פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_1504

היקום של נתן זך
אלי אשד (שבת, 12/07/2003 שעה 11:24)


היקום של נתן זך


אלי אשד




למשורר אין שום קשר אל האלוהות או אל כוחות שמימיים. בקושי יש לו קשר אל עצמו (וגם זה לא תמיד).
נתן זך (אצל ברתנא)


לפני כמה ימים נודע בעיתונות על שערוריה חדשה בתחום הספרות הישראלית. לפסטיבל משוררים בירושלים הוזמן משורר אמריקני שידוע בעוינותו העמוקה ליהודים ופירסם שיר שבו טען כי היהודים עמדו מאחורי הפיצוץ במגדל התאומים בניו יורק. מהר מאוד התברר שהאחראי להזמנתו של המשורר האמריקני הנ''ל היה המשורר נתן זך, המנהל האמנותי של הפסטיבל. זך הסביר שרצונו היה להראות לאותו משורר אמריקני שונא יהודים מהי ישראל באמת וכי יחפש גם משוררים אחרים מסוג זה על מנת להזמינם לפסטיבל .עוד שערוריה אחת מני רבות בחייו הסוערים של אחד המשוררים המפורסמים ביותר של ישראל, נתן זך.

אם נשאל מי מהמשוררים הישראלים שכתבו בארבעים השנים האחרונות השפיע יותר מהאחרים על בני דורו ועל אלה שאחריו, התשובה ברורה וחד משמעית: נתן זך. הוא עיצב יותר מכל שאר המשוררים את התפיסה השירית של השירה הישראלית המודרנית, לטוב ולרע.

נתן זך נולד בגרמניה בשנת 1930 והגיע לארץ בילדותו כפליט. בשנות החמישים הצטרף לקבוצת המשוררים ''לקראת'', שהיו חברים בה גם יהודה עמיחי ודוד אבידן, והיתה לה השפעה עצומה על סגנון השירה ועל נושאיה באותה התקופה.

שירים ראשונים, ספר השירים הראשון של נתן זך, פורסם בשנת 1955. מאז פירסם עוד 11 ספרי שירה (מהם ידועים מאוד, כמו שירים שונים, 1966, כל החלב והדבש, 1966 ובמקום חלום, 1966). שנת 1966 הייתה השנה הפורייה ביותר בחייו, ובה פרסם שלושה ספרים. אך מאז ועד לשנת 1979 לא פרסם דבר. לאחר תקופת השתיקה פרסם עוד ששה ספרי שירה. לאחרונה אף הפתיע כשהחל לפרסם ספרי ילדים. לאורך כל תקופת יצירתו כתב זך גם ביקורת שירה. שני ספרי ביקורת ספרותית התפרסמו, האחד - זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית (1966) והשני - קווי אוויר (1983), שהתבסס על שידורי רדיו של האוניברסיטה המשודרת. הוא פרסם מאמרים רבים בכתבי-עת ספרותיים וגם ב''הד החינוך'', מגזין הסתדרות המורים, בו סקר בצורה אוהדת מאוד יצירות של משוררים לא ידועים.

כאמור, נתן זך נחשב לאחד המשוררים הישראלים החשובים ביותר. הוא זכה גם להכרה בין-לאומית ושיריו תורגמו לשתים-עשרה שפות, אם לא יותר. אולם השפעתו החשובה ביותר היתה כמבקר שירה. יתכן שהצליח להשפיע על השירה העברית יותר מכל מבקרי השירה האחרים. הודות למאמרי הביקורת הרבים שפרסם בכתבי-העת הנחשבים ביותר, הפכה דרכו של נתן זך בשירה העברית לדרך המלך. בניגוד לרוב המוחלט של המשוררים בישראל, הייתה לזך שיטה ביקורתית, סדורה ומהפכנית, שנודעה לה השפעה מרחיקת לכת. השפעה זאת התעצמה כשמבקרים אחרים פרסמו מאמרים שתמכו בדרכו השירית של זך, ועוד יותר כאשר משוררים אחרים פרסמו שירים ברוח זו, וכפי שקורה לעתים במהפכות, אף פיתחו והקצינו את דרכו, אולי מעל ומעבר למה שייחל זך עצמו. קשה להצביע על משוררים נוספים מאז זך שיש להם ''שיטה ביקורתית'' כמו זאת של זך (יוצאי הדופן הבודדים שמנסים הם ויזלטיר, וכיום רק עמוס אדלהייט). דבר זה הוסיף נדבך נוסף למעמדו הדומיננטי של זך בשירה. זך נתפס בדרגה העולה על משורר - ''אידיאולוג'' שירי.

נתן זך קבע את הטון של השירה העברית המודרנית. הוא זכה בפרסים ובכיבודים החשובים ביותר הניתנים בישראל, בהם פרס ביאליק ופרס ישראל. זך מכהן כפרופסור במחלקה לספרות משווה באוניברסיטת חיפה.

נתן זך נגד נתן אלתרמן


בשנת 1960 פרסם נתן זך מאמר בכתב-העת הספרותי ''עכשיו'', ובו תקף את אחת הדמות הדומיננטיות ביותר בעולם הספרות הישראלי – את המשורר נתן אלתרמן:

נתן אלתרמן
''לאט לאט מגיעים אנו למסקנה, כי אצל רב מג זה של המילים (ואלתרמן הוא באמת אשף המילים) פגום דבר מה יסודי ביותר במשורר – פגומים כליה של הרגישות הפתוחה אל עולם האנשים והדברים. פגומה אצלו היכולת להיות אדם משתתף בעולם ולתת ביטוי לכך''.
(מתוך ''הירהורים על שירת אלתרמן'' עכשיו מס' 3-4, 1959)


זך הודה שאלתרמן מנסח היטב רגשות, אך טען שניסוחיו המבריקים מחליפים את מה שהיה צריך להרגיש. ''כוכבים בחוץ'', ספרו הראשון והמפורסם של אלתרמן, כבר עורר בו ''רתיעה אינסטינקטיבית'', והוא הוסיף והראה דוגמאות רבות מתוך שירי אלתרמן שאותן הגדיר כ''מבעיתות בחוסר אנושיותן''. במאמר הנ''ל ציטט זך שורות משירי אלתרמן שלדעתו נשמעות ''ממש כצווחות של עופות הונגריים שנשחטים''. זך קבע ש''שירה זו פגיעתה רעה וטמונות בה סכנות'', והציג את עצמו כמי ששליחותו היא להגן על שלום הציבור מפני שירה מסוכנת מעין זו.

זך בחר את השיר ''ירח'' , שאינו בין השירים המוצלחים של אלתרמן, כדי לתקוף באמצעותו את כלל יצירתו של אלתרמן. באותה הזדמנות הוא תקף גם את יצירות בני דורו של אלתרמן ואת מושגי היסוד שלהם, שלדעתו היו סימפטום ל''רדידות המחשבתית''.

