1. מערכת מחותחתת

פרוץ המלחמה, בצהרי יום הכיפורים, ה-‏6 באוקטובר 1973, לא זו בלבד שהדהים את הפיקוד הישראלי העליון, המפורר מבפנים, לפחות מאז מלחמת ההתשה (1970-1968) ואת רוב המפקדים הבכירים של צה''ל, שנטו יותר לזרוע האידיאולוגית מאשר לזרוע האבירים שלא לדבר על הזרוע האינטלקטואלית, אלא היכה אותם בהלם. שטיפת המוח המיתולוגית שנחתה על החברה הישראלית ועל צה''ל מאז מלחמת ששת הימים, לפחות, ושטפה את כל רובדיהם מבלי להותיר כמעט שריד ופליט, קבעה אקסיומה שלעם היושב בציון יש צבא מקצועי ומעולה. אקסיומה מיתולוגית זאת, שאין לערערה כמעט גם אחרי עשרים שנים של כשלונות צבאיים רצופים, פעלה פעלה ב-‏1973, בעשרים השנים שמאז וגם היום, בשירות האויב כתהליך של הונאהו/או השחתה של התרבות הצבאית, ואיינה את הפוטנציאל שלהם לעמוד בתנאי הפתעה ולחץ. ההלם הזה גרם לאי תפקוד כמעט, של כל שרשרת הפיקוד, מראש הממשלה ועד מפקדי הכיתות, מיד עם פרוץ המלחמה, ולתיפקודם הלקוי עד סוף המלחמה, וגם לאחר מכן.

האסון של ישראל היה בכך שהמפקדים הללו לא היו מודעים לכך שלקו בהלם, דבר שהוא מובן מאליו בדרך כלל, ובתנאים המיוחדים של המלחמה על אחת כמה וכמה. פחות מובן מאליו היה, שלא נמצאה מנהיגות לאומית שתעמיד את הפיקוד הצבאי במקומו, או שתיטול ממנו את סמכותו ותעביר אותו לפיקוד ולמפקדים אחרים, שהיו עשויים לנהל את המערכת הצבאית לפחות באופן סביר, שהרי על ניהול מזהיר של המלחמה לא ניתן היה לחלום, אפילו, במערכת הבטחונית האנטי-אינטלקטואלית של ישראל. כך נהג צ'רצ'יל בשעותיה הקשות של בריטניה במלחמת העולם השניה והתערב בהירארכיה הצבאית. אבל ברגע של אמת התברר שגולדה מאיר וחבורתה _ בעיקר משה דיין, ישראל גלילי ויגאל אלון, שהצטיינו בשוד פירותיה של מלחמת ששת הימים - לא היו מסוגלים להנהיג אומה במלחמה. הם כוננו מיד ברית של נכשלים, התאמצו להסתיר מהציבור את העובדות האמיתיות של המלחמה, ואפילו מוועדת האגנט, כפי שטוען היום אלי זעירא, משל נבחרו לעמוד בראש מדינת שוטים, תינוקות, המשיכו להנפיק מיתוסים שהטעו קודם כל את עצמם, וניצלו את עתודת אנרגיית השרידות שנותרה להם כדי להגן על עצמם ועל מעמדם. גם לו רצו לא היו לגולדה מאיר ולעמיתיה עתודות אנרגיית שרידות כדי להבין, בקור רוח ביקורתי, את שמתחולל במערכת שהם עמדו בראשה, ולהנהיג את המערכת הזאת בצורה האופטימלית ביותר. את כל אנרגיות השרידות שלהם השקיעו גולדה מאיר וחבריה בהבטחתם מעמדם הפוליטי ובהשתקת ביקורת עליהם. הם התנהגו כחיה במלכודת המסתבכת, ללא מוצא, בתוך הרשת.

הממשלההבעיה של מדינת ישראל ב-‏6 באוקטובר בצהריים לא היתה הלם של מנהיג או של מפקד זה או אחר, אלא הלם של המערכת המדינית-בטחונית כולה, ושל תת-מערכותיה העיקריות. במקום לתפקד באופן סביר, פחות או יותר, מול איום חיצוני חמור, שלא אמור היה להפתיע איש, גם עקב המדיע שהגיע למקבלי ההחלטות וגם משום שמצריים וסוריה איימו לפתוח במלחמה, נעשתה המערכת המדינית-בטחונית של ישראל למערכת מחותחתת, שהטביעה את עצמה בתוך מערבלותיה. במלים אחרות, הכאוס השתלט על מדינת ישראל, ולא נותר לתושביה אלא להתפלל שסופת הטורנדו תירגע לפני שתהרוס כל חלקה טובה. עד שאלוהים ייעתר לתפילה, איש הישר בעיניו יעשה, וכך באמת אירע בחזית, בקו הדם. מי שהבין את המתרחש תיפקד כהלכה בדלת אמותיו, במעוז שלו, ביחידתו הצבאית. אך מי שציפה לגיבוי ממפקדיו ומהמערכת, מי שהאמין בצה''ל, שילם מחיר כבד ולעתים עלה הדבר בחייו. גם בתקופת ההמתנה ובמלחמת ששת הימים לא תיפקדה המערכת המדינית-בטחונית של ישראל. אז זה השפיע לטובה על האירועים בקו הדם ואיפשר את הניצחון המוחץ. ההסתברות שחתחות מערכת ישפיע לטובה על תיפקודה היא כמעט אפסית. מי שקיווה שנס יוני 1967 יחזור שוב באוקטובר 1973 התאכזב מרה.

דווקא שר הביטחון, משה דיין, מהשותפים העיקריים להמחדל, הבין מיד מה גודל השבר בצה''ל ובמדינת ישראל. אבל, הוא שגה בהערכתו את האפשרות להתגבר על ''הברוך'', משום שהפריז בהערכת יכולתו של האויב לפעול באופן הומוגני לאורך זמן. מעניינת העובדה שמשה דיין שגה בהערכת כוחו של האויב, למרות שהיה נודע כמי שמכיר את הערבים היטב, וכאדם הנטוע במציאות בשתי רגליו. הבנה עמוקה בהוויית הצבא והמלחמה, כפי שהיתה לצ'רצ'יל, לא היתה למשה דיין, ומשום שהיה ריאליסט יחיד בשטח, אמרו האלופים המיליציוניים מוכי ההלם, ואנשי תיקשורת המזדנבים אחריהם, שהמשיכו בחגיגות הניצחון של מלחמת ששת הימים, שמשה דיין נשבר. אכן הוא נשבר, אחרי שראה אותם מוכים בהלם.

