דוד בדין, עיתונאי ידוע למדי, הוזמן להשתתף בשיחת ועידה עם 28 עיתונאים-עורכים יהודים אמריקנים. נושא הועידה היה ''כיצד יש להתכונן לעת חירום''. העורכים מצאו, משום מה, כי גיבוי המחשבים הוא הנושא החשוב לעת החירום. כשהגיע תורו של העיתונאי הישראלי, בדין, לדבר, הציע לעורכים לבחון את סביבת מגוריהם. לעקוב אחר פרסומים בעיתונות הערבית. לשם המחשה של חשיבות המעקב סיפר כי הבולשת הפדרלית עצרה כנופיה ערבית בראשותו של פרופסור ממוצא ערבי, סאמי אל-אריאן, המלמד באוניברסיטת דרום קליפורניה. המעצר התאפשר משום שהפרופסור פרסם באופן גלוי את מאמריו, הקוראים בגלוי להילחם בציונות וביהודים בכלל.

הצעותיו של בדין נפרשו לאור ניסיונו הרב בעבודה רבת השנים מול התקשורת הערבית, על פני דוגמאות ועצות שונות. כשסיים את דבריו, איש לא פצה את פיו. לתומו חשב שהנה, הכה את השומעים בהלם. אולם לא חלפה דקה אחת, והשיח חזר להיות סביב הגיבויים הממוחשבים. לאחר שניסה שוב לקראת סופה של הועידה לעמוד שוב על דבריו, שוב חזר השקט לדקה אחת בלבד.

כשמנסים בימים אלה אנשי ימין, וגם כאלה שאינם ימנים, להסביר את האסון הצפוי למדינת ישראל מהתהליך המדיני, על פי מפת הדרכים, יש שקט, קול נאלם. אך הוא בדיוק לרגע קל בלבד. הציבור הישראלי כל כך מיואש שהוא מבקש שקט! שלום הפך למילת גנאי. שקט קל! ההתעלמות המוחלטת של התקשורת נוכח המציאות הקשה העתידה להיות במחוזותינו, לא נתפסת. פה יש מאמר, שם קיימת תכנית טלוויזיה, אבל מעבר לכך, שקט. בישראל כמו בועידה מעדיפים לעסוק בגיבוי מחשבים.

התכנית המדינית המכונה מפת הדרכים מובילה להקמתה של מדינה פלשתינית. מדינת ישראל לאורך המסמך כולו נתפסת כמדינה עוינת, מסיתה, כזו אשר צריך לרסנה מפני תוקפנותה. מדינת ישראל לאורך כל המסמך מקבלת מעמד שווה ערך לרשות הפלשתינית. גם הנושאים הנותרים לכאורה חלוקים ובלתי פתורים נפתרו במסמך הזה. מפת הדרכים כבר קבעה את חלוקת ירושלים, שיבתם של פליטים למדינת ישראל, וגבולות המדינה הפלשתינית.

בכל המסמך המדיני אין ולו מחויבות אחת להכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית, אין מחויבות אחת לחיסול הטרור ואין קריאה לבטל את האמנה הרצחנית הפלשתינית, הרואה ביהודים בני דת בלבד ולא בני לאום.

ראשית כל התכנית מבוססת על פי עקרונות סעיפי החלטות מועצת הביטחון , 1397, 242 ו-‏338, יסודות ועידת מדריד, 'שטחים תמורת שלום', הסכמים שהושגו בעבר ויוזמת הנסיך עבדאללה – שאושרה בפסגת ביירות – הקוראת לקבלת ישראל כמדינה שכנה השוכנת בבטחה ובשלום במסגרת הסדר כולל. ה'רביעייה' תתכנס בקביעות כדי להעריך את יישום קבלת התכנית.

מדינת ישראל ברחה באופן מסורתי מהתערבות בינלאומית שנים רבות, משום שראשיה העריכו נכונה לאורך שנים לצד מי תהיה הנטייה הבינלאומית, ובלחץ בינלאומי קשה יהיה לישראל לעמוד על עקרונותיה. כעת, ישראל מתמסרת בצורה מעוררת גיחוך אל ההתערבות הבינלאומית.

הדרישה הראשונה מישראל, על פי המסמך, היא להפסיק את האלימות נגד פלשתינים באשר הם. סעיף לפני כן נקראו הפלשתינים להפסיק לרצוח ישראלים באשר הם. ההקבלה ברורה למדי. כמו כן, על ישראל להפסיק את ההסתה נגד הפלשתינים.