זך נעזר ברעיונות של הפילוסוף הצרפתי-יהודי הנרי ברגסון, והאשים את אלתרמן ואת בני דורו שהם מחזיקים בתפיסת זמן ''סטאטית'' ומיושנת. זך הסביר, בעקבות ברגסון, שהאדם חווה את מהלך הזמן כזרימה או השתנות תמידית. לטענתו, הריתמוס בשירה הקלאסית שאלתרמן והמשוררים ''הוותיקים'' היו נציגיה, היה מבוסס על חלוקת השורה ליחידות שוות, מבלי ניסיון ליצור כל התאמה בין הריתמוס והחוויה המובעת בשיר. לדעת זך, כל ניסיון לחלק את הזמן ליחידות שוות, כפי שעשו למעשה המשוררים הנ''ל, הוא מלאכותי וזר לחוויה האנושית. תפיסת הזמן היא חוויה מתמדת הקשורה לעצם הקיום האנושי, והוא איננו מוגדר על-ידי החומר, כפי שתואר בשירת אלתרמן ה''ישנה'', אלא רק על-ידי זמן. לדעתו של זך, השירה המודרנית באמת חותרת לריתמוס טבעי יותר ומנסה להביע באמצעותו את תוכן השיר והלך הרוח שלו. לטענתו, בשיריו של אלתרמן ''חסרה לשיר מתיחות פנימית, חסרה לו תנועה, חסר עצם הריתמוס'' (מתוך ''זמן וריתמוס אצל ברגסון'' ע' 23) לעומתם הציג זך ''תפיסת זמן דינאמית'', האופיינית לזמן, לספרות, לפילוסופיה ולתרבות המודרנית בכלל. לדעתו, רק ''הריתמוס הזורם'' יכול לחדור לנפשו של הכותב ולתת ביטוי לחוויה האותנטית, שרק היא עשויה להיות נושא השירה. זך טען כי השיר ''ירח'' הוא דוגמה לכל שיריו של אלתרמן, המתבססים על סכימה מכנית, שאינה מנסה ואינה מסוגלת לבטא את האינדיבידואליזם של המשורר. זה, בעיני זך, החטא של אלתרמן. החטא בה''א הידיעה.

את דעותיו אלה פרסם כבר בשנת 1966 בספרו התיאורטי המסכם 'זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית' (1966). בספר הזה זך דרש לוותר לחלוטין על המשקל והחריזה הקבועים ששלטו עד אז בשירה העברית, ולהחליפם בריתמוס חופשי שהיה מקובל בשירה המודרניסטית במערב (כמו למשל בשירת אליוט). הוא קבע ''את מקומם של המחלצות הערבות לאוזן השירונית תופסים יותר ויותר רחשי חיים מובעים במילים. ועם זאת בלתי ניתנים לספירה ולמדידה מדוייקת. 'רגעים' ריתמיים ומלודיים של ניסיון אנושי ... שהרי כפי שהורנו ברגסון, חיים אמיתיים אינם נשנים לעולם''. (מתוך 'זמן וריתמוס אצל ברגסון' ע' 61)

כל זה טוב ויפה אבל מה לפילוסוף ולכתיבת שירה?
מעניין שזך בחר להדגים את טיעוניו לא בדוגמאות משירה מערבית הכתובה בריתמוס חופשי, אלא דווקא בציטוטי פרוזה של תאורטיקנים ופילוסופים כמו ברגסון. איני יודע מדוע יש לכתוב שירה בהסתמך על תיאוריות פילוסופיות. אני מסופק אם אלתרמן אכן ביקש לבטא רק חוויות אישיות. לדעתי, אלתרמן ביטא ביצירתו גם תכנים הגותיים, אינטלקטואליים ומדעיים מורכבים, ואת אלה אפשר לדעתי לבטא גם, ואולי רק, בכלים אסתטיים שונים מאוד מאלה שדרש זך, כלים אסתטיים הדורשים מהקורא גם חשיבה ולא רק ''הרגשה''. אפשר לטעון שהריתמוס הסדיר והלשון הפיגורטיבית בשירת אלתרמן, שכה הרגיזו את זך, בונים מתח מכוון בין ''פני השטח'' האסתטיים של השיר ומעמקיו, וכך תורמים למורכבותו. כאשר אלתרמן בוחר רגע מסוים ו''מקפיא'' אותו, הוא למעשה מחפש את המשמעות והטעם הקיימת באותם רגעים ''מוקפאים''. מעניין גם שזך תקף, בהיסתמך על תיאוריות פילוסופיות, משוררים שניסו לכתוב בצורה שירית רעיונות פילוסופיים, ולא רק התנסויות אנושיות.
רוב הטענות שהעלה זך נגד אלתרמן הופרכו בידי חוקרים שונים. כך למשל ניתח הרי גולומב את טענותיו של זך אחת לאחת, והראה שהן חלקיות או אף שגויות ומסולפות. הוא כינה את נתן זך המבקר בפשטות כ''לא אחראי''.

ובכל זאת הייתה למאמריו של זך השפעה עצומה, והם עוררו פולמוס עז בחוגי האינטלקטואלים בארץ. במשך שנים ארוכות היו דעותיו של זך לדומיננטיות. הביקורת המהפכנית של זך שיקפה את רוח הזמן ואת רצונם של משוררים רבים ללכת בעקבות משוררי המערב ולנטוש את דרך השירה המקובלת, מורשת השירה הרוסית שנתפסה כמיושנת או ''לא אופנתית''. נתן אלתרמן איבד את מעמדו הדומיננטי בשירה העברית, ואת מקומו תפסו נתן זך וידידו יהודה עמיחי.

אפשר להשוות את המהפכה שחולל זך בשירה העברית למהפכה שהתחוללה כמה שנים קודם לכן בשטח האמנות החזותית, כאשר זריצקי ושטרייכמן הקימו את אסכולת ''אופקים חדשים''. הם נטשו את דרך האמנות ''המקומית'', של ציירים כנחום גוטמן וראובן שציירו את הנופים והמאפיינים הישראליים המיוחדים, ובמקום זאת אימצו את הציור המופשט, הקוסמופוליטי, חסר המאפיינים המקומיים, כפי שהיה מקובל באסכולות הציור הצרפתיות. מעניין שזך אף ערך קטלוג ציורים של איש ''אופקים חדשים'' יחזקאל שטרייכמן ,מה שמראה אולי על הקירבה הרעיונית בין שניהם.