דוד אלעזרהרמטכ''ל, דוד אלעזר, ואתו אלופים ומפקדי חילות, היו במצב של אובדן חוש המציאות ואופוריה חולנית בשלב הראשון של המלחמה, וזאת - כמקדמה על חשבון הניצחון, שהיה ודאי לדעתם. הם ביקשו להוציא מתוק מעז, לנצל באופן דיאלקטי את תעוזת האויב ואת הצלחת תרגיל ההונאה שלו, ולהביס אותו, ללא סיבוכים בין-לאומיים שגלומים ביוזמה התקפית (מבצע ''קדש'', מלחמת לבנון, ואפילו פרוץ הקרבות במלחמת ששת הימים). מאחר והעובדה שהאויב פתח במלחמה העניקה להם לגיטימציה לפעול במיטב כוחם. הם רצו לסיים במהירות את המלחמה, לקשור לה כתרי גבורה ותהילה, ולהגיש על מגש של כסף את ההישג הלאומי הגדול של ישראל, זה שהיה מטרת כל מלחמותיה מאז מלחמת העצמאות: שלום כפוי על הערבים, בעוד ישראל משתרעת מבארות הנפט באבו-רודס בסיני ועד מקורות המים בחרמון. חלק מן המפקדים הללו השתעשעו גם בהשגת ''בונוס'': הגבול עם לבנון ייקבע בגדה הדרומית של נהר הליטני. השיכרון הזה נמשך לפחות יומיים, עד אחרי הצהריים של יום ב' ה-‏8 באוקטובר. את מקורותיו אין לייחס רק לדמיון חולני, או לרפיסות השכל של אנשים כמו דוד אלעזר ושמואל גונן. החלום הזה ניזון מהמיתוס על הכוח הצבאי של ישראל, בעוד שלעקרונות הפעלתו של כוח זה, היתה משמעות על הנייר בלבד ובהתוכניות שתורגלו ''בהצלחה'' במשך שנים, על פי כללי תרגול מעוותים שקבע אותו פיקוד עצמו. בשליחות ההזיה הזאת פעלו רוב המפקדים הבכירים כזרוע אידאולוגית כשלצידם אגף יחסי ציבור משומן היטב. בעצם, על החלום הזה נבנתה התרבות הישראלית דאז, ההיה עליו קונצנסוס לאומי, עם חריגים מעטים בלבד. גולדה, גלילי, אלון, דיין, אלעזר וכל אלה שהתייחסו אליהם ברצינות, והם היו רוב היהודים שישבו בציון, האמינו שההכרעה הדרמטית של האויב במלחמת ששת הימים, העמידה לרשותם אופציה להכריע את האויב בשדה הקרב בעל עת שירצו.

בפרוץ המלחמה פיקד אלוף משנה (לימים אלוף) אמנון רשף על חטיבת שריון סדירה, שהיתה פרוסה לאורך קו תעלת סואץ. גורלה של מדינת ישראל היה תלוי בתיפקודו. חטיבתו הושמדה ברובה והיו שדרשו להדיחו לאחר המלחמה. אחרי המלחמה הסביר רשף לאביעזר גולן (שכתב את הביוגרפיה של אברהם מנדלר (אלברט) שהיה מפקדו הישיר של רשף): ''האמת היא שאם כי קיימנו כוננות בשטח, לא היינו בכוננות נפשית למלחמה. יותר מדי חדרה לתודעתנו אווירת השאננות. הידיעה שהמצרים אינם מסוגלים, ולא יעזו, לחצות את התעלה. אפילו כאשר פרצה המלחמה, אפילו כאשר אלפיים תותחים מצריים פתחו בירי, עדיין לא חדרה ההכרה למוחנו. עדיין לא האמנו שזו מלחמה''

על תיפקודה של אוגדת סיני כתב גולן: ''המלחמה לא באה על האוגדה במפתיע. קדמו לה אותות אזהרה, במשך שבועות, שבעקבותיהם הוכרז ברחבי סיני על כוננות עליונה... ואף-על-פי-כן, כאשר תקפו המצרים בצהרי יום הכיפורים, כאשר מטוסיהם פשטו על המפקדות, תותחיהם פתחו בהרעשה קשה על המעוזים ועל התעוזים, ויחידות החי''ר שלהם החלו צולחות את התעלה בסירות גומי _ הם הפתיעו את הכוח הישראלי הפתעה גמורה ומהממת'' (גולן, א., ''אלברט'', 1980).

2. ''לא ניתן לגרור בציר הזה!''

לאלעזר ולחבורתו היה ברור ש''שובך יונים'', ''גיר'' ו''חול-ים'' ישברו את התקפות האויב, תוך אבידות נסבלות לכוחות הישראלים. מפרוץ המלחמה העסיקה עצמה חבורה זו בהתקפות נגד, על פי תוכניות מוכנות מראש. התוצאות המיידיות של האיוולת שלקתה בה צמרת צה''ל, ושדבקו בה רוב הקצינים, היו חוסר תשומת לב ואי-הבנה של המתרחש בחזית, ואי מתן תשובות מתאימות להתפתחויות המהירות. הטקטיקה של ניהול נכון של קרב על פי הנסיבות האמיתיות, אבדה בין טכניקה של פעילות על פי תרגולות מוכנות מראש, לבין הסתגלות למצוי. אלה פגמו בתבונת הקרב של המעטים שהתברכו בה, ובניהול קרב ההגנה, והביאו לאי התאמתן של תוכניות ההתקפה לנסיבות המשתנות. משום כך תומרן צה''ל להגנה, לבלימה ולהתקפות נגד שלא היה להן סיכוי להשיג את יעדיהן, אלא אם כן דברי הלל עצמיים, מאמרי חנופה של היסטוריונים, וסופרים ועיתונאים מגוייסים, שפורסמו אחרי המלחמה - ליעדים ייחשבו.

