פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_1619

הריקבון המוסרי של ''חסידי אומות העולם'' בתקופתנו
ישראל בר-ניר (שבת, 02/08/2003 שעה 0:10)


הריקבון המוסרי של ''חסידי אומות העולם'' בתקופתנו


ד''ר ישראל בר-ניר




אירגון חסרי הצלם האנושי בישראל, התומך בכל פשע ועוולה של הפלשתינאים תחת המסווה של ''הגנה על זכויות האדם'', אינו ייחודי לארצנו. העולם מלא ברבים כאלה. להשתייך לאירגון מחאה כל שהוא הפך להיות המילה האחרונה בחוגי האינטלקטואלים הליברליים. אין זה משנה מה או מי הוא נשוא המחאה – העיקר להיות נגד. אם אתה נגד אז אתה IN. כמובן שאם אתה נגד מה שהוא שמאפיין את תרבות המערב זו נקודה זכות נוספת, ואם אתה תוקף את ממשלת ארה''ב על אחת כמה וכמה. כמובן שאין צורך לאמר (It goes without saying כפי שנהוג להגיד בארה''ב) שאם ישראל היא זאת שעל הכוונת מובטח לך מקום כבוד בכותל המזרח של האליטה השמאלנית.

נתקלתי בימים אלה במאמר המתאר יותר טוב מכל דבר אחר את תהליך ההתקרנפות שעובר שמאלני מצוי בארה''ב, תהליך ההופך אותו לתומך ללא סייג בפשעים נגד האנושות מהסוג הגרוע ביותר, וכל זאת תחת המסווה של הגנה על זכויות האדם. כדי שלא יאשימו אותי במשוא פנים בחרתי במה שהוא שאינו מתייחס ישירות לישראל. התהליכים הנפשיים המתוארים אינם שונים בהרבה ממה שמתרחש במוחם של מבקרי ישראל ומדיניותה בארץ ובעולם, ואפשר ללמוד ממנו הרבה. המאמר בו מדובר התפרסם לא מזמן ב-The Middle East Quarterly, שהוא פורום אמריקאי העוסק בענייני המזרח התיכון. תחת הכותרת ''ווידויו של פעיל נגד הסנקציות'' (Confessions of an Anti-Sanctions Activist) מספר אחד בשם צ'רלס בראון את חוויותיו כחבר בקבוצת מחאה שהתארגנה ב-‏1996 וששמה לה למטרה להכשיל את מדיניות ארה''ב נגד סדאם חוסיין (הסנקציות בהן מדובר הן הסנקציות שהוטלו על עיראק בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה). המאמר הוא ארוך, ולא אביא כאן את כולו, אלא רק את אותם דברים שנראים לי רלוונטיים במיוחד. את המאמר המלא (באנגלית) ניתן לקרוא כאן.

קבוצת המחאה אליה השתייך הכותב פועלת משיקגו, ומארגניה הם, כפי שכותב המאמר מתאר אותם, משארית הפליטה של אירגון מחאה קיצוני קתולי בשם ''Catholic Ultra-resistance'' שהיה פעיל מאוד בתקופת מלחמת וייטנאם. מרבית חברי הקבוצה, לדברי הכותב, ''התגלגלו אליה מקבוצות מחאה בנושאים אחרים''.

הקבוצה מכנה את עצמה בשם ''קולות בישימון'' (Voices in the Wilderness - הכותב מסביר שאת הכינוי הזה הם בחרו מספר ישעיהו, מפרק מ' פסוק ג', שם כתוב: קוֹל קוֹרֵא--בַּמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה; שבתרגום לאנגלית:
The voice of him that crieth in the wilderness, Prepare ye the way of the LORD.

נכון ש-wilderness זה לא בדיוק מידבר, אבל ככה זה תורגם לאנגלית בנוסח של המלך ג'יימס, שהוא הנוסח הרשמי המקובל של התנ''ך בארצות האנגלוסכסיות. ההיגיון שמאחורי בחירת השם הוא בזה שלדעת חברי הקבוצה, הרואים את עצמם כממשיכים המודרניים של דרכו של הנביא ישעיהו, מי שהוא חייב להרים קולו בזעקה למען הצדק – ביטול מיידי וללא תנאים של הסנקציות שהוטלו על עיראק. הסנקציות הן כמובן מעשה פשע נגד העם העיראקי שבוצע ע''י ממשלת ארה''ב.