כאן בעולם וכך כך וכך


חיים כאן. וכך וכך וכך. לא קשה ולא רך. נא להכיר: נתן זך. נעים מאוד.
(מתוך ''בעולם'')


זך טען שהשירה צריכה להיות בעלת אופי חוויתי בלבד, כיוון שהיא ביטוי של חוויות המשורר כאדם וכלום זולתה. המשורר, לדברי זך, הוא ''אחד מאיתנו'', הוא ''כל אדם'', הוא מייצג את ''השיגרה'' ואת חיי היום יום, ואיננו מייצג עולם אידיאי כל שהוא.

ביקום השירי של נתן זך אין, ולא יכולים להיות, נביאים והוגים. את השירה יכול לבטא רק איש היום-יום האפרורי, המתבונן במציאות במבט אירוני ומתעד אותה בלי לשאוף לשנותה. אין ביקום הזה פאתוס אמיתי, ובעצם אין גם רגשות אמיתיים, פרט לאירוניה, אירוניה ועוד אירוניה. מדי פעם אנו מגלים אמנם גם רגשות אחרים מוסווים
(למשל בספר המרשים על אימו של זך ''מות אימי'' (1997) ודווקא שם הוא כותב בפרוזה). יתכן שהריחוק והרגשות המוסווים הם שיטה שירית מיוחדת, ולעתים אף אפקטיבית, של זך, אבל עדיין הרושם הסופי שנוצר ביקום של זך הוא בעיקר של אירוניה ותחושה של ריחוק ודחייה בידי ''האני'' מכל הסובב אותו.

ביקום של נתן זך יש דחייה מוחלטת של מושגי הגבורה, ההקרבה, הרצון להיות חלק ממשהו טוב יותר ולשאוף ולעשות משהו למען עולם טוב יותר, שכן שאיפה זאת היא בלתי אפשרית מעצם מהותה. לזך אין דבר-מה לחלוק עם הקורא שלו חוץ מהאפרוריות ו''היום-יומיות'' שלו. לדעתו, השיר צריך לתת גם ביטוי לשפת הדיבור היום-יומית. החוויה צריכה להיות מתוארת בשפה בה נחוותה והשיר צריך להיות ביטוי, בראש ובראשונה, של חוויות אוטוביוגרפיות אינטימיות של המשורר. מטרת המשורר אינה להרשים את הקורא, לרתק אותו או להסעיר אותו, כפי שרצו לעשות משוררים של דורות קודמים, אלא רק להכניסו למוחו ולחוויותיו של המשורר. אלה הן מוגבלות ואפרוריות מעצם ההגדרה, שהרי אין כל שוני מיוחד בין המשורר והקורא.

היקום השירי של נתן זך הוא בעיקרו יקום של שלילה. בביקורתו הוא שלל כל מסורת לאומית אידיאית בשירה העברית, אך לא הציע לה כל תחליף אידיאי בעל משקל משלו. זך זנח את המשקל הקבוע ואת החריזה הקבועה (דברים שנעשו כבר לפניו מדי פעם אבל לא בהתמדה שלו), הוא סילק לחלוטין את הפתוס השירי, שפעם היה אלמנט מרכזי, בהנחה שבמציאות המודרנית שוב אין מקום לפתוס. הוא גם שינה את נושאי הכתיבה כדי שיעסקו מכאן ואילך רק ביקום של האני המשורר. העיקרון החוזר ביצירתו ובביקורתו הוא של האינדיבידואליזציה ושל האני. אם כבר אפשר לדבר על רעיון מוביל בולט כל שהוא ביצירתו מעבר ל''אני'', אז אפשר להצביע על הרעיון ש''הכל הולך לעזאזל''. הכל הולך לכיליון. רעיון מעניין, אם גם לא מקורי כלל, אבל הוא, ככל הנראה, היחיד שיש באמת בארסנל של נתן זך. לא ניתן למצוא אצלו גם רעיונות אחרים של אחריות, למשפחה לחברים או לקהילה, לא רעיון של מאבק ''למרות הכל'' בגורל. בקיצור - אין בשיריו אמירה חיובית כל שהיא על משהו. רק פסימיזם. פסימיזם הוא אכן תמיד אופנתי מאוד, זה נכון. ובמיוחד בימים אלה.

זך כתב גם בהשראת סיפורי התנ''ך (''לא טוב היות האדם לבדו'', ''תיאור מדויק של המוסיקה ששמע שאול בתנ''ך'' או ''השיר על אחי יהונתן'') ותרבות העולם (''טליתא קומי'' מהברית החדשה, ''דאנטס, לא'' של אלכסנדר דיומא ו''השיר על הזמיר'' של אנדרסן). הסיפורים האלה אינם חשובים בפני עצמם, והם משמשים את זך ככלי לביטוי ''האני המשורר'', החווה אותם ומשנה את משמעותם שיתאימו לרגשותיו. לאמיתו של דבר, יש לנושאים הללו חשיבות זעירה ביותר ביצירה. זך ''הנמיך'' את לשון השירה ללשון היום-יום ובכך הפך אותה לכאורה לקלה ונגישה יותר לקורא הרגיל, שאינו אמון על לשון ספרותית ''גבוהה'', אבל בד בבד הוא רידד אותה והכניס בה פרוזאיות ופשטנות.

זך צמצם את מטרותיה האידיאיות של השירה, ואחרים המשיכו את מלאכת הצמצום, עד שלא נותרו עוד מטרות כאלה כלל. השירה העברית כיום אינה מייצגת, וגם לא יכולה לייצג, מטרות לאומיות, קולקטיביות, ציבוריות או חברתיות. משוררים ''לאומיים'', כפי שהיו אלתרמן וביאליק לפני תקופתו של זך, אלה שייצגו את כלל הציבור, הם בבחינת בל יראה בהווה, שכן משוררי ההווה מייצגים רק את זהותם ואת מצוקותיהם הפרטיות, ולא דבר מעבר להם.

זך עודד שימוש בביטויים אישיים, שהיו לעיתים מעורפלים, וכך הרחיק את השירה מן הקהל. למה שהקוראים ירצו להתעניין בבעיות האישיות הסתומות של המשורר?! רוב רובה של שירתו של זך, שביקש לייצג קוסמופוליטיות עולמית, נקייה מסממנים מקומיים. שיריו, שבשעתם ייצגו משהו חדש ומעניין, איבדו היום את רעננותם. מי שחפץ לקרוא שירה אישית יכול באותה מידה לקרוא את קארבר או פסואה, ואין לזך שום יתרון על-פני משוררים אלה, פרט לכך שכתב בשפה העברית.
היקום של נתן זך הוא המקום המצומצם ביותר שניתן להעלות על הדעת, כול כולו מרוכז באני של המשורר. אין לו, ולא יכול לו, להיות שום דבר מחוץ לכך. בכך משקף אולי המשורר את החברה שהוא רואה סביבו, ואולי בו-בזמן משפיע עליה בכך להצטמצם עוד יותר.