חמישה ימים לפני פרוץ המלחמה, ב-‏1 באוקטובר בשעה חמש ורבע לפנות בוקר, רשם מנדלר ביומנו: ''זה פנטסטי. 05.15 - מודיעין - מחר מלחמה. הלכה ההחלפה!''. הוא פקד על מפקדי היחידות באוגדתו לעבור מיד על פרטי פקודת ''צפניה'': צליחה בצפון תעלת סואץ. הוא הורה להרכיב את חלקי גשר הגלילים שנמצאו בעירום מנהלתי בבסיס ''יוקון'' ליד טסה. בשעה אחת אחרי חצות, אור ליום שישי 5 באוקטובר, פוענחו תצלומי אוויר שנעשו באותו יום בגיזרת התעלה, ומהן התברר שהמצרים התעצמו מאוד בגיזרה זו, וריכזו בה ציוד צליחה בכמויות אדירות. מנדלר העביר מיד למטכ''ל דרישה להעמיד לרשותו, בדחיפות, אמצעים לביצוע ''צפניה'' (גולן, שם).

שמואל גונן (גורודיש)כתב אברהם אדן בספרו: ''הראשון שנחפז להציע צליחה היה האלוף גונן. בבוקר ה-‏6 באוקטובר הוא ידע שהמלחמה תפרוץ בו ביום, וכי לרשותו עומדת רק האוגדה הסדירה לבדה. אף-על-פי-כן, כאשר הורה לאלברט להיכון לפריסת הכוח על פי 'שובך יונים', הורה לו גם להתכונן ל'צפניה' - צליחה בגזרה הצפונית במהלך מתקפה מקומית. כ-‏15 דקות לאחר שנפתחה המלחמה הוא השיגני במטכ''ל, והאיץ בי להוריד בהקדם את אוגדתי, לתפוס את הגיזרה הצפונית וכן להתכונן לביצוע 'בן חיל', או 'צפניה גדול', שפירושם צליחה לכיוון פורט-סעיד וניקוי כל השרטון הצפוני''. אחרי שפרצה האש הינחה אלעזר את גונן לבלום את המצרים ב-‏6 וב-‏7 באוקטובר, ואחר-כך לצלוח את התעלה לפי תוכנית ''צפניה''. גונן פקד על אברהם (אלברט) מנדלר להתכונן לצליחה בלילה שבין ה-‏7 ל-‏8 באוקטובר (ספרו הנ''ל של אברהם אדן; זאב שיף, ''רעידת אדמה באוקטובר'', 1974).

ב-‏6 באוקטובר בלילה, אמר שרון לפקודו וידידו מיחידה 101, רב-סרן (מיל.) זאב עמית (סלוצקי), ולמקורבו העיתונאי אורי דן: ''נעבור את התעלה, נדפוק אותם ונסיים את המלחמה'' (אורי דן, ''ראש גשר'', 1975).

גם אילו רצה צה''ל לצלוח את תעלת סואץ ב-‏6 באוקטובר - לא היו לו האמצעים לכך. מצב זה נמשך עד ל-‏12 באוקטובר, וגם בימים הבאים התקשה צה''ל מאוד לבצע צליחה, ממש כפי שהתקשה במבצע הצליחה שהחל בלילה שבין ה-‏15 ל-‏16 באוקטובר. בפרוץ המלחמה לא היה מיתאם בין תורת המלחמה של צה''ל לבין אמצעי הלחימה שלו, וזאת בתחום החיוני ביותר בצה''ל: התקפה מיידית והעברת המלחמה לשטח האויב. סיפר עוזר קצין הנדסה ראשי לצליחה, אלוף-משנה (מיל.) מנשה גור: ''בתכנונים לפני המלחמה נתן צה''ל עדיפות עליונה לצליחת תעלת סואץ בגזרה הצפונית, וריכז אמצעי צליחה בבסיס בלוזה. אמצעים נוספים היו בטסה, והתנהל ויכוח על אתר שלישי: מיצר הגידי או מיצר המיתלה. גשר הגלילים היה מוכן לגרירה מבלוזה. קבענו תוואי נוח משם, עד התעלה. תוואי זה התאים לאילוצים של גשר הגלילים. סימנו ושיפרנו את התוואי. עד פרוץ המלחמה לא סיירנו ולא החלטנו על תוואי לגרירת גשר הגלילים לאתרי הצליחה האחרים. בסופו של דבר, נגרר גשר הגלילים רק בגיזרה המרכזית מבסיס 'יוקון', בסביבות טסה, לאזור מעוז 'מצמד', מצפון לאגם המר הגדול. סיירנו פעם אחת בציר הזה, ותוואי הגרירה שם לא נקבע באופן חד משמעי.

''שבועיים לפני פרוץ המלחמה לחץ חיל ההנדסה על אלוף הפיקוד, שמואל גונן, לקבוע אתר להורדת חלקי גשר הגלילים, כי מפעלי הייצור נחנקו ולא היה היכן לאחסן אותם אצלם. הבאנו את חלקי הגשר בעירום-מנהלתי ל'יוקון'. בעזרת החלקים ב'יוקון' לא היה ניתן לצלוח. גורודיש עדיין לא החליט אם נמקם את הגשר, המוכן לגרירה ולצליחה, בטסה או במיתלה, כי עדיין לא החליט היכן תתבצע הצליחה השניה - במרכז תעלת סואץ או בדרומה.

''יום לפני פרוץ המלחמה, ביום שישי ה-‏5 באוקטובר, שלחתי לציר המרכזי את ראש מחלקת תורת לחימה בחיל ההנדסה, משה אידלשטיין, לסייר את הציר מ'יוקון' ל'מצמד'. הוא חזר ואמר: 'ג'ורג'י, הציר קטסטרופה. גשר גלילים לא ניתן לגרור בציר הזה. אלה עשרים וארבעה קילומטרים קשים מאוד עם הרבה דיונות'. בגלל החגים, החלטנו לקבוע סיור נוסף רק ל-‏16 באוקטובר, כדי לאשר ציר ולהחליט מה ניתן לעשות כדי להכשירו לגרירת הגשר. ב-‏16 באוקטובר היה עלינו לגרור את גשר הגלילים בציר הבלתי אפשרי הזה, בלי אותו סיור ובלי שום שיפורים.