למעשה זו היתה קבוצה שחיפשה לעצמה תעסוקה. ''בהיותה מודעת למורשתה הקתולית בפעילויות מחאה קיצוניות, עניינה העיקרי של קבוצת קולות בישימון היה להבטיח את ההמשכיות ולשם כך היא הייתה זקוקה לנושא. לרוע המזל היא בחרה בנושא הלא נכון''.

(Voices in the Wilderness was acutely aware of its Catholic ultra-resistance heritage and wanted to ensure that it continued. It needed a cause. Unfortunately, it picked the wrong one.)

הכותב מתאר את פעולותיו בשנים שהיה חבר בקבוצה. זה כלל סיבובי הרצאות בארה''ב בעקר בפני מאזינים באוניברסיטאות, נסיעות לעיראק ל''הפגנות הזדהות'' עם העם העיראקי הסובל, איסוף כספים למטרות סיוע שונות בעיראק וכיוצא באלה. חלק מן הפעולות, בייחוד המגביות, היוו עבירה על החוק האמריקאי ונעשו למטרות פרובוקציה. הם האמינו שאם הם יישלחו למאסר זה יביא להם כותרות בעיתונים (מזכיר לכם מה שהוא מסרבני השרות בארץ?) הרשויות האמריקאיות החליטו שמיותר להתעסק אתם ואפילו במקרים המעטים בהם הוטל על מי שהוא מהם קנס כספי לא נעשה כל ניסיון לאכוף אותו. כך שאת הפרסומת בעיתונות שהיתה כל כך חשובה להם הם לא השיגו.

היום אחרי שהוא פרש מהקבוצה, הכותב מודה ש''סבלו של העם העיראקי לא עניין אותם, מה שהיה חשוב להם היה לקרוא תגר על מדיניות החוץ של ארה''ב. ההסתה לביטול הסנקציות לא נעשתה מסיבות הומניטריות, היא נעשתה כדי לתת הצדקה מוסרית לתקוף את 'מדיניות החוץ האלימה' של ארה''ב, בלא שהיה לזה איזה שהוא קשר למה שבאמת התרחש שם.

(We were less concerned with the suffering of the Iraqi people than we were in maintaining our moral challenge to U.S. foreign policy. We did not agitate for an end to sanctions for purely humanitarian reasons; it was more important to us to maintain our moral challenge to ''violent'' U.S. foreign policy, regardless of what happened in Iraq)

והוא מוסיף ''היינו כל כך שקועים בעצמנו, שלא הבחנו וגם לא היה איכפת לנו השימוש שהמשטר עשה בנו''.

(We were so preoccupied with our own agenda that we didn't notice or care that the regime made use of us)

ההשלמה עם זוועות משטרו של סדאם מוסברת ע''י הכותב באופן הבא: ''התייחסותנו נטולת הביקורת למשטר העיראקי לא נבעה מחוסר ידע. זו היתה החלטה מכוונת שנעשתה מתוך קביעת סדרי העדיפויות. היה עלינו להחליט על האתגר המוסרי אותו רצינו להפגין. בחרנו להגביל את האתגר למדיניות הסנקציות של ארה''ב. מעולם לא גילינו עניין מיוחד באתגר המוסרי של סדאם ומשטרו בהקשר לפלישה הצבאית לארצות השכנות, בהקשר להשמדת העם השיטתית של המיעוט הכורדי או בהקשר למערכת ביטחון הפנים מהאכזריות בעולם''.

(Our uncritical treatment of the Iraqi regime was not a case of ignorance. It was the result of a deliberate choice we made among our priorities. We had to decide which moral challenge we wanted to make. We chose to limit that moral challenge to the U.S. policy of maintaining sanctions against Iraq. We were never particularly interested in challenging Saddam and his regime over their invasion of two neighboring states, the systematic genocide against the Kurds, or Saddam's consolidation of one of the most violent internal security systems in the world.)

ומייד בהמשך לקטע הזה מופיע ה''צימוק'' הבא: ''את בחירתנו זאת הצדקנו על פי רוב כפטריוטיות אמריקאית – ראינו חובה לעצמנו לקרוא תגר על מדיניותה של ארה''ב מתוך כוונה לעזור לארה''ב להפוך לחברה יותר אחראית של הקהיליה הבין לאומית. בהיותנו אזרחים אמריקאים חשנו שיש לנו אחריות מיוחדת לנסות להביא לשינוי במדיניות ארה''ב''.

