פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
עת מלחמה ועת שלום
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום רביעי, 03/09/2003 שעה 22:42)


עת מלחמה ועת שלום


נסים ישעיהו




בימינו, אם מישהו מעז להגיד משהו חיובי על מלחמות הוא מוקע מיד כחסר תרבות, מחרחר מלחמה, נגד השלום ועוד גידופים כיד הדמיון וחריפות הלשון של המגדף. ואפילו אם מדובר בקריאה להגנה עצמית, מלחמה – לא!!! צריכים ללכוד את האויבים ולהביאם למשפט; לא הורגים ('רוצחים' הם יגידו,) אדם בלא שנותנים לו הזדמנות להתגונן במשפט הוגן.

למישהו יש הסבר לתופעה הזאת בה בני העם הנרדף מגנים על רוצחיהם? למישהו יש הסבר לתופעה המשונה בה המועמדים לרצח, אלה מהם ששרדו בינתיים מאיזה סיבה, נותנים חסינות גורפת לרוצחיהם (אשר עטו מסכה) ועוד רואים בהם שותפים לתהליך? (ולא נתייחס כאן למהותו של אותו תהליך, רק לשותפות).

פרשת השבוע, הנקראת תמיד בחודש אלול, מלמדת אותנו כי החיים הם מלחמה שאינה נגמרת וצריכים להלחם כי לכך נבראנו:

(דברים כ''א): י כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-איְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ:


דיוקים רבים יש בפסוק זה וכולם רומזים אל אותו רעיון; כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה מהיכן תצא? למה לא כתוב 'תלך'? עַל-איְבֶיך ולא 'נגד אויביך'? 'אויביך זה לשון רבים, אז למה וּנְתָנוֹ בלשון יחיד? ה' אֱלֹקֶיךָ למה לי, לא מספיק ה' לבד? והתכלית היא וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ ולא השמדת האויב?

(זוהר): כי תצא למלחמה על אויביך זה הוא יצר הרע. שאנו צריכים לצאת לקראתו בהוראת התורה, להתמודד עם פיתוייו, ואז – מבטיחה התורה – הוא נמסר בידי האדם. כמה דאתמר, וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ:


אז מה, זה כל העניין, לנצח את היצר הרע? מי בכלל רוצה לנצח אותו, הרי הוא מספק כאלה תענוגות. אכן, זו בדיוק הבעיה, היצר הרע מתחפש לטוב ומטעה אותנו.

תמורת שלום – מלחמה



כאשר האדם מסרב ללחום את המלחמה בנפשו פנימה ונסחף אחר נטיותיו הטבעיות, שזהו פירוש המונח 'יצר הרע' כאן – התוצאה עלולה להיות מלחמה עם החוץ. זה נכון בחיים בכלל כי הנטיות הטבעיות שלי עלולות להתנגש עם אלו של הזולת, וזה נכון וכואב פי כמה בחיים הלאומיים כי נטייתינו הטבעית לבקש שלום, מתפרשת אצל הצד השני כגילוי חולשה שלנו. ובטבע, כמו בטבע, החזק טורף את החלש.

בכללות, האדם בנוי שלושה רבדים או שלוש קומות; שכל, רגש וטבע. הטבע זה כל מה ששייך לקיום הבסיסי, האינסטינקטים. רגש זה הנטיות המוּלדוֹת או הנרכשות כולל נטיות לסוגי אמנות וכדומה. השכל, תפקידו לשפוט כל נטיה ולהוביל את האדם בדרך הנכונה והוא גם יעשה זאת אם לא יהפכו אותו למשרת של הנטיות הטבעיות והאינסטינקטים.

לעתים רואים במוחש כיצד הנטיות הטבעיות הורסות את בעליהן אבל ברוב המקרים זה לא כל כך קיצוני עד כדי זיהוי מדויק בין סיבה למסובב; אומרת לנו התורה בפרשת השבוע, בין רואים ובין לא רואים את הקשר – צריכים להלחם. צריכים להשליט את המוח על הלב וזה אומר לפתח ולטפח את המוּדעוּת שיש טוב ויש רע; הטוב הוא טיפוח הקשר עם הבורא יתברך שנתן לנו את הארץ הזאת והרע הוא ההסתמכות על נטייתינו הטבעית להיות עם ככל העמים.

(הושע ח'): ג זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ: ד הֵם הִמְלִיכוּ וְלֹא מִמֶּנִּי הֵשִׂירוּ וְלֹא יָדָעְתִּי כַּסְפָּם וּזְהָבָם עָשׂוּ לָהֶם עֲצַבִּים לְמַעַן יִכָּרֵת:


זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב, ניהל מדיניות המנותקת מהוראות התורה, נסחף אחר מנהגי הסביבה; זה מה שהיה בימי הנביא הושע ועל כך הוא מתריע. המציאו להם חוקים משלהם והתוצאה הייתה, בין היתר, סכסוכים עם השכנים. חשבו שבחקותם את הגויים יזכו להתקבל כחברים שווים; התוצאה הייתה הפוכה מזו שחתרו אליה אבל תואמת להפליא את אזהרת התורה: אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ.

מסקנה: ניהול המלחמה הפנימית מונע מלחמה עם אויב חיצוני.

ניהול המלחמה



כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה; כדי להלחם, צריך אדם לצאת מעצמו ומן הנטיה הטבעית שלו לחפש שלווה ולחיות בשלום עם עצמו.