''כשפרצה המלחמה העברנו מיד את התמסחים מהכנרת לסיני. ברפידים היו לנו תשעה גוררי דוברות. העברנו לשם עוד גוררים אחדים והתחלנו לבנות דוברות. על סגן מפקד גדוד הנדסה, אריה שדה, הוטל להגיע ל'יוקון' ולפקד על בניית גשר הגלילים. ביום המלחמה הראשון הפציצו המצרים את 'יוקון' ומיד סילקנו משם את חלקי הגשר, כדי שלא ייפגעו. אחר כך החזרנו אותם לשם. רק ב-‏11 באוקטובר, שישה ימים אחרי פרוץ המלחמה, היה גשר הגלילים ב'יוקון' מוכן. אבל, הפלוגות של חטיבה 7, שהתאמנו לגרור את הגשר, לחמו ברמת הגולן. אימנו גם שתי פלוגות, מחטיבה 14 של אמנון רשף, לגרור אותו, אבל הן נשחקו ביום המלחמה הראשון. לפיכך, קיבלנו פלוגת מילואים והתחלנו לאמן אותה לגרור את הגשר. אחרי שהתאמנה היא חזרה לגדוד שלה ולא שבה אלינו. כשהתחיל מבצע הצליחה צריכים היינו לאמן פלוגה אחרת'' (ראיון עם מנשה גור ב-‏18 באוקטובר 1978).

בפרוץ המלחמה למד תת-אלוף (מיל.) אבי זוהר בטכניון. הוא סיפר: ''התגוררתי אז בחיפה. ב-‏5 באוקטובר בערב התקשר אלי קצין תחזוקה של גדוד גישור, ושאל אותי היכן נמצאים מוטות מיוחדים החיוניים להקמת גשר יוניפלוט. אני פיקדתי על הגדוד לפני שיצאתי לחופשת לימודים, והוא קיווה שאעזור לו. הבנתי שמשהו מתבשל. למחרת בבוקר התקשר אלי קצין הארגון של חיל ההנדסה, וביקש שאסיע ברכב שלי לסיני את עוזר קצין הנדסה בגייסות השריון. אמרתי לעצמי: אני סגן אלוף ומפקד גדוד גישור לשעבר. אם תפרוץ מלחמה יהיה לי תפקיד חיוני יותר מנהג של רס''ן. לא קיבלתי על עצמי את תפקיד הנהג וירדתי לגדוד גישור במילואים, בנמל הקישון. היו בגדוד שתי פלוגות יוניפלוט ושתי פלוגות סירות, גשר יוניפלוט שלם וטרקטורים. באותו יום ירד הגדוד לסיני.

''במוצאי יום הכיפורים הגעתי לבסיס רפידים. הציוד במחסני החירום של הגישור ברפידים היה עזוב ודפוק, מאז התרגיל שהיה בחודש מאי. הדוברות לא היו מורכבות והמצופים היו ללא מנועים. היה שם ברדק שלם, שאפיין את העדר המשמעת בצה''ל באותם ימים. דוברות מוכנות היו רק בבלוזה. צה''ל לא היה מסוגל לצלוח מיד באמצעות גשרים, אלא רק בעזרת סירות ותמסחים. צליחה כזאת לא היתה מקובלת על ראשי צה''ל באוקטובר 1973, לפני פרוץ המלחמה, וגם בזמן המלחמה, כאשר ניגש צה''ל לצלוח את התעלה במבצע 'אבירי לב'. כיוון שהייתי במקום, ובשל נסיוני הרב, קיבלתי מינוי של אחראי לשיקום ציוד הצליחה שנהרס בתרגיל, לקראת צליחה אפשרית במלחמה. הזמנתי ציוד מתאים מן הצפון, וביום ראשון בלילה הגיעו לרפידים הציוד ובעלי המקצוע. עבדנו על הכנת אמצעי הגישור עד 12 באוקטובר, ועד אז לא היה ניתן לצלוח, לא בגיזרה המרכזית בלבד אלא גם בצפונית. כל מי שטען שהיה על צה''ל להקדים את צליחתה של תעלת סואץ ולצלוח מיד עם פרוץ המלחמה - לא ידע מה הוא סח. כשאריק שרון טען שיש צורך אסטרטגי לצלוח מיד כדי למוטט את המצרים, הוא לא ידע, כנראה, שצה''ל לא היה מסוגל לספק לו ציוד צליחה מתאים. לכן, אולי התכוונו ב-‏8 באוקטובר לצליחה על גשר של המצרים, אבל זה לא רציני, לדעתי'' (ראיון עם אבי זוהר ב-‏9 בדצמבר 1986).

במוצאי יום הכיפורים העריך דוד אלעזר באזני חברי הממשלה את שמונה השעות הראשונות של המלחמה: ''אני יכול לומר שזה מתנהל בסדר. זו בלימה סבירה... אני מקווה שאפשר יהיה להפוך את המלחמה הזאת להישג, אבל דרושים לנו בהחלט עוד כמה ימים כדי להגיע לכך''. השר ישראל גלילי שיגר אחרי הישיבה מברק לשר החוץ אבא אבן בוואשינגטון: ''תוך ימים מספר 'נעקור' את המצרים מן הגדה המערבית של התעלה וכי למרות הצלחות מקומיות - בייחוד של המצרים - המצב משביע רצון''. דיין היה פאסימי יותר וב-‏00.25 הוא אמר לאלעזר ש''אלוף פיקוד דרום נשמע לי די מדוכדך''. אחרי עשרים דקות דיווח גונן לאלעזר שכוח מצרי גדול עומד לצלוח באיזור איסמעיליה וביקש סיוע אווירי. אלעזר דחה את הבקשה (בראון)

3. ''הבלונדיני עם הנעל השחורה''

כדי לבצע את תוכנית ''צפניה'' ולצלוח לגדה המערבית של תעלת סואץ מייד בפרוץ מעשי האיבה היה על צה''ל לשלוט בתעלה בגזרות גשר פירדן וקנטרה. חיילי פלוגתו של יעקב קרצלר תפסו את ארבעת המעוזים המעוזים המאוישים בגזרה זאת. קרצלר שפיקד אישית על מעוז ''מילנו ב''' (''מילנו א''' היה ריק) סיפר: ''חמש דקות לפני שתיים בצהריים הבחנתי בארבעה עשר מטוסים טסים בגובה נמוך, מעל צמרות העצים, מכיוון מערב ישר אלינו. הם טסו כל כך נמוך עד שהבחנתי באחד הטיסים ממצמץ אלינו בעיניים. התפרצתי לרשת הקשר החטיבתית, כפי שמורות פקודות הקבע במקרה כזה. ממפקדת החטיבה שנמצאה הרחק בבלוזה שאלו 'מי התפרץ לרשת?' אמרתי: 'ארבעה עשר מטוסים מצפון ל'זהב' (מילנו) לכיוון שלך. סוף. הצד השני ניסה לשאול אותי שאלות. ואז שמעתי מהצד ההוא בומים של התפוצצויות והקשר ניתק.