בנושא הביטחון, על הפלשתינים כאמור, לעשות מאמצים הנראים לעין, לעצור, לרסן ולקטוע יחידים וקבוצות, המבצעים פעילויות טרור נגד ישראלים. רק כדי להזכיר לקוראים כי מחבלים של ארגוני הרצח מאומנים כעת על ידי קבלן הביטחון של ישראל בעזה, מוחמד דחלאן. אחרים, מכינים את הקרקע ליום שאחרי ההודנה, אם זה בהכנת מטענים, פצצות מרגמה, מילוי מצבורי נשק והכנה של חדשים. בנייה מחדש של תשתית טרוריסטית, אשר תעמוד לידי הפלשתינים מול הישראלים לסיבוב האלים הבא.

למעשה, פירוק וריסון כתנאי ראשון במפת הדרכים לא בוצע. לעומת זאת, הגיעו הפלשתינים להודנה, אשר היא על פי המסורת המוסלמית הפסקת אש בלבד, לפני סיבוב אלימות נוסף. החמאס עדיין כתנועת טרור קיימת וכך גם הג'יהאד האיסלמי ותנועות אחרות. התנאי הראשון למילוי מפת הדרכים אינו מיושם על ידי הפלשתינים וזאת למרות שראש הממשלה הבטיח כי צעדי ישראל יהיו בהתאם לצעדי הפלשתינים. אולם ישראל משחררת מחבלים כצעד אשר הם על פי התכנית, ''צעדים תומכים מצד ישראל''.

על ממשלת ישראל נאסר לבצע כל פעילות הנגזרת מהתקפות הטרור הרצחניות; ''לרבות גירושים, התקפות על אזרחים, הפקעת ו/או הריסת בתים ורכוש של פלסטינים, כצעד ענישה או על מנת לאפשר בנייה ישראלית, הריסת מוסדות ותשתיות פלסטיניים וצעדים אחרים, שפורטו בתכנית העבודה של טנט''. למרות רציחתם של למעלה מ-‏1200 אזרחים חפים מפשע, הרי שעל מדינת ישראל נאסר להילחם בארגוני הטרור.

מישראל נשללת הזכות להתיישבות כלשהי במה שנראה כ''שטחים כבושים'', כולל גידול טבעי. כאשר נשאל השגריר קרצר על שיקום בית כנסת במזרח העיר ירושלים, ענה, היהודי של אמריקה, כי פעילות שכזו אסורה. זאת למרות שהכנסת הריבונית חוקקה את חוק ירושלים המאוחדת. הנה חלוקת ירושלים על פי 'חזון בוש'. יתרה מזו, ממשלת ישראל אמורה לסייע בפתיחת מוסדות פלשתיניים במזרח העיר ירושלים.

בנוסף, אמורה המדינה הפלשתינית לחול על רצף טריטוריאלי מירבי, משמעות הדבר כי ישובים יהודים רבים יפורקו, וישראל אולי אף תפצה את המדינה הפלשתינית בשטחים משטחה הריבוני. כמו כן, לנושא הפליטים אמור להיות פתרון צודק – פתרון אשר למעשה יגרור מישראל הצהרה על נכונותה לקלוט בשטחה פליטים ערבים.

המסמך כולו מניח כי המדינה הפלשתינית שתקום תהיה דמוקרטית, סובלנית ופעילותה תהיה מבוססת על חירות. בנקודה זו ישראל יכולה לפעול ולעשות הרבה כדי לבלום את המתקפה המדינית:

העומד כיום בראש הממשלה הפלשתינית, הוא מחמוד עבאס. ד''ר להכחשת השואה. הוא נחשב כאיש מתון, אולם תמיכתו בדרך המזוינת נגד מדינת ישראל לא פסקה. הוא תומך במאבק בדמות 1987-1993, הידוע כאינתיפאדה הראשונה.

הדבר השני העומד לזכות ישראל הוא עניין החוקה הפלשתינית, אשר כעת מוסתר מעיני העולם. בתאריך ה-‏26.3.03 אישרה המועצה המחוקקת הפלשתינית את החוקה, אשר קובעת כי מדינת פלשתין תהיה מדינה מוסלמית. הדבר יכול להיות מוקד עניין לעולם הנוצרי.

בחוקה הפלשתינית אין כל אזכור לזכויות אדם או אזרח, מעמד לדת אחרת מלבד האיסלם, הכרה בתנועה הציונית או אזכור המדינה היהודית לצד זו הפלשתינית.

אך הנה שוב חוברים להם אינטרסים בינלאומיים; אחד מכותבי החוקה הוא אמריקני הנושא במשרה בכירה במשרד החוץ וממומן על ידי הסעודים. לעיתון 'הארץ' אמר אותו בכיר כי החוקה מהווה פריצת דרך.

נוכח הדברים לעיל לא ברור כיצד ראש הממשלה הישראלי, אריאל שרון, מוליך את עמו אל עבר עתיד גרוע יותר. בעיקר כאשר בבית הלבן, בבית הקונגרס והסנאט ובציבור האמריקני השמרני, המהווה כ-‏60 מיליון איש, לא תומכים במדיניותו. מדיניות אשר מסכנת את קיומה של מדינת ישראל והיהודים.

---