(We often justified this choice in terms of American patriotism: we felt an obligation to challenge U.S. policies because we were trying to help the United States become a more responsible member of the world community. Because we were U.S. citizens we felt we had a special responsibility to attempt to modify U.S. policies.)

זה לא מזכיר במקצת את סרבני השרות ותומכיהם בישראל?

חלקים גדולים של המאמר מתארים את הנאיביות, את מיעוט הידע ואת חוסר הנכונות לשמוע שאיפיינו את חברי הקבוצה. המידע העיקרי שעמד לרשותם נשאב מעבודות של ''מומחים'' כמו נועם חומסקי ו/או אדוארד סעיד. פרסומים של אינטלקטואלים עיראקיים ממתנגדי המישטר לא היו ראויים להתייחסות בשל היות הכותבים ''פרו ישראלים'' (שימו לב איך אפילו כאן לא הוזנחה ההזדמנות ללכלך את ישראל!)

מסקנתו של כותב המאמר היא ש''חוסר הנכונות או היכולת של קבוצת קולות בישימון לבקר את המשטר בעיראק הפכו אותנו למעשה למצדיקיו של המשטר, גם אם זו לא היתה כוונתנו''.

(Voices in the Wilderness unwillingness or inability to criticize the regime effectively turned us into its unwitting apologists)

זה לא דומה קצת למתרחש בשורות השמאל הישראלי?

נושא מיוחד שזכה להרבה כותרות היתה מידת הנזק שנגרם לעם העיראקי כתוצאה מהסנקציות. סיפורי הזוועה שהופיעו בתחום הזה ממש תאווה לעיניים, והכל תוך שימוש במיטב הטכניקות הספירו-צלמיות. אחד המרכיבים המרכזיים בתעמולה נגד הסנקציות היתה הבדיה שכתוצאה ממחסור בתרופות ובמצרכי מזון בסיסיים, הסנקציות גרמו למותם של מיליון וחצי עיראקים, מתוכם כחצי מיליון ילדים. מסתבר שזה היה הקש ששבר את גב הגמל, המעשיה הזאת הביאה להיווצרות הסדקים הראשונים באמונתו של כותב המאמר. מי שהוא פירסם מאמר עם הנתונים על גידול האוכלוסיה בעיראק בשנים בהן מדובר, נתונים של ממשלת עיראק עצמה, והתברר שכל הסיפור הזה לא היה אלא עורבא פרח. מספרי הקורבנות כביכול הם חסרי כל אחיזה במציאות. לא שונה מסיפורי אלף לילה ולילה של ספירו על אלפי הפלשתינאים ש''נרצחו'' כביכול בידי קלגסי ישראל (ספירו – חסרים לך כמה אפסים. בפעם הבאה, תלך ללמוד מהעיראקים...).

אחרי שנחשף השקר הראשון, לא לקח הרבה זמן עד שכל מגדל הקלפים התמוטט. אחרי שנכשל בניסיונותיו לשכנע את שאר חברי הקבוצה, נטש אותם כותב המאמר. למותר לציין שהוא הפך להיות בוגד בעיניהם.

העולם היום מלא בקבוצות מחאה מהסוג הזה ולא חסרות כאלה גם בישראל. על המשקל של המחזה ''שש נפשות מחפשות מחבר'' (אני מקווה שלא טעיתי בשם המחזה, זה היה לפני הרבה שנים), ניתן לדבר על ''קבוצות המחפשות נושא למחאה''. פה ושם יש מוחים בנושאי אקולוגיה או בנושאי צדק חברתי. אבל השאור שבעיסה זו מדינת ישראל ומדיניותה כלפי הפלשתינאים. יש עשרות רבות ואולי אפילו מאות ארגונים למיניהם שכל הווייתם היא עיסוק אובססיבי בישראל ומעלליה, וגם האינטרנט מוצף באתרים כאלה. מרביתם נעזרים ב''תרומות'' של סייענים מישראל. פעם זה עמוס עוז ופעם זה גורביץ וגם לייבוביץ' איננו טומן את ידו בצלחת. בחינת כל המשמיץ הרי זה משובח.

בהבדלים קטנים ביותר התאורים המופיעים במאמר שהבאתי כאן הולמים כמעט את כל הקבוצות והאירגונים האלה. יש אולי שוני אחד לגבי הקבוצות והאירגונים הישראליים.
בחזית הבינלאומית רבים מהאנשים פועלים בתום לב ומחוסר ידע כפי שהיה מצבו של כותב המאמר. את זה לא ניתן לאמר על הישראלים שבחבורה.








מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.