המהפכה של נתן זך דלדלה את השירה העברית. דור המשוררים שצמח אחריו שוב לא חשב לייצג דבר, חוץ מ''האני האינדיבידואלי'' שלהם, והם הפכו למייצגי הבינוניות. נושאי שירתם - שיגרתיים, לשון שירתם – רוויה בסלנג. השירה הלכה והצטמצמה, ועימה הלך והצטמצם תפקידו של המשורר. כיום מצויה השירה העברית בחלל ריק. המשוררים הצעירים אינם מכירים את המשוררים מהדורות הקודמים, חוץ מכמה ידועים במיוחד. הם כותבים בעיקר על עצמם, בכתיבה מופנמת ומנוכרת שהיא הקצנת כתיבתו של זך. ניתן לשער שרובם אינם מכירים כלל את שירתו של זך, אלא מ''כלי שני'', של אחד מיורשיו המקצינים. כיום דבר אינו מבדיל את המשורר מקוראיו, ואם כך - לשם מה נחוץ המשורר לקורא? הרי חוויות חדשות ויוצאות דופן, תובנות עמוקות וחזון חדש ומדהים, לא יוכלו לקבל ממנו.

אלה הן תוצאות המהפכה של נתן זך – זילות השירה העברית.

באופן מוצהר נותר זך נאמן לתפיסתו השירית, וכך הובנה התקפתו על המשורר דורי מנור ב-‏2001, שהעז לחרוג מדרכו של זך ולחזור לתפיסה השירית הקודמת. ואולם במשך השנים, בלי שהצהיר על כך, שינה זך את הכיוון. במאמריו הוא כתב על הצורך ביתר מעורבות חברתית ופוליטית של משוררים. הוא פעל בכיוון זה וגם החל לכתוב שירים פוליטיים וחברתיים. בכך נהג בדיוק כמו אלתרמן ושאר המשוררים שאותם תקף. (לדוגמה: זמר פופוליטי, ''הארץ'' תרבות וספרות 31.2001, או שיחה עם אוסאמה, ''הארץ'' תרבות וספרות, 26.10.2001).

בניגוד לכל מה שהטיף בעבר, שירתו של נתן זך, שהחלה כשירה קוסמופוליטית ומנוכרת לחברה, הפכה לשירה פוליטית. אל השינוי הזה יש להוסיף את האכזבה שהביע בראיונות, במאמרים ובשירים, מהכיוון של השירה העברית והתרבות העברית בכללה. אכזבה מן ''הרזון'' של השפה ומן ההתדרדרות של התרבות. הכיוון שהוא עצמו התווה.

בחזרה לנתן אלתרמן


להיפגש כאן פגישה לאין קץ ? הבט
איזה מראה תנ''כי
הכל מצוייר כמו לפני המבול

הוא אינו מתעניין
מה שמך, הוא שואל אותה
ואלי: פיקניק בחולות ?........
.......מתנגדים כמוהו ? לא חשוב
אני חש גאווה . בכל זאת
אלתרמן –והיא.
נתן זך, ''עם אלתרמן בחולות'', חדרים 14 (2002)


בשנת 2001 הקרין הערוץ הראשון בטלוויזיה הישראלית סרט תעודי על נתן אלתרמן ומעריציו בשם ''אלתרמניה''. הסרט הופק בידי שירות הסרטים הישראלי בבימויו של אלי כהן.
בתוכנית הזאת התגלה זך, אולי במפתיע, כאחד ממעריציו הגדולים ביותר של המשורר שהוא עצמו הוריד מגדולתו. במקביל לסרט תיעודי זה פרסם זך את השיר הארוך (בן שבעה עמודים!) ''עם אלתרמן בחולות'', שבו משוחחים שני המשוררים, החי והמת, על המצב של האומה והמדינה. השיר גדוש ציטוטים מיצירתו של אלתרמן, ויש בו מונולוגים ארוכים של אלתרמן, שמקבל את ''רשות הדיבור'' לטעון כלפי זך. לשיר נוספה הערה, בה מבהיר זך שאין לשיר קשר לסרט ''אלתרמניה'' או לוויכוח שהתעורר בעקבותיו. אך בכל אופן ניכר שדמותו של אלתרמן ויצירתו מעסיקים את זך מאוד, כיום אולי יותר מאי פעם.

''והרי זו הזדמנות לומר לך , אין בלבי
עליך, מחוץ למה שיש. כבר דברנו על כך
תשאל את אורלנד. הוא עוד חי? ''.....
בעצם אתה לא אשם, לא כאן גדלת
לא מרגיש את גדולת השעה שהייתה, את
פצעי האדמה הצועקת , את המדבר הרץ ...
והמלט באמת ימות באין השיר
חבוק בו כמו לב? אתה שוררת את שירת הקבלנים.''
(מתוך '' עם אלתרמן בחולות'')


האם התחרט נתן זך על ''המהפכה'' שהוביל? המהפכה שצמצמה כל כך את יקום השירה העברית, שהפך כמו מין ''חור שחור'', מצמצם-כל ובולע-כל לפי ממדי מוחו האפרורי של המשורר?

נולדתי להיות עדין. במקרה
החליטו הורי שהם צריכים להגר
לארץ לא עדינה. הם לא החליטו בפזיזות
התייעצו עם כל מי שיכלו. אפילו היטלר תמך בהחלטה,
אמר שהיא נבונה בהחלט.

כך הגיע מי שנועד להיות עדין
לארץ לא עדינה. אמרו לי אתם
איזה ברירות היו לי...

הכל טעות אמרו, נפלו כאן טעות נוראה ...
אל תצחיקו אותי. אני בן אדם רציני.
ואלמלא קילל אותי הדור, והכוונה לדורי
הייתי עונה לכם תשובה מוחצת
אבל אולי לא כל כך עדינה.
(נתן זך, מתוך ''וידוי עדין'')


מקורות:


  • ברוך מירי, הרומנטיקן המר: עיון בשיריו של נתן זך, אלף, 1979.
  • ברתנא אורציון, זהירות ספרות ארץ ישראלית: מגמות בשירה, בספרות ובביקורת בישראל. פפירוס, 1989.
  • גולומב הרי, ירח באור זך: לבעיית ניתוח הריתמוס בשיר שקול, הספרות 23, אוקטובר 1976.
  • ויסברוד רחל, בימים האחרים: תמורות בשירה העברית בין תש''ח ותש''כ. האוניברסיטה הפתוחה, 2002.
  • מילמן יוסף, אש קרה זרה: רומנטיקה וניכור בשירת נתן זך. הקיבוץ המאוחד, 1995.
  • קלדרון ניסים, פרק קודם: על נתן זך בראשית שנות השישים. הקיבוץ המאוחד, 1985.


