפתי, עם זאת, אסתכן ואומר, כי אין אדם סביר שיוכל לקבל את הניתוח האומלל שבנייר הרקע הזה''.

ח''כ בני בגין המשיך לאחר חודש שוב לנסות ולהתריע בפני אמ''ן, על התפיסה המוטעית כפי שהיא מוצגת, לתא''ל יעקב עמידרור: ''השערתך כי דברי ערפאת הם מעין זכרונות לא מזיקים של זקני פלמ''ח נסתרת עתה על ידי ארבעה אירועים....הדברים מחושבים, שיטתיים ועקביים וראוי שעל יסוד ריבוי הדעות תפתח חטיבת המחקר של אמ''ן גם מודל חלופי שניתן לנסחו....כי שנתיים אחרי חתימת הסכם אוסלו א' ערפאת הוא אויב מושבע של מדינת ישראל''.

ח''כ בני בגין המשיך שוב להשתמש בחומר אשר מנפץ את התפיסה הצבאית לגבי 'תהליך השלום'. לרוב היו אלו דברים מצולמים, כתובים, תקשורתיים. בגין סבר כי דווקא דברי ההסתה הפומביים, התקשורתיים, הם המבטאים את הכוונה האמיתית של ערפאת. יצחק רבין אף רגז על אמ''ן אשר אינו משיג את החומר המודיעיני, כפי שהצליח בני בגין. לאחר שידור נאום ערפאת בדרום אפריקה, אשר השווה את הסכמי אוסלו להסכם בין הנביא מוחמד לשבט כורייש, נסדקה האופוריה באמ''ן. אך לא הגמלוניות, הקונספציה המוטעית והערכות המודיעין. על בסיס הערכות מודיעין אלו, העלו בחלודה צינורות מודיעין רבים, אשר התריעו על הסכנה בחימוש ערפאת וצבאו.

סקירות מתמיהות אחרות שיצאו מבית אמ''ן, כמו לאחר נאום ערפאת בו קרא לג'יהאד ולהקרבה, היתה הערכת אמ''ן כי ''ערפאת אינו מסית לרצח ולא עולה מדבריו שיש להרוג יהודים''. ח''כ בני בגין, הציג שוב ושוב הערכות מודיעין אחרות מאלו שאמ''ן העריך. צריך לומר כאן כי בני בגין היה בתפקידו הצבאי חייל באמ''ן בכבודו ובעצמו, ומכאן גם היכולת לבצע הערכה מודיעינית נוכח הממצאים השונים. אולם, אמ''ן דבק בעמדתו כי ערפאת ממלא כעת את תפקידו ההיסטורי, מעלה זכרונות ישנים. גם לגבי לחימתו בחמאס, בעקבות לחץ ישראלי בשנת 1996 לאחר פיגועי התופת בבית-ליד ובירושלים, הציג אמ''ן הערכת מודיעין מהוססת למדי. בגין הציג לעומתו הערכת מודיעין חד משמעית, אשר קבעה כי ארגוני הטרור ימנעו מלהביך את הרשות הפלשתינית בבצעם פיגועים, בהימנעותם מלקבל אחריות עליהם, או בצמצום העקבות אשר יוליכו אל שטחי הרשות הפלשתינית. רק לאחר הפיגועים בתל אביב הציג יעקב עמידרור מאמ''ן עמדה אשר החלה לקבוע כי החמאס וערפאת הגיעו להבנה הנזכרת לעיל.

רק בשנת 1997 זיהה אמ''ן כי ערפאת נותן ''אור-ירוק'' לארגוני הטרור להפעיל לחץ על מדינת ישראל. את הניסיון לקבוע בשנת 1993 אם הסכמי אוסלו טובים ליהודים או גרועים, לא הצליח אמ''ן לבצע וכך גם ביתר השנים לאחר הסכמי אוסלו. אמ''ן הלך עם הקו הפוליטי של הממשלה, אשר בראשה עמד יצחק רבין, וחרף תמרורי האזהרה, כפי שהציג ח''כ בני בגין, לא עצרה הקהילה הביטחונית והפוליטית כאחד.

ראשי המערכת המודיעינית סברו, יש להניח, כי אם העומד בראשות הממשלה, כשר הביטחון, אדם הנחשב כמר ביטחון, מטיל את יהבו על הסכמי אוסלו, הוא כנראה, ''יודע טוב יותר''. רבין המנהיג הנהיג את קהילת הביטחון אל קונספציה שגויה, גם כאשר ביקש חומר מודיעיני ולא השיג, לא ראה בזה נרפות של קהילת המודיעין. השפעתו על הקונספציה היא חזקה למדי, ואף דומיננטית. חטאי האבות במינויים פוליטיים הקהו את שיני הבנים, כאשר הן הפן הפוליטי, הן השקפת העולם והן תפיסת האב הרוחני מאותה המילייה, מצדדים יחד באותה מדיניות, הרמוניים למדי. זוהי הסיבה לכך שהערבים מנצחים את מדינת ישראל, ומדוע מדינת ישראל מאבדת, בכל יום שעובר, את יכולתה להתקיים.