דרך המאבק והדם - כדרך המוכרת לפלס מקום בהיסטוריה
המהלומה הרצחנית שהינחיתו הפלשתינאים על ישראל אתמול היא טרגית במיוחד שכן היא מוכיחה שוב כי הדרך המקובלת מזה אלפי שנים בתרבות לפלס מקום לקבוצה אנושית מסויימת היא דרך המאבק והדם. טרגית במיוחד - שכן לפלשתינאים ניתנה הזדמנות בשלישית בחסות המדינה החזקה בעולם ובחסות הקהילייה הבינלאומית להקמת מדינה משלהם.
כל מה שהיה עליהם לכאורה לעשות היה להבליג על הפרובוקציות הישראליות של חיסול מנהיגי המאבק הפלשתיני לאחר הכרזת הפסקת האש.
אבל מה פרוש פילוס מקום בהיסטוריה? הכוונה לא רק למדינה משלך, לריבונות עצמית. הכוונה גם לכבוד ולהכרה במעמדך.
שכן הכבוד אינו גחמה פסיכולוגית שכולה סוביקטיבית. נהפוך הוא - הכבוד הינו אותו מצב אוביקטיבי בו או שאתה מקבל החזרים ותמורות כראוי, או שנגרע מהם, בשל הזילזול בכבודך, דהיינו במעמדך האונטולוגי (אונטולוגיה - מרחב, משרעת ומימדי הנוכחות הקיומית).
האומות דוברות האנגלית למשל היגיעו לאותו מעמד של כבוד בינלאומי בשורה של מאבקי דמים שנימשכו כ-700 שנה, מאז מלחמת מאת השנים כנגד צרפת במאה ה-14. כבודה של צרפת, אינו רק התרבות הצרפתית, אלא בעיקר ז'אן דארק הבתולה מאורלאנס, נפוליאון, המרשל פוש ממלחמת העולם ה-I ודה גול. אפילו גרמנייה, שמעמדה בהיסטוריה עד המאה ה-18 היה נמוך חרף חריצות אנשי המדינות הקטנות הגרמניות המפוצלות, וחרף תרומתה התרבותית, היצליחה להרים את כבודה מאז תקופת קאנצלר הברזל ביסמארק במאה ה-19 , המרשל בלייכר והמדינה הפרוסית ומלחמתה בנפוליאון, ואפילו בעקבות מלחמת העולם השנייה, בו נאבקה גרמנייה עד השנייה האחרונה ממש מול כוחות עדיפים בהרבה. אולי אותו מאבק נואש הוא שהיציל את גרמניה חרף פשעיה כנגד האנושות, לאחר ששר החוץ האמריקני הנרי מורגנטאו היציע בשלב מסויים להחזיר לאחר הכיבוש את גרמנייה לתקופת האבן ולהרוס עד היסוד את תשתיתה התעשייתית המפותחת. כך אומת המשוררים והמוזיקאים רכשה את כבודה ההיסטורי דווקא עקב מאבק דמים קשה, ככל הנראה, וכיום היא האומה הדומיננטית ביותר באירופה.
זה שאינו מכובד - אינו מקבל תמורה הולמת בעד תוצריו. במדיניות החוץ ניכפים עליו מצבים הדוחקים אותו לפינה ונותנים יתרונות לאחרים על חשבונו. אזרחיו נאלצים בכל מקום לשלם יותר במונחי מאמץ או מטבע אחר תמורת מה שהם רוכשים לעצמם. ניתן לעולל לו כמעט כל דבר מבלי להיענש או לשלם מחיר כלשהו. אובדן הכבוד הינו גם אובדן כוח ההרתעה. אזרחי מדינות חסרות מכובדות בינלאומית אינם יכולים לקבל מעמד שווה במדינות אחרות, אינם מקבלים זכויות אזרח שוות ערך, ולכן הם נאלצים למכור את עבודתם כעובדים במעמד ''זר'' או ''לא חוקי'' במחיר זול באופן לא קביל כמעט.
והערבים אכן מנסים כיום להשיג זכויות עובדים זרים בעלי מעמד אזרחי סביר בארצות אליהם היגרו.
מדינה חסרת כבוד לאומי - פעולת פלישה לאדמתה והצגת מנהיגיה כ''פושעים'' הינה דבר ''סביר'' בעיני רוב האנשים בקהילייה הבין לאומית. כזה הינו המצב הקולוניאליסטי, במסגרתו הפולש מציג את אזרחי המדינה הניפלשת כניקלים ומציגם כחסרי ערך קבל עם, דהיינו מקל את מעמד כבודם. וכזה היה במידת מה גורל העיראקים או האפגנים. מדינה שכבודה מוקל - ניתן לתת לה תכתיבים קשים במישור מדיניות החוץ, ואף לאלצה לוותר על טריטוריות או יתרונות חיוניים. והערבים אכן היצליחו לפגוע אנושות בכלכלת ישראל, ולאלצה לאותה הפסקת אש הניראית כמצב בו ישראל מנסה לשאוף מעט אוויר כלכלי ומענקים, מה ששוב גורע מכבודה במישור הבינלאומי.
זו היא הטרגיות של הסכסוך הישראלי ערבי - שני לאומים הנילחמים על כבודם הלאומי. מחד - האומה הערבית כולה, שהפלשתינאים נילחמים כיום בשמה, אותה אומה שהיתה בעבר בעלת כבוד ואצילות מפוארת בעקבות כיבושי האיסלאם ותור הזהב שלו במדעים ובתרבות, ואחר, במשך כ-700 שנה כבודה הלך והושפל,עד שחולל לבסוף על ידי הסיטואציה הקולוניאליסטית.
והיהודים, שמאז גלותם הסופית ב-132 לספירה בתקופת הקיסר אדריאנוס, כבודם כאורחים זרים במקומות גלותם חולל אף הוא ושב וחולל במהלך הפרעות, הרדיפות והביזויים, כשישראל היתה התקווה הגדולה לחיים חסרי קלון. דומה שהברירה אותה מציבים לעצמם שני הלאומים, והערבים ביתר עקביות מהיהודים כיום הינו - ''כבוד או מוות'', שלא לדבר על ''חירות או מוות''.
כבוד או מוות
