פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_1684

השמן והרזה
עגל הזהב / דוד סיון (יום שלישי, 09/09/2003 שעה 8:41)


השמן והרזה


ד''ר דוד סיון




שר האוצר אמר שהרזה (המגזר העסקי) לא יכול לשאת יותר את השמן (המגזר הציבורי). אבל בימים אלו מתברר שהשמן מערים קשיים על תהליך ההשמנה של המגזר העסקי. האמצעי הוא פיגור ניכר בתשלומים לספקים על ידי גופים ממשלתיים. הפיגורים בתשלומים בתקופת מיתון מתמשך פוגעים ביכולת של המגזר העסקי לחדש את הצמיחה. אבל זאת הרי מטרה מוצהרת של הממשלה - חידוש הצמיחה הבריאה שמקורה בתהליך שהחל במגזר העסקי.

המשרד הבולט בין ''עברייני הפיגורים'' הוא לא אחר מאשר משרד הביטחון. זהו אותו משרד ממשלתי שהתחמק מקיצוץ בפעם הקודמת ומשרך רגליים בדיונים על הקיצוץ הצפוי בשנת 2004. אבל משרד הביטחון הוא לא בן יחיד - ברשימה מופיעים גם מע''צ ומערכת הבריאות (אורה קורן, השמן מרעיב את הרזה, 1.9.2003).

דחיית תשלומים בפועל מאפשרת להראות גירעון שוטף קטן מהגירעון האמיתי. לכן אפשר להציע מדיניות כלכלית שמקצצת בתקציב פחות ולהישאר יותר פופולריים (כי הרי זה מאד לא פופולרי לקצץ בתקציב...).

מצד שני התקציב והרכבו הם כלים כלכליים בעלי השפעה משמעותית על המשק הלאומי. פרוש הדבר שלפעמים צריך לקבל החלטות לא פופולריות בהקשר הזה. אבל הפוליטיקאים רוצים לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה. לכן שוב נשמעים הקולות להפקיע מידי הנגיד את זכות ההכרעה הבלעדית על המדיניות המוניטרית. אבל הכוונה האמיתית של הפוליטיקאים היא, בעצם, להפקיע את כלי המדיניות המוניטרית מן המקצוענים (מוטי בסוק, גם שרון מחפש את הנגיד, 2.9.2003).

לכאורה התומכים במהלך מציגים עמדה שחוק בנק ישראל הוא מיושן ושבאף מדינה בעולם לא קיים מצב בו בן אדם אחד מחליט על המדיניות המוניטרית. הצגת ארה''ב כדוגמה בה ההחלטות לא מתקבלות על ידי בן אדם אחד היא מטעה במקרה הטוב. המציאות בארה''ב היא שהנגיד קובע יותר מיתר חבריו לניהול הבנק המרכזי ובפועל רוב גדול של המינויים למועצת המנהלים באים מהמגזר המקצועי.

אבל זה עוד לא הכל. האוצר מתכנן לבנות את התקציב על סמך הנחה שהצמיחה בשנת 2004 תהיה לפחות 2.5 אחוזים (אמיר טייג, הנגיד יוצא נגד האוצר: קורא לממשלה לאמץ הנחת צמיחה שמרנית יותר של 1% בלבד ב-‏2004, 1.9.2003). התחזית הזאת לא נראית מציאותית. בעבר, בתקציב 2002, תחזית כזאת הולידה קיצוץ נמוך מידי שתוך מספר חודשים תוקן, ושוב תוקן.

המהלכים הללו מעידים, במפורש, שהדרג הפוליטי לא ממש מעוניין בעליונות ההחלטות המקצועיות ומבקש כלי להגמשת המדיניות התקציבית והמדיניות הכלכלית בכלל. הכוונה הראשית של האוצר היא להשיג הסכמה להרחבת הגירעון. החזרת הדיון על חוק בנק ישראל לקידמת הבמה מעידה על כוונה ללחוץ על הנגיד לגבי קצב הורדת ריבית בנק ישראל. יותר מכך, כוונתו האמיתית של המהלך היא להכפיף את החלטות בנק ישראל לשיקולים פוליטיים קצרי טווח. כאילו לא מספיק לנו מכך שהמדיניות התקציבית כפופה לשיקולים כאלו

התירוץ, שיש לו תמיכה לא קטנה בציבור, הוא הוצאת המשק מן המיתון (משבר) בו הוא נתון. כמה שזה מזכיר את אירועי דצמבר 2001. אז הלחץ של סילבן שלום ואריק שרון נשא פרי והתוצאות היו מערבולת וסכנה מוחשית מאד של מפולת. כבר אז הוברר לנו שאין דרך קצרה או קלה להוציא את המשק מן המיתון. הפעם, בהרצאה בכנס איגוד קרנות הנאמנות בישראל, טרח הנגיד להסביר לציבור שזאת דרך ללא מוצא - שזהו מקסם שווא (דוד קליין, פתרונות קלים - מתכון לפשיטת רגל, 4.9.2003).

מסתמנת כאן מדיניות אשר מעכבת את חידוש הצמיחה על ידי:
  1. פגיעה בכדאיות ההשקעות של המגזר העסקי (מחנק אשראי),

  2. פגיעה באמינות הממשלה שיוצרת קושי לתכנן יצור לטווח ארוך ומשפיעה לרעה על האווירה העסקית,

  3. פגיעה במעמד המקצועי של הנגיד שגם משפיע לרעה על האווירה העסקית.
אם מה שמסתמן הוא מה שאכן יהיה, אז עלינו לצפות להרעת המצב הכלכלי.








מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.