מקורות מקוונים:









http://www.faz.co.il/thread?rep=32801
כרגיל
יועזר (שבת, 12/07/2003 שעה 21:11)

מאמר מאלף (ויבורכו האצבעות המקלידות של אלי).

אינני איש ביקורת הסיפרות ודברי הם בעיקר תחושותי ולא דברים סדורים ומלומדים.
מפריע לי שבארצנו כל דבר הוא עניין של ''אין שני מלכים יכולים להתהדר בכתר אחד.'' מפריע לי שתמיד מלמדים אותנו שיש רק דרך אחת. ''תם עידן אלתרמן, עכשיו מתחיל עידן זך. בום טראח'. עד אתמול אהבנו את שירת עמיחי, עכשיו יבוא אבידן וכך זה נמשך והולך. כאילו לא יתכן שיהיו המון משוררים וכל אחד יכתוב כרצונו, ואנחנו ניגש אל השולחן וניטול כחפצנו את שאהוב עלינו וטוב לנו. אין זאת כי הבולשביזם טרם נעלם מארצנו.

ואינני יודע אם אימתו של זך היא שרידדה את השירה העברית העכשווית, ואינני יודע אם רדודה היא. אני תמיד מוצא פנינים.
אני אוהב את כולם: ביאליק וטשרניחובסקי ושניאור ורחל ואלישבע ואנדה עמיר ואצ''ג ואלתרמן ושלונסקי ואורלנד וזך ואבידו ןגורי ועמיחי ושפרה וגולדברג ובת מרים ורביקוביץ וגם וולך. והרשימה יכולה להתארך עד אין סוף. ולא משנה לי מה ילמדו בקתדרות הסיפרותיות, אני אוהב את כולם אם שיריהם ימצאו חן בעיני. ואם יכתבו בחרוזים או בכתיבה חופשית אין זה משנה לי.
וכשמישהו יעז לספר לי מה אני צריך לקרוא ואיך אני צריך לכתוב תמיד אחזור אל ר. פרוסט:
(בכוונה אני נדרש למשורר שאינו מ''שלנו''.)
...תוך אנחה אומר רק את זאת:
אי פעם, אי שם, בן יום ובן ליל
שתי דרכים נפרדו ביער עבות-
אחזתי בדרך עברו בה פחות,
וזה שעשה אז את כל ההבדל. (תרגם ש.שתל)

http://www.faz.co.il/thread?rep=32806
נתן זך יקה, אבל משורר דרגה שניה
סוחר נדל''ן (שבת, 12/07/2003 שעה 23:26)

ליד אלתרמן הוא פשוט כלום. ומסתבר שגם אינו זך כל כך.

ד''א, המשורר הכושי האמריקאי כלל לא שמע שנתן זך רוצה אותו בירושלים והוא היה די מופתע בסוף שבוע שעבר, והוא אמר שברגע שהוא יקבל את הפניה הוא ישקול אם להיענות לה.

מצא מין את מינו.

http://www.faz.co.il/thread?rep=32810
נתן זך יקה, אבל משורר דרגה שניה
אלכסנדר מאן (יום ראשון, 13/07/2003 שעה 0:00)
בתשובה לסוחר נדל''ן

אנא פרט יותר על המקרה. מיהו ד''א?

http://www.faz.co.il/thread?rep=32840
אמירי ברקה הוא משורר אמריקאי מוסלמי שחור
סוחר נדל''ן (יום ראשון, 13/07/2003 שעה 14:29)

הוא המשורר Leroi Jones שהוסיף לעצמו את שמו Imamu Amiri Baraka כשהתאסלם. המשורר מילא את מישרת ''משורר המדינה'' של ניו ג'רסי (משרה המוענקת למשך שנתיים כל פעם ע''י בחירות הנערכות בפרלמנט המדינה ובמועצת החינוך שלה) והוא נוהג לפרסם שירים המחוברים לאקטואליה.

את השיר ''מישהו פוצץ את אמריקה''
“SomeBody Blew Up America” הוא השלים בסערות נפשו כבר ב-‏1 באוקטובר 2001. השיר מציב שאלות, לדעתי קצת טיפשיות, דמגוגיות וללא כל לוגיקה פנימית של קשר ועניין, אבל כנראה בקוד השמאלני המתקדם שבאמריקה, אנשים מבינים גם מבינים במה המדובר. השיר גם תוקף את האימפריאליזם האמריקאי לדורותיו וכולל בתוכו מספר תיאוריות קונספרטיביות נגד ישראל והציונים:- שבוש ידע על המתקפה מראש ולא פעל נגדה, שהעובדים הישראליים דווקא באותו יום לא הגיעו לעבודתם במגדלים, 5 ישראלים נעצרו בניו ג'רסי בשעה שצילמו את המגדלים קורסים וכו'.

עשרות השאלות ללא מענה, כולל גורלם של יהודים בשואה כקבוצה ושל בודדים כמובילי מהלכים פוליטיים של השמאל, גם הוא עולה כשאלות, ואמירי נותן לקורא התמים או הדעתן לחשוב לבד על התשובה הנכונה = בהכל אשמים הציונים / ישראל. על אף שכמובן הוא לא מציין זאת ישירות, שהרי מדובר בשירה ''אינטליגנטית'' וממומנת ע''י המדינה, אבל כל אדם ''חכם'' כבר יידע את האמת.

הרבה מהחיבורים שלו המופיעים בשיר המצורף קיבלו ומקבלים ביטוי בתעמולה האנטישמית הנפוצה באינטרנט, אם מגופי ימין ואם מגופי שמאל. הוא לא המציא את הקונספירציה, הוא רק לקוח טוב שלה.

השיר, באתר הבית שלו, כאן:
וכאן הוא מסביר את שירו ומודיע שהוא לא מתכוול להתנצל

http://www.faz.co.il/thread?rep=32939
אמירי ברקה הוא משורר אמריקאי מוסלמי שחור
גדעון ספירו (יום רביעי, 16/07/2003 שעה 1:00)
בתשובה לסוחר נדל''ן

חן חן לסוחר הנדל''ן על צרוף השיר של אמירי ברקה וכן תשובתו לליגה נגד השמצה.
כאשר קראתי את ההשמצות של הליגה נגד השמצה נגד המשורר, עוד בטרם קראתי את השיר, התייחסתי אליהן בחשדנות, שהרי ידוע כי ראשי הליגה הם משרתים נקלים שזוחלים על גחונם להצדיק כל נבלה בישראל, ומנסים להשתיק קולות ביקורתיים נגד ישראל בנשק יום הדין של ''אנטישמיות''. עתה, לאחר שקראתי את השיר, ברור לחלוטין שזהו שיר מרשים, שלא זו בלבד שאין בו ולו קמצוץ של אנטישמיות, אלא הוא במפורש אנטי אנטישמי.

