שנתיים לפיגוע במגדלי התאומים

יום השנה לפיגוע במגדלי התאומים הוא זמן טוב לעשות חשבון נפש.


הבוקר שאחרי:
פועלי בניין מרימים צלב
שנמצא בהריסות הבניינים
יום למחרת הפיגוע.אז מה היה לנו בשנתיים האחרונות?
ארה''ב הורידה את הכפפות והחליטה להלחם בכל מקום בעולם באירגוני הטרור המוסלמיים המאוגדים תחת הכותרת ''אל-קעידה'' ואשר מהוים איום מוחשי על מדינות המערב בכלל וארה''ב בפרט. כמו כן, הם מהווים איום על בנות בריתה במזה''ת: ישראל, מצרים, סעודיה וכד'.
כדי לבצע טיפול שורש באיום ארה''ב פועלת גם כנגד בסיסים טריטוריאליים של אל-קעידה וכנגד משטרים התומכים ומממנים אותם.

באותה הזדמנות ארה''ב פועלת גם נגד איומים גרעיניים מצד מדינות כמו איראן וצפון-קוריאה המפתחות נשק גרעיני במסווה של כורים גרעיניים לצרכי שלום הן עקב הסכנה התאורטית שהם מהווים למערב, והן עקב הסכנה הגדולה מכולם של אפשרות שהם ימסרו או, אפילו, ''יתרשלו לשמור'' על הנשק הגרעיני שלהם והוא יפול, חלילה, לידי ארגוני טרור.
צפון קוריאה כבר הודתה לפני כמה חודשים כי הצליחה לייצר פצצות גרעיניות (לאחר שנים של הכחשות זועמות) והאיראנים יעשו זאת גם הם כאשר ישלימו את מלאכתם.
לכל הגורמים האלה הנשיא בוש הדביק את הכינוי הילדותי אך האפקטיבי מבחינה תעמולתית ''ציר הרשע''.

בשנה הראשונה לפיגוע בבנייני התאומים ארה''ב השתלטה על אפגניסטן ששימשה בסיס של אל-קעידה, אך לא הצליחה לחסל את בין-לאדן, שנשאר בלי בסיס טריטוריאלי רציני ואיש במערב אינו יודע בדיוק היכן הוא נמצא.

בשנה השניה לפיגוע ארה''ב תקפה את עיראק במטרה להפיל את משטרו של סדאם חוסיין, אשר סומן כאוייב ראוי להפלה מכל זוית אמריקנית אפשרית:

סדאם חוסיין




היום ברור כי החששות של רבים מהסתבכות אמריקנית בעיראק התממשו במידה רבה.
כבר לפני ההתקפה על עיראק הופתעו האמריקנים מהתנגדות 3 מדינות חשובות באירופה: צרפת, גרמניה ורוסיה. גם בעלת בריתה, תורכיה, לא שיתפה פעולה כנדרש עקב התחשבנויות פוליטיות עם הכורדים (שגם הם בעלי בריתה של ארה''ב).
בנוסף למבוכה של אי גילוי נשק לא-קונבנציונלי בעיראק נוספה האכזבה של אי-חיסולו של סדאם (עד לרגע כתיבת שורות אלה).

במקביל, סדאם ומקורביו הצליחו לארגן כוחות גרילה שיבצעו פיגועים קטנים וטורדניים כנגד החיילים האמריקניים והבריטים בעיראק. כמעט כל יום נהרג חייל אמריקני בעיראק. התמיכה הציבורית בנשיא בוש התדרדרה פלאים - וכל זאת כאשר השנה הבאה 2004 היא שנת בחירות בארה''ב.
הכוחות האמריקנים בעיראק מונים כיום כ-‏2 דיביזיות. יחסית לארץ בגודל של עיראק מדובר בבדיחה. דילול הכוחות האמריקנים בעיראק לאחר המלחמה חושפת את החולשה הבסיסית של צבאות כיבוש זרים הבאים מארץ רחוקה: לכבוש זה יותר קל מאשר לשלוט. תמיד הם יהיו חשופים לפיגועים ללא יכולת הכרעה.

גורמים שונים תומכי אל-קעידה מגיעים כל יום לשטח עיראק כדי להלחם ב''צלבנים''.
יש חשש, שאפילו אם סדאם יחוסל - אל קעידה תמשיך בפעולות הטרור שלה כיון שהיא לא צריכה את סדאם בשביל לפגוע באמריקנים או במטרות פוליטיות אחרות בעיראק ומחוצה לה.