''פקדתי על התצפיות שלנו לרדת לעמדות. לפני שהם ביצעו את הפקודה נחת עלינו פגז ראשון. זה היה ירי שטוח מסלול מתותח של טנק. התחלנו לחטוף הפגזות. לא נשאר מטר מרובע במוצב שלא נפגע. זה נמשך בלי סוף. רעדתי. פחדתי. בראש שלי זמזמה מנגינה מהסרט 'הבלונדיני עם הנעל השחורה', סרט עליז למדי. חפשתי את המנגינה הזאת בתודעתי כדי להוציאה החוצה ולא הצלחתי לזמזם אותה. חשבתי שאני משתגע. היה עלי לתת פקודות והנעל השחורה דרדרה לי את הראש. רק למחרת בצהריים, אחרי שנפצעתי וקיבלתי זריקת פנצילין נזכרתי במנגינה והתחלתי לשיר אותה. כולם חשבו שהשתגעתי סופית.

''על 'מילנו ב' היו שבע התקפות מצריות מסודרות שבהן המצרים הגיעו עד שלוש מאות מטר מאיתנו. הם הגיעו לגדרות וניסו להיכנס. ההתקפה הראשונה היתה כבר ביום הכיפורים בשעה ארבע אחרי הצהריים. אז כבר התנופף דגל מצרי מעל 'מילנו א' שהיה במרחק של ארבע מאות מטרים מצפון לנו. בזבזנו הרבה תחמושת להוריד את הדגל המצרי מעל 'מילנו א' ונכשלנו. הם צלחו ליד 'מילנו א'. מהעמדה שלי ראיתי את המצרים צולחים את התעלה. ירינו בהם. אחדים נפגעו ואחרים באו במקומם. ירינו צורורת לתוך סירות. הסירות התהפכו ובאו סירות מלאות אחרות. אינני יודע אם החייל המצרי נהיה טוב יותר אחרי מלחמת ששת הימים אבל הוא נעשה מסודר יותר, לבטח מסודר יותר מהחייל הישראלי. האש שלהם התקדמה צמוד לכוחות שלהם, אולי אפילו הרגה בהם אחדים.

''בפקודה המקדימה שקיבלנו כשהגענו לקו נאמר שתוך חצי שעה מפתיחת אש יהיו אצלינו טנקים. בהתחלה הם ינפנפו את המצרים מעמדות עורפיות, אחר כך הם יגיעו לעמדות קדמיות ובסוף הם יעלו לקו המים. חלפו חצי שעה ושלושת רבעי השעה ושום טנק לא הגיע. אנחנו היינו על אותה רשת של גדוד הטנקים מס' 9 בפיקודו של יום טוב. שמעתי את מפקדי הטנקים אומרים: 'אני נפגע', 'טיל פגע בי'. הבנתי שאני תקוע. במעוז 'מיפרקת' שהיה מדרום לנו היו צרות צרורות מהרגע הראשון. מצרים חדרו למעוז כבר בהתחלה הרגו את מפקד המחלקה ופצעו הרבה חברה, והמעוז הזה נפל מייד אף שאגף אחד שלו החזיק מעמד עד למחרת בצהריים. גם מעוז 'לחצנית' שבגזרה שלנו נפל מייד - מפקדו נהרג, לא היה מי שיפקד, הרבה לוחמים נפצעו והוא יצא מכלל פעולה.

''בלילה הגיעו אלי כוחות שריון חדשים שהיו מחוץ לרשת הקשר שלי. קראתי להם בשם הקוד שלי והם השיבו ''איננו מכירים אותך, סתום את הפה'. אמרתי לעצמי, 'אם הם רוצים להילחם ולא להיעזר בי, שיערב להם' והשתתקתי. אחר כך נודע לי שאלה טנקים של בית ספר לשיריון''. (הראיון הנ''ל עם יעקב קרצלר).

בדרכה מרפידים לטסה קיבלה חטיבת בית הספר לשריון של גבי עמיר פקודה להתפצל. החטיבה נותרה עם גדודו של עמיר יפה בלבד; היו לה ארבע פלוגות שמנו 36 טנקים. בשעה 19.00 פגש גבי עמיר את יום טוב מפקד גדוד 9 בצומת ''חזיזית - מאדים''. יום טוב סיפר שגדודו אינו קיים. מן החפ''ק בבאר שבע פקד גונן על עמיר לפרק את גדודו לשני גדודונים. גדודון אחד לשלוח למעוז ''מילנו'' הצמוד לעיר קנטרה, מדרום, וגדודון שני למעוז ''מפרקת'' מדרום לו. גבי עמיר השאיר שני פלוגות בפיקודו של עמיר יפה ואת הכוח הזה שלח ל''מפרקת''. שתי פלוגות בפיקודו של הסמח''ט ששון שילה הוא שלח ל''מילנו''. עמיר התקדם בנגמ''ש שלו אחרי הכוח של שילה.

במשך כל הלילה לחם עמיר יפה עם הפלוגות של ארז ורביב. בשעה 21.00 חדר טנק למעוז וביקש לחלץ את אנשיו. המיפקדה בבלוזה השיבה משום מה בשלילה. בשש בבוקר נותרו לעמיר יפה רק שני טנקים כשירים. עד שמונה הצטרפו אליו עוד ארבעה טנקים. המשימה לא הושגה. אנשי המעוז לא חולצו. המצרים המשיכו לצלוח בגזרה לפי התוכנית.

