''מדינה יהודית ודמוקרטית'' – אין חיה כזו

התיקון לחוק האזרחות שהתקבל ביום האחרון של מושב הקיץ של הכנסת, השולל את זכותם של פלסטינים תושבי השטחים שנישאו לאזרחי ישראל להתחיל בהליך התאזרחות, הוא עוד מסמר בארון הקבורה של הדמוקרטיה הישראלית.

קבלת אזרחות ישראלית שלא מכוח חוק השבות הוא תהליך ארוך, מחייב מספר שנים של תושבות, שמעתה נישלל מהפלסטינים. פרושו של דבר, כי אזרחיות ואזרחים ישראלים שנישאו לפלסטינים המתגוררים בשטחים הכבושים או בירדן, לא יוכלו לחיות עם בני זוגם, זולת אם יסכימו הישראלים להעביר את מקום מושבם לשטחים או לכל מדינה אחרת שתסכים לקלטם.

זהו חוק גזעני ממשפחת חוקי נירנברג, שמיועד לערבים בלבד, השולל את הזכות הבסיסית המעוגנת בהצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, לפיה זכותו של כל אזרח ותושב להקים משפחה בארץ בה הוא מתגורר.
החוק הזה אינו פוגע ביהודי הנישא למשל לאזרחית שבדית.

החוק הזה מוכיח שוב בפעם האלף, כי ההגדרה ''מדינה יהודית ודמקרטית'' כלואה בתוך סתירה בלתי ניתנת לישוב, בוודאי כאשר מדובר במדינת ישראל הנישלטת על ידי ממשלות ימין מרכז ציוניות עם או בלי רוטב חרדי. כל עוד יהודיותה של המדינה באה לידי ביטוי מכוח היות היהודים רוב, כמו שפה עברית כשפה שלטת, שימוש בתאריך עברי ועוד, אין בכך פגם. אולם משעה שחוקי המדינה מפלים לרעה מיעוטים לאומיים או דתיים ושוללים זכויות אדם ואזרח שהם הליבה של חברה דמוקרטית, במטרה לשמור על ''אופייה היהודי'' של המדינה, גולשת המדינה לעברי פי פחת של גזענות בוטה, שפעם בימים רחוקים, במדינות אחרות, היהודים היו קורבנותיה.

העתירות שהוגשו לבית המשפט העליון נגד החוק, במטרה לבטלו, עושות חסד עם בית המשפט, משום שיש בהן אמירה כאילו בית המשפט יתן סעד לעותרים. הניחוש שלי – הסעד לא יינתן. בית המשפט העליון, בנשיאותו של ברק נתן חשיבות עילאית לשילוב הזה של ''יהודי ודמוקרטי''. בלא מעט פסקי דין ניסה ברק לרבע את המעגל בפיוטי לשון כאילו ''היהודי והדמוקרטי'' בחוק היסוד הם בכלל זוג יונים שאהבת עולם שורה ביניהם. אולם כל הפילפולים הלגליסטים של בית המשפט העליון לא ביטלו בפועל כמעט אף אפלייה מהותית ממנה סובלים הפלסטינים בישראל. גם כאשר ברק מקבל פסק דין ליברלי משהו, כמו ההחלטה לחייב מצפה יהודי בגליל לצרף לשורותיו אזרח ערבי, הדבר נעשה יותר לצרכי יחסי ציבור של ברק בקרב כמה עמיתים באוניברסיטת ייל, מאשר למטרת יישום.

עובדה היא, כי פסק הדין שמכיר בזכותו של האזרח הערבי להצטרף למצפה נשאר דקלרטיבי בלבד. המצפה לא מילא אחר פסק הדין ובית המשפט העליון סרב באופן מתמיד להרשיע את המצפה בבזיון בית המשפט ולהוציא צו אכיפה לביצוע החלטתו.

לא אופתע אם בית המשפט העליון יעשה שמיניות באויר כדי לדחות ככל האפשר את הדיון בחוקתיותו של החוק הגזעני שהתקבל לבושתנו בכנסת. יש לשופטי העליון נסיון רב בתחום זה. כאשר תתקבל החלטה, לאחר שנות מיזמוז רבות, היא תעשה בדרך פתלתלה שתשאיר את ''הוראת השעה'' של החוק על כנה. במדינת ישראל, זאת כבר למדנו, אין דבר ניצחי יותר מהוראת שעה, כמו למשל מצב החרום שמחודש כהתנייה דתית מדי שנה.

יש כמובן דרך יעילה לבטל את החוק המביש. אם המדינות הדמוקרטיות יטפלו בישראל כמו במדינה גזענית סוררת, כפי שעשו בשעתו לדרום אפריקה - חרם עד שחוקי האפרטהייד יבוטלו.

---

סיבה לקצת נחת

לפני מספר ימים השתחרר בני מהצבא, לאחר שנחטף בחסות החוק לתקופה של שלוש שנים.
בתקופת שרותו נשאלתי מדי פעם האם אינני גאה בכך שבני משרת כקצין בצה''ל?
יש לי סיבות רבות להיות גאה בבני, עניתי, אבל הנוכחות הכפויה שלו בצבא אינה אחת מהן. לדידי, הצבא חוטף צעירים ממשפחתם ובין השאר שולח אותם אל מותם במלחמות לא להם. יש משהו חולני בהורה שמביע גאווה על כך. בני ניתקל בצבא בגילויי אטימות ושרירות לב שמאפיינים את הארגון.

אם יש לי סיבה לקורת רוח בכל הקשור לשהותו הכפויה של בני בצבא, הרי שהיא נעוצה בעובדה שבני לא נשא נשק כל תקופת שרותו, לא הרג בני אדם, ולא חצה את גבולות מדינת ישראל לשטחים הכבושים שמעבר לקו הירוק.

הצבא ניסה לנצל את כישוריו של בני, כישורים שהצבא לא עמל עליהם. הוא ישב כפרזיט על גבו של בני, אלא שבני גילה זהירות ראוייה לא לחצות גבולות שהציב לעצמו, וגם עמד בכך.

הפעם ניגמר סיפור החטיפה בטוב. הנחטף שוחרר, מבלי שהחוטפים הצליחו לסממו, ומבלי שהפך לידיד חוטפיו.