הפיגועים נגד האמריקנים והמשתפים איתם פעולה בעיראק הם פעם ראשונה שבה מתממשת באופן ישיר האידאולוגיה של אל-קעידה לגבי לחימה ב''צלבנים''.

אוסאמה בין-לאדןקל, כמובן, לראות כי עצם פעולת אל-קעידה בבנייני התאומים גרמה להופעתם המחודשת של ''צלבנים'' במדינות מוסלמיות (אפגניסטן ועיראק. בשלב זה) אך התובנה הזאת אינה מנת חלקם של אנשי הזרם הקיצוני בעולם האיסלם. ההגיון שלהם שונה משלנו. אך לא בטוח שהוא פחות מוצלח.
לדידם, אין סיכוי שהם יפסידו בטווח הארוך. המאגר האנושי שלהם אינו מוגבל. הם הצד המדוכא וה''דפוק'' בסדר העולמי שמוכתב ע''י המערב בכלל וארה''ב בפרט, כך שאין להם מה להפסיד אלא רק להרוויח.

הצטרפות לקידמה הכלכלית והטכנולוגית כפי שמדינות במזרח הרחוק (יפן, דרום קוריאה וסין) השכילו לעשות במהלך המאה ה-‏20 כרוכה בהכרח באימוץ התרבות המערבית ''המנוונת'' ובמשטר דמוקרטי ליברלי, ולכן סותרת באופן בלתי נמנע את התרבות האיסלמית הנגזרת מהקוראן.
גמישות, שילוב, פשרה, שינוי, פרגמטיות, רציונליות, חופש, שיוויון - הם מושגים על תקן של ''כפירה'' שלא יעלו על הדעת כשמדובר באסטרטגיה. ואם הם יעלו על הדעת אז רק כטקטיקה זמנית.

אגב, במאמר מוסגר ולמען ההגינות, יש לציין כי בכל מקום ובכל דת - כאשר מאמצים אותה באופן טוטלי ועיוור - קיימת סתירה בסיסית למושגים שציינתי, כיון שכל הדתות מקדשות את התפיסה שאדם ''צריך לדעת את מקומו'' בחברה מיום היוולדו ועד מותו - וזה סותר את עקרון החופש הבסיסי של האדם, שהוא נשמת אפה של התרבות המערבית הדמוקרטית: חופש הדיבור, חופש התנועה, חופש העיסוק וכד'.

אידאולוגיה קיצונית זאת מאיימת על מדינות מוסלמיות מתונות כמו מצרים, ירדן, תורכיה, ומרוקו. הסיבה שאל-קעידה עדיין אינה מטילה את מלוא כובד משקלה הטרוריסטי במדינות אלה הוא רק בגלל סדרי עדיפויות: דחוף יותר להלחם באמריקנים בעיראק, ונוח יותר לפעול במדינות מוסלמיות שבהם יש להם אוהדים סמויים רבים בתוך גורמי השלטון והצבא כמו סעודיה ופקיסטן.

שינוי הגדרת הטרור

מאז ה-‏11 בספטמבר איבד הויכוח מהו פעולת טרור את ה''קסם'' שלו כנושא פופולרי להתפלספות אינטלקטואלית. עד אז רבים במערב ראו בתנועות לשחרור לאומי הרוצחות אזרחים כ…תנועות לשחרור לאומי. נכון שהם משתמשים באמצעים קיצוניים - החל מהנחת מטעני חבלה בשווקים אזרחיים וכלה בחטיפת מטוסי נוסעים - אבל לפחות הם עושים זאת למען מטרה צודקת. ואם המטרה צודקת אז אפשר רק להצטער שהם נאלצים, עקב חולשתם הצבאית, לפגוע באזרחים.

הפיגוע במגדלי התאומים היה רעידת אדמה. 7.5 בסולם ריכטר בכמות הנפגעים שלו ו-‏10 בסולם ריכטר מבחינת התודעה.
האמריקנים חוו על בשרם ובגדול מה שבישראל חווים כבר שנים רבות.
פגיעה פיזית מכוונת באזרחים הפכה להיות לתנאי יחיד אבל מוחלט להגדרת הטרור בארה''ב.
באירופה עדיין לא מיהרו לאמץ את ההבחנה הברורה והחדה הזאת אך נראה שבמהלך השנתיים האחרונות היא הולכת ומכה שורשים.
הכרת האיחוד האירופאי לאחרונה בחמאס כארגון טרור היא רק דוגמא לשינוי ההדרגתי הזה.
עד אז היתה להם אבחנה בין מטיפים לפיגועים , קרי, הדרג הפוליטי, למבצעי הפיגועים בארגון. פתאום מישהו שם הבין ש''הדרג הפוליטי'' לא מדבר רק על המטרות הפוליטיות של האירגון ומצהיר על הדרכים להשגתם אלא גם מוריד הוראות ביצוע ובוודאי שולט על העיתוי של הפיגועים.