סיפר ששון שילה: ''בדרך מטסה צפונה פגשנו טנקים מגדוד 9 של יום טוב. התרשמתי שהטנקים לא נפגעו. הם היו כעדר ללא רועה ולא נעשה מאמץ לרכז אותם. אני לא הכרתי את קנטרה. יום טוב קיבל פקודה להוביל אותי לתוך העיר. הוא הביא אותי עד הכניסה לעיר ואמר: ' אני לא נכנס'. נכנסתי ראשון מבלי שהכרתי את העיר. אחרי הכוחות נכנסו עמיר ויום טוב. לא היו לי תצלומי אוויר ולא מודיעין. היה לילה, בעיר היתה כבר חטיבה מצרית. בכניסהלעיר נהרג המדריך הראשי של החטיבה יגאל ז'פקו שתפקד כמפקד פלוגה. הטנקים שלו תעו בעיר כעדר ללא רועה. הגעתי ל'מילנו ב'. היו שם פצועים רבים. הודעתי לחמ''ל הפיקוד באום חשיבה שביצעתי חבירה. קצין אג''ם של הפיקוד שי תמרי שאל אותי אם העיר נקיה. השבתי שהיא מלאה מצרים. אז חטף הטנק שלי פגיעה ישירה. שי הודיע לי לנתק מגע מהמוצב ולסגת מזרחה לתעוז ''יורם'' שהיה מרוחק מישה עשר קילומטרים ממזרח לקנטרה. תשעה טנקים שלי נפגעו והיו לי הרוגים רבים. אמרתי לשי בקשר שאם יוצאים מקנטרה הרי שכניסתנו אליה היתה לשווא. הוא אמר: 'נגמר הסיפור שלך בקנטרה. קח את הפצועים וצא. אל תיקח איתך את אנשי המוצב'. שאלתי: 'בשביל מה נכנסנו?'. הוא השיב: 'יהיה בסדר'. נסוגונו עם שישה טנקים בלבד לכיוון רומני. כשנעצרנו ב''יורם'', הפציע השחר''. מ''יורם'' המשכנו דרומה לתעוז 'מרתף' שבצומת דרך החת''ם - 'עלקת'''.

יעקב קרצלר: ''הטנקים של בית ספר לשריון הסתבכו בחלק הדרומי של קנטרה. העיר היתה מלאה מצרים מיום כיפור בשעה שלוש אחרי הצהריים. אנשי בית ספר לשריון הסתובבו שם בלילה כמסוממים וחטפו אש. הם לא ידעו איך לצאת ושאלו אותי בקשר 'איפוא הצפון?' אני מבין שבתוך הטנק אי אפשר להוציא מצפן ולהסתכל, אבל ניתן להוציא את הראש מן הצריח להתבונן במצפן ולרדת לבטן הטנק בחזרה. אמרתי להם: 'אתם רואים את הירח? זה ממזרח!' נזכרתי בסיפור שהלך ב-‏890 על ברזני (תת-אלוף צבי בר, ראש עירית רמת-גן בימים אלה - א. מ.) שאמר לפקודיו: 'אתם עושים מסע ניווטים ונפגשים כאן' ושם יד על המפה. 'אז איפא הצפון' שאלו אותו. 'מימין לירח' השיב.

''בתשע בלילה שמעתי בקשר את יום טוב, מג''ד גדוד 9. הוא אמר: 'יענקל'ה, אני בדרך אליך, האם אני יכול לעזור?'. השבתי: 'לא! אני מבין שיש לך צרות, תפתור את הבעיות שלך בעצמך'. באותה שעה לא הייתי זקוק לו. יום טוב המשיך: 'תעשה טובה, צא החוצה וכוון את הטנקים צפונה'. יצאתי מהמעוז ואותתי ברנאור. הגיע טנק. סימנתי לו, ושלחתי אותו לאורך הציר. הם הסתבכו נורא. טנק אחד נכנס אלי בטעות עלה על סוללה של המעוז, פרק זחל ולא יכול היה להמשיך. אחריו נתקעו אצלי עוד שני טנקים , אחד עלה על מוקש שלנו ואחד פרס זחל. קיבלתי את החבר'ה ההאלה. אחרון עבר דרכי יום טוב והמשיך בטנק צפונה. הוא האחרון שביקר אצלי. למעוז הגיע עוד צוות טנק בלי הטנק שלו. בסך הכל התקבצו אצלי ארבעה צוותי טנקים. הטנקים האלה עזרו לי מאוד בהמשך הלחימה גם כתחנת מימסר בקשר וגם בירי על כוחות שריון של האויב.

''המצרים המשיכו להפגיז אותנו חזק. סיוע ארטילרי לא קיבלתי למרות שלפני המלחמה הובטח שהוא יגיע עשרים וחמש שניות אחרי שנבקש. שלושה צוותי טנקים נכנסו לתוך העמדות שלנו. הם לא ידעו להשתמש בכלי הנשק של החי''ר ולא ידעו להפעיל 0.3. צריך היה להעביר אותם קורס מהיר. צוות אחד נשאר בתוך הטנק והיה הפה שלנו החוצה כי יכולנו לשמוע אך לא להשמיע במכשירי הקשר הפגועים שלנו. לקראת בוקר יום א' היו לנו עשרה לוחמים כשירים. השאר הרוגים ופצועים''.

4. ''לדרוס, למחוץ ולרמוס אותם''

בשעה 01.15, אור ליום א' ה-‏7 באוקטובר, הודיע גונן לאלעזר בטלפון שהמצב בתעלה משתפר. אלעזר וחבריו במטה הכללי, לא ידעו שאוגדתו של מנדלר נפגעה אנושות, ושני שלישים של הטנקים שלה אבדו. (חנוך ברטוב, ''דדו''). ראשי מערכת הביטחון, שלא ידעו מה באמת אירע בחזית התעלה, הודיעו לציבור את מה שאמור היה להתרחש על פי תוכניות המגירה שלהם. בשעה 05.45 הודיע דובר צה''ל: ''המצרים הצליחו להעביר לגדה המזרחית בעיקר כוחות רגליים וכמויות קטנות של טנקים. כוחותינו לוחמים בכל מקומות החדירה. הלחימה היא ברובה בסמוך לתעלה''. (''דובר צה''ל מודיע'', ''מערכות'', 233-232, נובמבר 1973). אנשי מעוז ''מילנו א''' בשמעו בטרנזיסטור שלהם את השקרים האלה ולא ידעו אם לצחוק או לבכות. הגיל הממוצע של אנשי המעוז היה 32. רובם לחמו במלחמת ששת הימים בגזרת ירושלים. הם חונכו להאמין שהדוברים המצרים משקרים ודובר צה''ל אומר אמת. שקרנותו של דובר צה''ל היתה אחת מנקודות השבירה שלהם.