http://www.faz.co.il/thread?rep=54742
ביקורתו של נתן זך על מפקד חיל האויר דן חלוץ
אבי (יום שישי, 03/12/2004 שעה 16:41)
בתשובה לגדעון ספירו

לנתן זך :

אני מאחל לך שבמקום שתרחם על ''המסכנים הפלסתינים'' תרגיש קודם כל את מה שמרגישים כל אלה שנפגעו בפיגועים. האם בזכותך מצליחים לחסל את הטרור או על ידי הפצצות הפלסתינים שירגישו היטב ושיבינו שעל ידי הרוג כאן יבואו עשרה אצלם? אל הערבים יש לבוא מתוך עמדת כוח שכן אם לא הוא יהרוג אותך. אם אינך מאמין, לך טייל ברממאלה או שכם לבדך אמור שאתה יהודי וניראה איך תחזור????????

http://www.faz.co.il/thread?rep=32844
על נתן זך {זייטלבך לשעבר}
רפי אשכנזי (יום ראשון, 13/07/2003 שעה 19:00)

לאשד, נהניתי מהמאמר הנרחב. ישנה שגיאה ההולכת לאורך ההתיחסות במאמר והיא העירוב של נתן זך המשורר, עם הפוליטיקאי.
עירוב זה למי שעושה אותו, תמיד מביא צרות
ראה התבטאויותיו של סראמגו בביקורו בארץ.
זך הוא משורר נטו ווכזה צריך לשפוט אותו.
כמובן עם קוו למטה, שאיני מומחה לשירה, אך מקומו של זך כמשורר נכבד, עומד לו בכבוד.
הנסיון לתת לאנשי אמנות עיסוקים נוספים נושקי פוליטיקה, פוגע ביצירתם וגורם להם לצאת ממגדל השן בו הם נמצאים. ברגע שיצאו ממגדל השן, הם כאחד האדם וברי שפוט כאחד מאיתנו, ולא היא. הם צריכים להשמר ולהשאר להיות היכן שהינם, בעולם היצירה.
המאמר שלך, כרגיל אשד, עמוק מעניין ומעורר לסקרנות להמשך!
רפי

http://www.faz.co.il/thread?rep=32940
נתן זך והשירה העברית
אלי 666 (יום רביעי, 16/07/2003 שעה 6:03)
בתשובה לרפי אשכנזי

עוד אנשים שתקפו את נתן זך על הנזק שגרם לשירה העברית
כוללים את המבקרים אורציון ברתנא וגיורא לשם . והם לא היחידים.
כמובן איש לא מטיל ספק בכך שנתן זך עצמו כתב כמה וכמה שירים יפים ( לא בשנים האחרונות ,ספריו החדשים יותר הם לדעת רוב המבקרים ''נפילה '' שמראה שזיקנתו של זך כמשורר מביישת את נעוריו ) , אבל הדיון הוא לגבי תרומתו כמבקר וכמי שהביא תורה פואטית שלמה שרק בדיאבד לאחר שנים , מתברר שהייתה לה השפעה שלילית ומרדדת על דורות שלמים של משוררים .
אי אפשר לדעת כמובן למה בדיוק התכוון המשורר , אבל אני תמה אם במשפט בשירו שמסיים את הכתבה
''ואלמלא קילל אותי הדור, והכוונה לדורי'' הוא מתייחס לתפקיד החשוב שנתנו לו בני דורו בשירה שלהם , אולי המשורר בעצמו מודה במאוחר שהם שגו בכך שגיאה חמורה ?
חומר למחשבה.

http://www.faz.co.il/thread?rep=32973
נתן זך המבקר והמבקרים.
טרה 10 וחצי (יום חמישי, 17/07/2003 שעה 16:13)

הבעיה של הבקורת בכל מישורי היצירה היא שמבקרים אין להם אף לא שמץ של כשרונו של נשוא הבקורת. הם מתפרנסים מהם. לכן כל הדברים האלה והמושגים ובעיקר צורת הצגת הדברים אין לה שחר- כי הם בעצמם אינם מסוגלים לרדת להעיז ולהיכנס לתהומות ולעומק הנפש והיצירה כך להבין את עצמתו של האמן. לשון אחר- מקורותיו הרוחניים והנפשיים של האמן המבוקר, שונים לחלוטין ונמצאים במישור אחר מזה של הידע והרמה האמנותית של המבקר. הפסל יעקב דורצ'ין- שגדל איתנו בקיבוץ רמת דוד הסביר זאת כך:
בילדותו בראותו ספר בחלון ראווה ראה קודם כל את הכן שעליו ניצב הספר ויחד עם הספר הוא ראה זאת כיחידה פיסולית אחת. והיכן המבקר שיכול לרדת לעומק ולרוחב התפיסה הסביבתית של יעקב דורצ'ין- כשהכלים שלו הם מה מושגים שלמד באקדמיה לכל היותר. ואילו דורצ'ין הוא אמן חדשני ומיוחד שבכלל לא שייך לאמנות המוכרת.
זה כמו שהיסטוריון- המבקר את המניעים של נפוליאון- אבל כמובן שאינו יכול לרדת לעומק השיקולים שהנחו אותו- באותה תקופה-הוא רק יודע על תבוסת ווטרלו המוכיחה [לדעתו]שנפוליון היה מגלומן ודיקטטור ועוד כהנה וכהנה. כאשר בזמנו למדתי אצל עמוז עוז- ידידי שמעבר לואדי- הוא הסביר לנו את הסיפור של עמליה כהנא כרמון-'נעימה ששון כותבת שירים'. ואילו כשאני בעצמי קראתי זאת לראשונה כהכנה-לשיעור הבנתי שהנערה נסעה באוטובוס עם המורה שלה לספרות. עמוס עשה מזה רומן חדש ושונה..כי עם הכשרון שלו וההכרה כיצד הוא היה כותב זאת- הוא אכן מסוגל ויכול ואף מוכן לפרסם זאת- תוך התמודדות עם החומר ועם הקוראים התלמידים. ובקשר לנתן זך- שהלא זה הנושא- של אלי אשד..אז ככה- נתן זך המשורר אכן יכול היה להתמודד עם שירת אלתרמן שכתב על רחובות ברזל ואילו אלה שלא הבינו אותו אלה המבקרים שחשבו שהוא קטל את הקולגה - נתן אלתרמן.

http://www.faz.co.il/thread?rep=33330
מיהו נתן זך
סימה (יום ראשון, 27/07/2003 שעה 15:21)

נתן זך אינו יהודי. הוא בן לאם לא יהודי'ה ולכן, אינו יהודי, עם כל כשרונו וכו'.
וזה אומר הכל.

http://www.faz.co.il/thread?rep=33342
מיהו נתן זך
יובל רבינוביץ (יום ראשון, 27/07/2003 שעה 21:13)
בתשובה לסימה

לא הבנתי.

