ממשלת ישראל קיבלה החלטה ''לסלק'' את ערפאת. יש אפילו יחידה מיוחדת בצבא הכיבוש הישראלי שתירגלה את הפעולה. אז איך ''מסלקים''? בינתיים השאלה נישארת פתוחה כי החלטת ממשלת ישראל היא בשלב זה דקלרטיבית. הבוס בוש טרם אישר, אירופה מתנגדת, גם בעולם הערבי לא מתלהבים מהרעיון.
ממשלת ישראל יוצאת בשלב זה מהסבך במשפט האל מותי ''שהעיתוי יקבע בבוא העת''.
יחד עם זאת ההחלטה היא הזדמנות טובה לשרים ומתנחלים וסתם חבר'ה מהימין לשחרר קיטור ולחזור על המנטרה ''שצריך להיפטר מרב המחבלים ערפאת''. אני מניח שיש איזו מחלוקת קטנה בין מרבית הישראלים למרבית הפלסטינים האם ערפאת הוא רב מחבלים או מנהיג עם הנאבק לשיחרור לאומי. עד שמחלוקת זו תיושב אני מרשה לעצמי לקבוע כי גם אם נצא מתוך הנחה שערפאת הוא רב מחבלים, אזיי הוא אינו פחות רב מחבלים מראש ממשלת ישראל שרון וכמה משריו, כמו מופז, ליברמן, איתם , הרמטכ''ל יעלון ומספר לא קטן של קציני מטכ''ל, מפקדי חטיבות וגדודים בצבא הכיבוש. יש גם הבדל קטן: רב המחבלים ערפאת הינו מנהיג של עם כבוש, הנאנק תחת עולו של כובש אכזרי ומבקש להשתחרר תוך שימוש מקומם וניבזי בשיטות שהן פשע מלחמה, ואילו שרון, שריו ואלופיו הם רבי מחבלים של העם הכובש המבצע פשעי מלחמה במסגרת מדיניות השארת הכיבוש על כנו.
ישראל כמובן לא המציאה את הפטנט הקולוניאלי של הדבקת התואר טרוריסט למנהיג של תנועת שחרור לאומי. בדיוק כמו ראשי הקולוניאליזם הישראלי, כך גם ראשי מדינות קולוניאליות אחרות כינו את המנהיגים של תנועות שיחרור שנילחמו לעצמאות, טרוריסטים. אחמד בן בלה מאלג'יר היה טרוריסט בעיני הכובש הצרפתי, ג'ומו קניאטה מקניה היה טרוריסט בעיני הכובש הבריטי, מנחם בגין ויצחק שמיר היו אף הם טרוריסטים בעיני הכובש הבריטי, נלסון מנדלה היה טרוריסט בעיני ראשי משטר האפרטהייד הלבן, והסיפור ידוע ומוכר.
בכל המקומות היה המאבק לשיחרור לאומי משולב במעשי אכזריות קשים, ברציחת חפים מפשע. הפצצות שהטרוריסטים מאצ''ל זרקו לבתי קפה ולשווקים וגרמו למאות ניפגעים, בהם נשים וילדים, היו מעשים לא פחות אכזריים מאלה של המתאבדים הפלסטינים שמתפוצצים באוטובוסים, בבתי קפה או בטרמפיאדות. הקולוניאליסטים ראו רק את הטרור של הנכבש, אבל משום מה ''לא ראו'' את הטרור שלהם, טרור של מדינה כובשת. גם בכך מרבית הציבור הישראלי אינו יוצא דופן.
הסוף ידוע. מרבית ראשי ארגוני השיחרור, משעה שהשיגו את מטרתם, הפכו לראשי מדינות מכובדים.
אינני בטוח אם שרון באמת מעוניין בסילוקו של ערפאת. קיומו כה נוח לממשלת ישראל. הוא מהווה שק החבטות לכל הצרות שנופלות על ישראל. מי ימלא את התפקיד כאשר הוא לא ישכון במוקטעה? ערפאת הוא היום פתח המילוט של שרון. לכל בר דעת שלא נפל שולל למלכודת שטיפת המוח הממשלתית, ברור כי לא ערפאת הוא הבעייה, והדרך הטובה ביותר להוכיח זאת היא בגירושו. והיה והוא לא יהיה, יתברר מהר מאד שהבעיות נישארו על כנן ואוליי אף החריפו.
ערפאת, גם היום, הוא פרטנר להסדר (לא לאהבה וחיבוקים), אם תציע ממשלת ישראל עיסקה הוגנת ונדיבה. למשל, נכונות לסגת לגבולות ה-4 ביוני 1967, פירוק ההתנחלויות, נכונות לקלוט מספר מוסכם של פליטים פלסטינים כמחווה של רצון טוב, הבטחת קשר יבשתי חופשי בין הרצועה לגדה, תשלום פיצויים על רכוש פלסטיני שנשאר בישראל ועוד. בהעדר הצעה הוגנת, לא יהיה הסדר, בין אם ערפאת נצור במוקטעה ובין אם בן השיח יהיה יורשו.