ב-‏7.20 בבוקר אמר אלעזר המנותק מהמציאות, לגונן המנותק אף הוא, בטלפון מתל-אביב לאום-חשיבה, שהמצב בחזית ''יכול להתהפך ואז עלול לשטוף''. הוא הנחה את גונן לתכנן התקפה של אוגדת שרון על קו התעלה. (א''מ, מסמכי גונן). בשמונה וחצי בבוקר אמר הרמטכ''ל לשר הביטחון שחזר מביקור במיפקדת חזית הצפון שהמצב בחזית תעלת סואץ ''עדיין בסדר - לא נפל. אי לזאת שיניתי את התוכנית והעברתי את חיל האוויר לצפון''.

אברהם אדןעם שחר הגיע מפקד האוגדה האלוף אברהם אדן למיפקדת החטיבה הצפונית של צה''ל בבלוזה ונפגש שם עם מפקד הגיזרה החדש תת-אלוף קלמן מגןועם מפקד חטיבת הגיזרה אלוף מישנה אלוש. אחרי ששמע דיווחים על ההתרחשויות מאז תחילת המלחמה, המשיך אדן לתעוז 'מרתף' לחטיבתו של גבי עמיר. כתב אדן בספרו:

''בעוד אני נע על כביש 'עלקת' ראיתי עתה על הכביש שתי משאיות, ובשטח החולי שמימין נגמ''ש וחמישה טנקים (זה היה ''כוח שילה'' שנחלץ בעור שיניו מקנטרה, נחלצי כוח עמיר יפה לא הגיעו לשם - א. מ.). זה היה בקירבת 'מרתף'. תמהתי, האמנם זאת חטיבתו של גבי?... במרחב החולות השוממים, חזיתי בקומץ של טנקים ונגמ''ש אחד. תמונה עגומה שהחזירה אותי כהרף עין אל המציאות. כנראה סירבתי עד עתה להאמין לתמונת המצב שצויירה לי בבלוזה... גבי ויום טוב נצבו עייפים בנגמ''ש. הם עברו רבות בלילה האחרון. היו אלה מפקד גדוד ומפקד חטיבתה שהבעת פניהם אמרה את תמצית סיפורם. מפקדים של יחידות שהוכו קשות, עד שכמעט חדלו להתקיים... עליתי לנגמ''ש... חקרתי מה שיטת הפעולה של האויב, על פעילות כוחותינו - התמונה נותרה מעורפלת. אך שני דברים היו ברורים: האחד, שאיבדנו טנקים רבים כתוצאה משקיעה בביצות. והשני, שכוחותינו פוצלו ופוזרו לכל עבר, נתקלו בחיל רגלים מתוגבר בנשק נגד טנקי, ובטנקים, וידנו קצרה להתמודד איתם. הבנתי שכוחותינו פעלו בתעוזה ובאומץ, אך היו כמגששים באפילה. חשתי שפעולתנו היתה כל כך בלתי-יעילה, עד כי נגרמו לנו אבידות כבידות, בעוד שלאויב כמעט ולא נגרמנו אבידות...

''חשתי שקרה לנו משהו אשר בחלומותינו הגרועים ביותר לא העלינו על הדעת, וכי אין בכוחי לשנות את המצב הקשה באיזשהי מילת קסם... לחטיבת גבי אשר הוכתה כה קשות, חטיבה שנשארו לה תשעה טנקים בלבד, האם עלי להוציאה מן 'המשחק', ולצרף את הטנקים שלה לאחת מחטיבותי הנפרשות עתה בגיזרה?... החלטתי כי חטיבתו של גבי תוסיף להתקיים... הוריתי לו לנוע לאחור ולהניע גם את שרידי גדוד עמיר {יפה} אל צומת 'מאדים' - 'חזיזית'. שם לארגן את כוחו מחדש, למלאו בדלק ובתחמושת ולהמתין בכוננות עד פקודה'' (''על שתי גדות סואץ'').

על ביקורו של אדן במיפקדת חטיבתו של גבי עמיר סיפר ששון שילה: ''בבוקר הגיע ברן עם וגוניר הגנרלים שלו - נקי, עם משקפי שמש על החגורה, עם אוזניות מהאימונים תלויות בצידו כמו בתרגיל בצאלים. הוא עלה על הנגמ''ש של גבי. שוחחנו על ההתרחשויות מאז תחילת המלחמה. אחרי ששמע אותנו אמר ברן: 'בואו נניע את הנגמ''ש וניסע לקנטרה. נראה מה קורה שם'. אמרתי: 'איך תיכנס לקנטרה? נמצאת שם חטיבה מצרית!' הוא ביטל את דברי. אמר 'בסדר' ופקד להניע את הנגמ''ש. צפיתי שגבי עמיר יאמר לו: 'ברן אתה שיכור אתה יודע מה קורה שם?!' גבי שתק והתארגן לנסיעה. גלשתי מן הנגמ''ש וחזרתי לטנק שלי. למזלם של ברן ועמיר קיבל ברן הוראה בקשר הוראה מגורודיש ונסע לבלוזה''.

אריאל שרון וחיים בר-לבשרון כתב, בספרו, כי כשהגיע בבוקר יום א' למפקדת אוגדת סיני בביר גפגפה - אף לא אחד היה יכול לומר מה המצב בחזית התעלה, ומהו המאמץ העיקרי של האויב. ללא נתונים אלה אי אפשר היה לתכנן התקפת נגד. לפי אורי דן, ביקש שרון לברר פרטים אלה אצל גונן, באמצעות הטלפון. גונן לא היה יכול לומר דברים שלא ידע, ולשרון הוא לא היה יכול למכור ''לוקשים''. תת-אלוף אברהם (אברשה) טמיר, שהיה בחפ''ק של שרון, איבחן בשעה תשע בבוקר את התמוטטות הפיקוד של חזית הדרום, והבין את סכנותיה. הוא יעץ לשרון: ''תזמין את דיין או את הרמטכ''ל להתייעצות מפקדים''. שרון השיב: ''אני מרגיש לא נוח להזמין אותם''. טמיר: ''אתה הרי אלוף. את החשבונות תעשה אחרי המלחמה''. שרון התקשר בטלפון למטכ''ל בתל-אביב ואמר לסגן הרמטכ''ל, ישראל טל: ''לפי מה שאני מבין המצרים חצו את התעלה. הם מחזיקים לאורך כל הקו כוחות רגליים. ייתכן שמאוחר יותר יעבירו יחידות ממוכנות. לכן אני מציע שתציע לשר, שעלינו לחדור ולמוטט אותם במהירות, אחרת נצטרך לתקוף אותם חזיתית''. לאנשי החפ''ק שלו אמר שרון: ''יש נקודות לאורך התעלה שאינך זז מהן בשום פנים ואופן. אותם מקומות שבהם ברצונך לצלוח עם כוחותיך''.