לי זה אינו אומר דבר. מה זה אומר לך?

http://www.faz.co.il/thread?rep=33377
מיהו ומהו נתן זך
אלי 666 (יום רביעי, 30/07/2003 שעה 0:42)
בתשובה לסימה

כפי שניתן להבין מהמאמר אין לי דיעה טובה על נתן זך בלשון המעטה .
אולם הטענה שאפשר להסביר אותו ואת הנזק שגרם בכך שהוא לא יהודי ''אמיתי'' היא שטות מוחלטת . אני יכול להצביע על אנשים רבים שתרמו תרומה גדולה לעם ישראל ולמדינת ישראל ולא היו יהודים לפי ההלכה למשל שלמה המלך שאימו בת שבע הייתה ככל הנראה יבוסית ולא יהודיה במקור.
הרמתכ''ל לשעבר רפול ( שלגביו יש חילוקי דיעות גדולים אבל נניח לזה ) אינו יהודי כלל לפי כל הלכה קיימת . ואני יכול להמשיך הלאה והלאה .
לעניות דעתי דווקא אנשים שאינם יהודים לפי ההלכה וקושרים את גורלם עם עם ישראל יכולים לפעמים לתרום תרומה גדולה ביותר , והרבה יותר מאנשים שהם יהודים לפי ההלכה . אבל זה כבר נושא לדיון אחר.

http://www.faz.co.il/thread?rep=34473
פולמוס זך אשד
אלי666 (יום שני, 08/09/2003 שעה 6:28)

הקורא יניב רשף פירסם מאמר תגובה למאמר זה במגזין השירה ''אוקאפי'' והנה הוא כלשונו:

פולמוס זך-אשד: על מאמרו של אלי אשד
מאת יניב רשף

את הרדוקציה שעשה בזמנו זך ליצירתו של אלתרמן (מתוך פולמוס עז ולא פעם מכוער) עושה אלי אשד לזך עצמו. המחלוקת בין זך לאלתרמן נבעה מהבדלים עמוקים בתפיסת העולם (כפי שהזכיר אשד) ובתפיסת התרבות. שינויים שהתרחשו בעולם כולו השפיעו על זך, כמו גם על דור שלם של כותבים, שהוא היה אחד הצינורות שבאמצעותם ''תורגמו'' לעברית. מוגזם, לדעתי, לתלות בו בשל כך את הידלדלותה של השירה העברית כולה. מעבר לכך, איני בטוח ששירתם של זך, עמיחי, אבידן, רביקוביץ ועוד, נופלת משיריהם של הענקים שעל כתפיהם עמדו. לגבי מצבה של השירה כיום – הסיבות לחולשתה יכולות להיות רבות, אבל עובדה היא שהקוראים אינם בוחרים להתנחם בשירתו של אלתרמן.

אשד מזכיר את הביקורת של זך על זמנו הסטטי של אלתרמן. זך, יחד עם אבידן, עמיחי ואחרים, פעלו בסביבה של אידיאולוגיות ולאלה יש תמיד ''זמנים'' משלהן, חישובים משלהן ומבט מובנה משלהן על החיים. בהקשר זה, ביקורתו של זך (שראה עצמו כפטרונו של הפרטי, של העל-חוקי) על אלתרמן (מייצגם של הקולקטיב ושל מערכת הכללים לדעתו) מובנת מאוד, וכך גם טענתו ש''אצל רב מג זה של המילים (ואלתרמן הוא באמת אשף המילים) פגום דבר מה יסודי ביותר במשורר – פגומים כליה של הרגישות הפתוחה אל עולם האנשים והדברים''. אם אני מבין נכון את זך, הוא טוען שקטרקט של אידיאולוגיה מסתיר מאלתרמן את המציאות.

אשד מעלה תמיהה: האם יש לכתוב מתוך עמדה פילוסופית ולצטט את ברגסון? ובכן, ודאי שיש לכתוב כך, אי אפשר לכתוב אחרת, והוא עצמו כותב כך. עמדה פילוסופית אינה קשורה להעדפתו של זך לצטט את ברגסון במקום את עזרא פאונד. היא טבועה בכל מעשה שלנו, בכל מילה שאנו משתמשים בה או נמנעים מלהשתמש בה: ''כל דיבר, יש לו ריח של מקצוע, של אדם, של דור, של גיל, של יום ושל שעה. כל מילה ומילה מדיפה ריח של הקשר והקשרים, שחייתה בהם את חיי המתח החברתיים שלה'' (מיכאל בחטין). זך, לפיכך, יכול לצטט את כל מי שנדמה לו שהוא תומך ומחזק את תפיסתו את המציאות, וכוחו של הפילוסוף דומה לזה של המשורר בהקשר זה.

אם אני יורד לסוף דעתו של אשד, הוא יוצא כנגד התפיסה שהולידה את הכתיבה הרזה, הלא מחורזת, נעדרת הציות למשקלים ותבניות, ותולה בה את הולדתה של תרבות רזה. אני שותף לביקורתו על דלותה ושטחיותה של התרבות הישראלית העכשווית, ומוצא שיש בדבריו ''משהו''. אבל האם זך ותפיסת הזמן הפרטית הם הגורמים בה''א הידיעה לדלדולה של הרוח בישראל? (מה עם השינויים הכלכליים הגורפים, מותה של האידיאולוגיה הקולקטיבית, ועוד?). אגב, תפיסת זמן פרטית (שהיא רק חלק מהעולם הפרטי וה''חילוני'', שאפשר למצוא אצל זך) היא בת בית בזן בן אלפי השנים. האם התוצאה היא בהכרח יצירה דלה? האם כך אפשר להבין את יצירתו של יואל הופמן, למשל?
זאת ועוד: כשמדובר בתפיסה (שהיא פילוסופיה) אי אפשר להפריד בין ההשפעות השונות. המודרניזם הוליד מדע רציונלי שהאריך את תוחלת החיים, העמיד על כנן דמוקרטיות, הפך את חיינו לנוחים, אך גם יצר אידיאולוגיות נוקשות ורצח עם. כך, תפיסות שזך הוא אך אחד ממייצגיהן, אפשרו לאשד עצמו לעסוק ברצינות בספרות שנחשבה פעם ''זולה'' וכלל לא ראויה ליחס רציני. תפיסות אלו גם הולידו חירויות שקשה היה לקוות להן בעבר, בראש ובראשונה הזכות המובנת מאליה (כיום) לחיות את חייך כאדם פרטי.
אלא שלמרות האריכות, כל זה אינו הטיעון המרכזי שלי, שכן איני יודע להכריע אילו מבין השיטות שמייצגים לכאורה אלתרמן וזך עדיפות בעיני (אם כבר, אני מניח שמתוך הביקורת של זך על אלתרמן נוצרת סינתזה). איני יודע גם אם אפשר למצוא תקופות והשקפות המולידות משוררים טובים יותר (בוקובסקי וקארבר, למשל, הם דוגמא טובה לכתיבה טובה בשפה רזה). נדמה לי שבשורה התחתונה שיטה והשקפה אינן העיקר, כי אם המשורר, ואלתרמן וזך הם שני משוררים מצוינים ומייצגים נאמנים של תפיסות שונות.
תהום תפיסתית ודורית פעורה ביניהם - אך זו תהום מנומקת, תהום של תלמידי חכמים ש''אין סכינם מתחדדת אלא זו על ירכה של זו'' (גם אם אני מסתייג מזך שנראה כי הרשה לעצמו גם לתקוע סכינים בחדווה), ומתוך שכך הם מתחדדים, הם מעשירים – ולא מחלישים – את התרבות.