אם ממשלת ישראל רצינית בכוונתה לגרש את ערפאת, או שמא לרצחו כפי שמזהיר אורי אבנרי, אינני שותף לחזון הבלהות שהוא משרטט. ישראל כבר רצחה וחיסלה מספר רב של מנהיגים פלסטינים, כולל סגנו של ערפאת, והשמיים לא נפלו, ומשטרה של אף מדינה ערבית לא התמוטט. דומני כי אבנרי ניסחף להגזמות כאשר הוא כותב כי אם ערפאת יהרג או ירצח על ידי ישראל אזיי היהודים יצטרכו לשאת על גבם, אשמה היסטורית בסדר גודל של צליבת ישו. ערפאת הוא מנהיגו של העם הפלסטיני, ואילו היתה ממשלת ישראל מורכבת מאנשים נבונים היתה מקבלת זאת ולא משפילה אותו. יחד עם זאת, ערפאת איננו מייסד דת האיסלאם, הוא גם לא מנהיג רוחני דגול בסדר גודל עולמי, הוא בוודאי לא דמות מופת מוסרית , גם בעולם הערבי מעוררת אישיותו מחלוקת, ולכן סילוקו על ידי ישראל יעורר בוודאי מהומות, הפגנות, אוליי גם מעשי נקם של מתאבדים, אבל לא תהיה, זאת כמובן הערכה בלבד, רעידת אדמה קוסמית מהסוג אותה צופה אבנרי. הבה ניזכור את נבואות הזעם שעה שנעצר מנהיג התנועה הלאומית הכורדית אוצ'אלאן. היו אמנם מספר הפגנות סוערות בריכוזי כורדים במערב, אבל הן נמוגו במהרה. אוצ'אלאן הושפל בבית הסוהר התורכי, נערך לו משפט והוא נידון למוות, ודווקא בכל אותה עת, במקום ''רעידת אדמה'' הניחה תנועתו ה-PKK את נישקה והכריזה על הפוגה בלחימה, הפוגה שנימשכת כבר מספר שנים, עד כתיבת שורות אלו.
העובדה כי אני מעריך שגירוש או התנקשות בערפאת לא יביאו להתפרצות הרי געש שישנו קוטבית את המזרח התיכון, כפי שמעריך אבנרי, אינה הופכת את המעשה לפחות מטומטם. כאמור, אילו ניצחה התבונה בממשלת ישראל, היתה זה מכבר ניכנסת דווקא עם ערפאת למו''מ, שהרי מאז שהאיש חי במצור, בצימצום ובצניעות כתוצאה מהסגר הישראלי, פופולריותו רק נסקה. ערפאת הוכיח כי הוא מסוגל לפעול בתנאי מצוקה, כי לא איבד מכוחו והשפעתו. סמכותו שואבת ממה שבני עמו רואים כמנהיגות שלא נישברת בעת מצוקה ולא ניכנעת לכובש. אלא שתבונה, שלא לדבר על חוכמה מדינית, היא מצרך נדיר בממשלת הגנרל שרון, שלמעשה לא התפתח רבות מאז ימי פעולות התגמול בשנות ה-50 של המאה הקודמת, והוא ממשיך לחשוב באותן קטגוריות של להרוג, לפוצץ, להרוס ולחבל.
על קברו של המהטמה גנדי
התמונה בה רואים את ראש הממשלה שרון מפזר פרחים על קברו של המהטמה גנדי בעת ביקורו בהודו, היא בבחינת חילול זכרו ומורשתו של גנדי. מול גנדי הפצפיסט ואיש האי אלימות, שרון, מלך המלחמות הישראלי, הוא ממש מלאך המוות. למה הדבר דומה? לראש ממשלת דרום אפריקה של משטר האפרטהייד, פרוורד, משטר של חוקי גזע נאציים, שביקר בישראל ב-1975 בתקופת ממשלת רבין הראשונה, והניח זר פרחים ב''יד ושם''. חילול הקודש.
שרון, באטימותו, בוודאי לא חש בסתירה שבין הנחת פרחים על קברו של הפצפיסט ההודי לבין מסע הרדיפות והנקמה שממשלת ישראל וצבאה בראשותו עורכים לסרבני מלחמה ופצפיסטים ישראלים, כמו יוני בן ארצי, שנכלאים ומועמדים למשפט משום שהם הולכים בעקבות מורשתו הרוחנית של המהטמה גנדי.
גרוש/חיסול/סילוק/רצח ערפאת