על-פי ידיעות ברדיו, שמסרו על פעילות בין-לאומית להפסקת אש במזרח התיכון, העריך טמיר בביר גפגפה שמתחילה התערבות בין-לאומית במלחמה, ונותרו לאריק רק 48 שעות לבצע את התוכנית שלו. אם התוכנית לא תאושר ''בעוד 48 שעות תיגמר המלחמה בלי צליחה''. בקריה בתל-אביב עסקו אלעזר ויועציו באותה סוגיה. לדעתם, היתה סכנה להפסקת אש, ועל צה''ל להשיג הישג קרקעי לפני שהפסקת האש תיכפה על שני הצדדים. אלעזר ואנשי המטה הכללי לא הבינו כי המצרים כבר השיגו את מטרת המלחמה שלהם בכך שצלחו את תעלת סואץ, תפסו שטחים נרחבים והשמידו אוגדה ישראלית. העסיק אותם יותר הביזיון האישי שיגרם להם אם תיכפה על ישראל הפסקת אש באותו שלב, מאשר איך לתפקד בקו הדם בצורה היעילה ביותר.

בשעה 09.21 אמר גונן לאלעזר בטלפון, ש''אריק הגיע בכוחות קטנים. בינתיים הוא יתפוס את הקו, עשרים קילומטרים ממזרח לתעלה. כאשר יהיו לו יותר כוחות הוא יזוז מערבה. באשר לשלב הבא, כמו שדיברנו אתמול''. (כלומר, נצלח את התעלה לפי תוכנית ''צפניה'' ו/או ''בן-חיל''. ארכיון המחבר, מסמכי גונן).

בשעה תשע ורבע בבוקר דווח למטכ''ל שהמצרים חידשו את תנופת מתקפתם לכל אורך הגיזרה הדרומית והקימו שם שלושה גשרים. הם מעבירים על הגשרים האלה טנקים רבים. אחרי חמש דקות הודיע גונן לאלעזר על נפילת מעוזים אחדים בידי המצרים ועל הקושי לחלץ אנשים ממעוזים מכותרים. ב-‏09.51 חזר גונן והודיע לאלעזר שהמצב הולך ומחמיר, וביקש, זו הפעם השלישית באותו בוקר, סיוע אווירי, כדי להרוס את הגשרים ולהפסיק את זרימת האויב. רק עכשיו הורה אלעזר לחיל האויר לפעול נגד טורי השריון של המצרים ונגדה גשריהם שעל התעלה.

בשעה 09.50 שוב התקשר שרון לטל, ואמר: ''טליק, תשמע. המקום היחידי שיכולים לבצע פעולה זה בקנטרה, אצל אלברט. לדעתי, ניתן לבצע תקיפה מצפון לדרום, למשל. הייתי הולך לזה עם הכוח שלי ושל ברן. אני יכול רק לייעץ לכם. אני מפקד אוגדה, לא אלוף הפיקוד. אני מכיר את השטח ואולי כדאי שמישהו מכם יבוא. התקשרתי רק כדי להדגיש את החיוניות שבהתקפה, ואת הגיזרה שבה צריכה להיות ההתקפה, לדעתי''.

ב-‏10.00 התקשר שרון למפקדתו של גונן, והשאיר לו את ההודעה הבאה: ''יש לי רק שאלה אחת. הצעה אחת. תורידו את חיל האוויר עליהם עכשיו. ותמסור לאלוף שברגע שיגיעו הכוחות שלנו צריך לתקוף מצפון לדרום. אנו נגיע בערב ונתקוף מיד. אני חוזר על מה שאמרתי לאלוף בבוקר: המקום היחידי הוא קנטרה. מתי יהיו לברן טנקים? רק לקראת ערב? לא לוותר. להוציא את המצרים משיווי משקלם''. לאנשי מטהו אמר אחרי השיחה הזאת: ''צריך להיות מוכנים הלילה למשימה ראשונה. כשיגיעו הטנקים צריך לתדלק ולהיות מוכנים לתקוף מצפון לדרום. אני לא הייתי מפצל כוחות. הייתי תוקף במקום אחד ופונה לתקוף במקום שני''. אחרי זמן קצר השאיר שרון הודעה לגונן: ''אני מאמין בהתקפה לילית, לדרוס, למחוץ ולרמוס אותם''. (אורי דן, ''ראש גשר'', 1975).

באותה שעה עצמה דיווח אלעזר לממשלה כי המצב בחזית המצרית הוטב עקב מכה אווירית על שדות תעופה אוויריים במצרים. הוא הורה לגונן לייצב קו הגנה שני. גלילי שלא עיכל את מימדי הקריסה, חשש כי מועצת הביטחון תורה על הפסקת אש. הוא שאל מה הזמן שיידרש כדי לעקור את האויב מן המאחזים שכבש. אלעזר השיב ''אני באופטימיות שהלילה יתהפך המצב, ונצטרך עוד שלושה-ארבע ימים... המצרים השיגו הישגים מסויימים, אך נראה שהתעייפו והתקדמותם נבלמה''. לימים הודה אלעזר ששיקר לחברי הממשלה ''כדי ליצור ושם בקרב השרים שהמצב פחות חמור כפי שהוא באותה שעת בוקר'' (בראון).

ב-‏11.00 שב אלעזר ללשכתו ושמע מסגנו ישראל טל ש''כל מוצבינו לאורך קו בר-לב מכותרים. המצרים השתלטו על רצועה אשר במספר מקומות מגיעה עד לשישה עשר ק''מ מזרחה לתעלה''. אלעזר לא העביר מידע זה לממשלה. ב-‏11.45 דיווח טל לאלעזר בשם גונן כי טנקים מצריים נמצאים באזור מעברי ההרים בסיני.