במאבק המר על פיסת הארץ הזאת, שנקראת בפי התנ''ך והברית החדשה בשם ארץ-ישראל – פועל גורם רב חשיבות – הוא הגורם הדתי.

ככל שיעלימוהו וככל שידחיקוהו – כן יעלה וכן יצוף. נזלזל בו; נבטל אותו; נכריז עליו כעל ''לא רלבנטי''; נוקיע את מאזכריו כמחרחרי-מלחמה וקנאים מטורפים – קיום יתקיים ועמוד יעמוד – כמגרפת-פלדה לנגד עינינו.

---

הגישה המקובלת אצל כל צד היא להשתמש בספר שלו – היהודים עם התנ''ך והמוסלמים עם הקוראן – על-מנת לקדם את מטרותיו. גישה זו תמשיך להיות מקובלת ודומיננטית – ואכן כך טבעי שייעשה.

אך במקביל; בנוסף; לא במקום – ראוי ורצוי לבחון שמא ניתן להשתמש בכוחו של האויב – נגד האויב עצמו. כמו באותה שיטת הלחימה המנצלת את תנופת האויב על-מנת למשוך אותו ולהטיח אותו ביתר-שאת על הארץ; כך ניתן לנסות ולהשתמש בעוצמתו של הקוראן נגד מאמיניו ונגד העושים בו שימוש לרעה (אם כי אינני מצליח למצוא גורם רציני כלשהוא שעושה בו שימוש לטובה).

מלחמה בשדה הרעיונות וההשקפות – היא חשובה לא פחות – ובמובנים רבים אף יותר – מהמלחמה בשדה הקרב של הטנקים, המטוסים והרובים. כוחו של הנשק הרעיוני עשוי להיות הרסני הרבה יותר מאשר כל נשק אחר – ואפילו גרעיני – כפי שהוכיחה ההיסטוריה לא מעט פעמים.

---

הקוראן הינו ספר עוין ביותר ליהודים (ולנוצרים – אם כי כלפיהם בעיקר להלכה – עקב עוצמתם העדיפה, עדיין – מכל הבחינות האפשריות); יש בקוראן שלל חומר שהיווה תשתית לפיתוחה של תיאולוגיה אנטישמית איסלאמית עוד מקדמת דנא: החל מהאשמת היהודים בזיוף התורה, וכלה בייחוס תכונות זדוניות ליהודים באשר הם: בוגדנות, רשעות, נקמנות וגו' וגו'.

ואולם – למרבה ההפתעה, כפי שמציין המזרחן ד''ר נסים דנה – ישנה הפרדה ברורה בין העוינות הבוטה כלפי היהודים – לבין ההכרה העקרונית בזכויותיהם, ובמקרה זה – בזכותם על ארץ-ישראל.

יתמה הקורא תמיהה כפולה: ראשית כל, האמנם הקוראן מכיר בזכותם של היהודים על ארץ-ישראל? הייתכן?! ושנית – הרי אין ''ארץ-ישראל'' מוזכרת במפורש בקוראן ולו פעם אחת – אז מהיכן לנו?

ובכן – התשובה לתהיה הראשונה היא: אכן אמנם כן; והתשובה לתהיה השניה: ארץ-ישראל כן מוזכרת בקוראן – בצורה ברורה אם כי לא מפורשת – ודווקא בהקשרים חיוביים מבחינתו של עם ישראל.

ד''ר דנה עובד בימים אלה על ספר – שבו הוא יוכיח בשלל ראיות את הטיעון המרכזי של מאמר זה – לא רק באמצעות הקוראן – אלא גם באמצעות פרשניו הבכירים, ה''ראשונים והאחרונים'' של האיסלאם.

מאמר זה מהווה רק הסיפתח של הפתיח של קצה המזלג של הנושא הרחב הזה.

---

כפי שציינתי כבר בעבר – המוסלמי הממוצע איננו נוהג לקרוא בקוראן בעצמו – אלא להאזין לדבריו של הדרשן במסגד. לא קיימת באיסלאם מסורת של קריאת הקוראן גופו – בניגוד למקבילה היהודית.

לפיכך – מוסלמים רבים, לא כל שכן יהודים ונוצרים רבים – עשויים להיות מופתעים, ואף מופתעים עד מאוד – מכמה פסוקים בקוראן שאינם נוחים למוסלמים.

כך, למשל, למדים אנו מהקוראן שלא רק שאללה הבטיח את ארץ-ישראל לעם ישראל – אלא שאם לא ימלא אחר רצון האל ולא יבוא אל ארצו – הוא צפוי לאבדון מוחלט:

''וּבֶאֱמֹר מֹשֶׁה לְעַמוֹ: [...] עַמִּי, בּוֹאוּ אֶל הָאָרֶץ הַקְדוֹשָׁה אֲשֶׁר צִיוָּה אֱלֹהִים לָכֶם וְלֹא תִסֹגוּ אָחוֹר פֶּן תֹאבֵדוּ (לָעַד)''. (פרשת השולחן כג-כד).

כאן עשוי להעיר קורא חד-עין – שאמנם ישנה כאן הכרה בזכותו האלוהית של עם ישראל על ארץ-ישראל – אך היכן הן ''שתי גדות לירדן''? האמנם קרא מוחמד את כתבי ז'בוטינסקי?

לא. מוחמד לא קרא את כתבי ז'בוטינסקי – וגם אם ז'בוטינסקי קרא את כתבי מוחמד לעומקם – ודאי לא הודרך על ידם.

אך מה יפות הן דרכי העולם – שאנשים כה שונים וכה מרוחקים מגיעים באופן עצמאי לאותה המסקנה. לא רק ששתי הגדות שייכות לעם ישראל – אלא שראוי ורצוי להתנחל בהן:

''וַנַּנְחֵל אֶת הָעָם אֲשֶׁר נֶחְשְבוּ לְחַלָשִׁים אֶת מִזְרַח הָאָרֶץ אֲשֶׁר צִוִּינוּ לָהּ אֶת הַבְּרָכָה וְאֶת מַעֲרָבָהּ''. (פרשת המחיצה קלג, בתרגום יוסף יואל ריבלין).

---