http://www.faz.co.il/thread?rep=34474
פולמוס זך אשד
אלי666 (יום שני, 08/09/2003 שעה 6:35)
בתשובה לאלי666

עיקר ההתקפה שלי על זך הייתה נגד התיימרותו להחליט שה''אני'' הוא הנושא החשוב ביותר לשירה וכנגד הרעיון המשתמע מתפיסותיו שאין מקום לדבר על נושאים אחרים ובהם רעיונות ותפיסות שונות ותיאור של המציאות שמסביב. שבזמן ש''הכל כעת מותר'' ,הרי שעדיף לדבר על ה''אני,אני ,אני '' בהקשר לכל דבר אחר. ( ואגב זה לא מופיע כל כך בשירתו של זך עצמו כמו אצל חקייניו וממשיכיו שהקצינו את טענותיו ולקחו אותן כמובנות מאליהן ).
ובכן הוא משתמש בדיעות של פילוסוף ,ברגסון , כדי לתקוף את השימוש שאחרים ובהם אלתרמן עשו ברעיונות פילוסופיים בשירתם ,על מנת להפוך שימוש זה לא לגיטימי .בבחינת ''הילחם באש עם אש''.
התוצאה יש מאז מעט מאוד משוררים שמשתמשים ברעיונות פילוסופיים בשירתם בשירה העברית .

http://www.faz.co.il/thread?rep=120570
פולמוס זך אשד
חוה (יום שלישי, 05/08/2008 שעה 21:39)
בתשובה לאלי666

יופי של תגובה! יישר כוח!!

http://www.faz.co.il/thread?rep=122321
פולמוס זך אשד
(יום ראשון, 21/09/2008 שעה 17:35)
בתשובה לאלי666

קצת התאכזבתי מהתגובה, אלי
חשבתי שאמרת יותר מזה, ותרשה לי להסביר
בפולמוסו עם אלתרמן נתן זך אמנם מייצג תפיסה חדשה ומודרנית יותר, וזה לגמרי לגיטימי.
בכך אפילו אלתרמן הודה בינו לבין ידידו אורלנד על כוסית של ברנדי מדיצינל.
אלא שזך מתעקש לבסס את טענותיו על הנרי ברגסון, וזה ממש פסול.
ולמה זה פסול? כי טענותיו הפילוסופיות של ברגסון לגבי מהותו של הזמן, אינן כלל רלבנטיות לשאלה כיצד יש לכתוב שירה.
עצם הצירוף ''כיצד יש לכתוב שירה'' אין כמוהו דוגמא לכפייה של כללים ולדיכויה של החירות שבשמה נשבע נתן זך.

נדמה לי שמעטים (מודרנים ככל שיהיו) יחלקו על הקביעה שהשירה כמו כל אמנות איננה ''העולם'', איננה ''המציאות''
אלא מה היא? כמעט ההיפך!
היא אמירה אנושית על המציאות, או שיקופה של המציאות, והכל בכלים אנושיים מ-ל-א-כ-ו-ת-י-י-ם! סכימאטיים!
אפילו זך כשהוא כותב ב''זרימה החופשית'' שלו, הוא כפוף לכללי התחביר של השפה העברית, אחרת אין לו אפשרות לתקשר עם קוראיו.
אשר על כן, אני יכול לקבל את טענתו כי האוזן של הקורא המודרני מבקשת כיום תבניות יותר דינאמיות, אך לא יכול לקבל את טענתו כי אלתרמן הוא מנותק מהחווייה האנושית
נדמה לי שקהל קוראי השירה הישראלי הצביע ברגליו כי הטענה הזאת מופרכת מן היסוד.
אגב, אלתרמן עצמו במספר מאמרים נדירים, הסביר את ההיפך הגמור. לטענתו, החריזה והמשקל ההדוקים בשירתו מטרתם לנתק אותו באופן מלאכותי ומכוון מהחווייה האישית אותה הוא מתאר בשיריו, ולהפוך אותה לרעיון כללי.
אם תשאלו אותי, גישה אמנותית עדיפה בהרבה על הרפש שמאכילים אותנו כל הכתבנים העכשויים, בשם החווייה האישית שלהם. אבל מי אני שאפסול אותם, אני לא קראתי את ברגסון.
גם בשירו הארספואטי ''השיר הזר'' (כוכבים בחוץ), ואפילו בשמו של השיר, אלתרמן מסביר זאת במילים כדורבנות, כדרכו.
תפתחו, תפתחו את הספר ותקראו, כבר מזמן לא כותבים אצלנו ברמה כזאת.

לשם מה אם כן, ההיתלות של זך בברגסון?
לדעתי - כדי להוסיף נופך ''מדעי'', כדי להרחיק עדות וכו' וכו'.
הרי בינינו: מי שלחץ על הלינק ''ברגסון'', דלעיל, ולא ברח חזרה מיד - שיקום!
בינינו, מי מטורף לקרוא את ברגסון רק כדי לגלות, אחרי כמה שנים, כי לא טען שום דבר בשאלה ''כיצד יש לכתוב שירה''? קל וחומר שלא טען נגד חריזה ומשקל.
ואפילו כן טען, במה הוא עדיף על קאנט או אפלטון?

אבל למען האמת,
אם מורידים את הקטע הברגסוני, אפשר למצוא הרבה טעם בניתוחיו של זך את השיר ''ירח'' ואת הפרוזודיה האלתרמנית בכלל. אוזן מוסיקלית באמת יש לו לזך.
אלא שדא עקא, אם הפוסק האחרון בטיבה של שירה היא האוזן הפרטית של הקורא, אלתרמן (אשף המילים) יוצא מנצח בענק, אבל מה איכפת לנו, הקוראים? זאת בעייה רק של זך.


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.