השמאל הקיצוני באירופה ישאר, בסופו של דבר, לגורם היחיד שימשיך לדבוק בתפיסה הרומנטית הישנה של פישפוש במטרותיו הפוליטיות של הרוצח במקום במעשיו - עד שלא יחווה על בשרו פיגוע טרור. 5 בסולם ריכטר, אני מניח, יספיק לצורך העניין.

הגדרה ברורה וממוסגרת זאת של הטרור בוודאי אינה יכולה לספק רבים מאיתנו בישראל החווים פיגועים על בסיס קבוע. ההזדהות שלנו עם הנפגעים ויקיריהם אינה יכולה, ריגשית, לבצע אבחנה בין חטיפה ורצח אזרח מול חטיפה ורצח חייל.
הגדרת הטרור האמריקנית גם לא תשלים עם האבחנה הפלסטינית בין רצח אזרחים בתחומי הקו הירוק לרצח מתנחלים. אבחנה פלסטינית זאת היא, אגב, קו ההפרדה בין קיצוניים למתונים בפוליטיקה הפנים פלסטינית.
גם אבחנה בין הרעלת מאגרי מים מול פיצוץ תחנת כח ברורה בהגדרת הטרור אך אינה ברורה מספיק בהגיון היום יומי שלנו.

כתגובה לטראומה של הפיגוע הגדול הורחבו מאד התקציבים לגופי בטחון שונים.
סידורי הבטחון הקפדניים ברחבי ארה''ב מאז הפיגוע - הפוגעים בחופש התנועה של האזרחים ובהרחבת סמכויות המעקב של הרשויות אחרי האזרחים - יכלו להיות החלום הרטוב של כל מיני אירגוני טרור קיקיוניים מהשמאל הקיצוני של שנות ה-‏60 וה-‏70 (כמו, למשל, באדר מיינהוף) אשר דגלו במה שאני נוהג לכנות ''תאוריית אווז הבר''.

במה מדובר?
בילדותי היה לי ספר של בדיחות ''קרש''. אחת מהן סיפרה על לקוח במסעדה ששאל את המלצר אם יש להם אווז בר. המלצר ענה: יש לנו אווז ביתי אבל אם אתה רוצה אנחנו יכולים להרגיז אותו עד שיהיה פראי.
והנמשל: במדינות דמוקרטיות הממסד מדכא את האזרחים אבל מעמיד פנים של נאור, ידידותי ודמוקרטי. אם נעשה פעולות טרור יאלץ הממסד לנקוט בצעדים המגבילים את החופש של האזרחים ובכך נאלץ את הממסד לחשוף את פרצופו האמיתי כמשטר דיכוי.
לעג הגורל וההסטוריה הוא, שדווקא טרור איסלמי הצליח להפוך את הממסד האמריקני לאווז בר. ויותר מזה.

לסיכום:
ארה''ב תמשיך להלחם בטרור המוסלמי כי, בעצם, אין לה ברירה. פיגועי טרור יהיו בכל מקרה.
אי אפשר לנהל מו''מ על ג'יהאד.
הצד השני גם לא מנהל דיאלוג פוליטי עם אף אחד. גם לא עם שליטים מוסלמים.
אומנם האמריקנים שקעו בבוץ בעיראק ועדיין לא לכדו את ''ראש הנחש'' אך שימו לב באיזה מצב אל-קעידה נמצאת.
עכשיו הם נלחמים כדי לגרש ''צלבנים'' מעיראק, שכלל לא היו בה לפני ה-‏11 בספטמבר.

אני לא חושב שבמלאת 3 שנים לפיגוע הם יהיו עסוקים בלגרש ''צלבנים'' מטהרן אבל חוץ מלנסות לייצר פיגועים או מגה פיגועים (פיגועים של מאות ואלפי הרוגים) אין להם למה לצפות בתמורה. המערב לא יעלם עקב מגה פיגוע ומוסלמים רבים יסבלו מהתגובה המערבית. רובם יהיו מוסלמים שכלל לא קשורים לאל-קעידה. כך מתרחשות טרגדיות אנושיות רבות בהיסטוריה, כשאידאולוגיה קיצונית מצליחה לערער את הסדר העולמי. וזה מה שקרה ב-‏11 בספטמבר 2001.