עַל-איְבֶיך; בעצם היציאה למלחמה – מבטיחה התורה – הקב''ה מציב אותך עַל-איְבֶיך; משהחלטת להלחם, הסיוע מלמעלה מובטח; אגב, אנו רואים זאת במו עינינו; כאשר מתחילים לרדוף את רוצחינו, הנסיונות שלהם לפגוע בנו נכשלים כמעט כולם. ההפך ממה שקורה כאשר מנסים לְרַצוֹת אותם.

וּנְתָנוֹ; לך היה נדמה שמדובר באויבים רבים, איְבֶיך, אבל כאשר תצא למלחמה – מהר מאד יתברר לך שמדובר באויב אחד בלבד, היצר הרע שלך שמפתה אותך להשלים עם אויביך תמורת שקט זמני במקרה הטוב ופגיעה בעצמך בכל מקרה.

ה' אֱלֹקֶיך; צירוף זה של שמות אומר שאנחנו מקבלים את ה' למלך עלינו; נשמעים להוראותיו. באלוקים מאמינים כולם (חוץ מאלה שלא) אבל בה' מאמינים רק היהודים; כאשר יוצאים למלחמה מתוך קבלת ה' למלך עלינו – ה' הוּא הָאֱלֹקִים – כמו שהכריז העם בהר הכרמל (מלכים א', י''ח) לאחר המופת של אליהו הנביא, או אז התוצאות מובטחות מראש.

וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ; במלחמה הפנימית שאדם מנהל עם עצמו על פי הוראות התורה בפרשת השבוע ובכלל, הוא אינו אמור להשמיד את אויביו – נטיותיו הטבעיות – אלא לשלוט בהן כשם שהמנצח במלחמה שולט בשבויים שלכד. במלים אחרות, הוא נשאר עם הנטיות הטבעיות רק שכולן נשלטות ומכוונות לטוב; לטובת עצמו ולטוב בכלל. עובדה זו מחייבת ומבטיחה שמלחמה זו לא תיפסק לעולם כי לכל טוב יש יותר טוב ואין גבול להתקדמות.

ואחרי כל זאת דומה כי הבעיה מתחילה עוד לפני המלים הראשונות שבפסוק הראשון בפרשה, בעצם הנכונות או ההתנגדות לצאת למלחמה. זה נכון במלחמה הפנימית שאדם אמור לנהל עם עצמו וממילא זה נכון למלחמה שאמורים לנהל מול אויבים מבחוץ. פעם קיבלתי מין מדליה עליה הוטבעה סיסמה: רק אלה היודעים להגן על חירותם זכאים לה. אולי זה נכון, אבל העולה מדברנו עד כה כי על החרות יש להלחם מלחמה מתמדת כי היא תמיד בסכנה.

תמורת מלחמה – שלום



כאמור, פרשת השבוע שלנו נקראת תמיד בחודש אלול; א'ל'ו'ל' זה ראשי תיבות של הפסוק (שיר השירים ו') ג אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי (...). זהו רמז מפורסם המורה כי לקראת ראש השנה ויום כיפור עלינו להתעורר וליזום התקרבות אל הדוד, הקב''ה; רמז זה אומר שכאשר מיוזמתי אני מחליט ש-אֲנִי לְדוֹדִי, התגובה מלמעלה תהיה וְדוֹדִי לִי. זה ממש אותו רעיון שעמדנו עליו לעיל: כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה מיוזמתך, התגובה מלמעלה תהיה וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיך בְּיָדֶךָ. וזה נכון באותה מדה הן ביחס לאויב הפנימי והן ביחס לאויב החיצוני.

בסוף הפרשה כתוב כך: (שם כ''ה) יז זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל-איְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה'-אֱלֹקֶיךָ נתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח:

נושא זה נדון בעבר לא אחת ולא מוּצה; כאן נעמוד רק על ביטוי אחד: אֲשֶׁר קָרְךָ. לביטוי זה מביא רש''י שלושה פירושים:
  • לשון מקרה.
  • לשון קרי וטומאה. שהיה מטמאן במשכב זכור.
  • לשון קור וחום.


שלושת הפירושים עולים בקנה אחד ומתארים במדויק את מצבנו כיום; אם הכל מקרה וח''ו אין בעל בית לעולם, אין כל משמעות לעניינים של טומאה וטהרה; אם אין הבדלה בין טומאה לטהרה, אין גם הבדלה בין ישראל לעמים והיחס שלנו לעצם היותנו יהודים נהיה קריר עד עוין. ומאחר שזהו יחסנו ליהדותנו, נפרצה הדרך בפני התייחסות שלנו אל ארצנו – ארץ היהודים – כאל נדל''ן.

ומרגע שזהו היחס שלנו אל עצמנו ואל ארצנו, למה מתפלאים על יחסם של אויבינו אלינו? הם רק מחקים את יחסנו אל עצמנו.

חייבים לצאת למלחמה עם עצמנו על המודעות היהודית שלנו, ושמודעות זו תתפוס גם ובעיקר את הקשר שלנו לארצנו.

ומיד תתקיים בנו ההבטחה מהפטרת השבוע: וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא-יָמוּשׁ (...) אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה'.

שתהיה לכולנו כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה,


נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'.



חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  תגובה טובה ושנה טובה  (עודד) (2 תגובות בפתיל)
  לניסים: מאמר מעניין. מאחל לך שנה טובה!  (רפי אשכנזי) (2 תגובות בפתיל)
  שכל ושיפוט .....  (דוד סיון) (5 תגובות בפתיל)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי