פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_1722

התקפת הנגד
אורי מילשטיין (יום ראשון, 05/10/2003 שעה 11:13)


התקפת הנגד


אורי מילשטיין

להלן המשך הפרק התשיעי מתוך ספרו של ד''ר אורי מילשטיין ''קריסה ולקחה''. מערכת פא''צ מודה לד''ר מילשטיין על הפירסום.
החלק הראשון (סעיפים 1-4)
החלק השני (סעיפים 5-8)


13. נוהל קרב בטלפונים שבורים


אברהם אדן
כשחזר אברהם אדן למיפקדת אוגדתו מהפגישה באום חשיבה, הוא קיים קבוצת פקודות אוגדתית ואחר כך השתתף בקבוצות הפקודות של החטיבות. חטיבת בית הספר לשריון בפיקודו של גבי עמיר צורפה בלילה לאוגדת אדן. לחטיבה הזאת היו אז שני גדודים: גדוד מקורי בפיקודו של עמיר יפה שהיה מורכב משרידי החטיבה שתוגברו, וגדוד מילואים שצורף לחטיבה. מפקדו של גדוד המילואים היה חיים עדיני. על קבוצת הפקודות החטיבתית לקראת מהלך ההכרעה של צה''ל סיפר הסמח''ט ששון שילה: ''בנוכחות ברן אמר גבי עמיר שהאוגדה תסרוק את השטח מצפון לדרום במרחק ניכר מהתעלה. מדבריו של גבי לא הבנתי שהולכים למהלך הכרעה או להתקפת נגד אלא מנסים לסלק טנקים מצריים שהרחיקו לכת מזרחה. החטיבה שלנו נכנסה ל-‏8 באוקטובר בלי תוכנית ובלי הכנה ללחימה שהיתה צפויה לה''.

על-פי עדות זאת מסתבר שלפחות אחת מחטיבותיו של אדן טעתה או הוטעתה באשר לכוונות של הפיקוד העליון. דווקא חטיבה זאת יצרה אופציה להכרעת המצרים בגיזרת גשר פירדן. המסקנה המתבקשת היא שאדן לא הבין את התוכנית הצה''לית למערכת ה-‏8 באוקטובר או שלא התכוון לבצעה.

בשעה 03.54 ניסה גונן לדבר עם אדן במכשיר הקשר. הוא לא הצליח, כנראה בגלל חסימת רשת הקשר על ידי המצרים, כאמצעי של לוחמה אלקטרונית. גונן העביר את הוראותיו אל אדן באמצעות קלמן מגן. גונן הורה לאדן לתכנן צליחה בסביבות מעוז ''פורקן'' (מול איסמעיליה). אם יהיה שם גשר מצרי, הורה גונן לצלוח את התעלה ולהתפרס בעומק של עשרים קילומטר ממערב לה. ''אם ברן לא ימצא גשר מצרי, או אם לא יתקבל אישור לחציה, עליו להמשיך בהתקפתו דרומה עד לאגם המר, ולצלוח שם, ב'מצמד', על גשר מצרי. גם במקרה הזה על ברן לצלוח בחטיבה אחת, שתיערך להגנה ממערב לציר 'חבית'69 או על ציר 'ודאות'''

ב-‏04.23 שינה גונן את הפקודה שלו, והעביר לאדן, באמצעות מגן, פקודה חדשה: ''את המעבר מצפון לחיץ לבטל. שיהיה מעבר לאזור 'מצמד' עד קו 'חבית' להתייצב שם. לעבור רק עם חטיבה אחת שהשאר ישארו במזרח. שיקרא לתדרוך למח''ט שאותו מתכוון להעביר''. קלמן מגן העיר, שלדעתו ניתן לצלוח את התעלה בסביבות מעוז ''מצמד''.

בשעות 04.20, 04.29 ו-‏05.34, שוחח גונן ישירות עם אדן, וב-‏04.32 הוא שוחח בקשר עם שרון. בכל השיחות האלה דיבר גונן על צליחות ועל כיבושים ממערב לתעלה, שינה את פקודותיו, הוסיף והחסיר. בשיחה ב-‏04.29, למשל, הוא אמר לאדן שהוא מתכנן לשלוח את אוגדת שרון לחבור עם המעוזים בתעלת סואץ, ולפנות משם את חיילי צה''ל המכותרים. אדן יהיה אז עתודה לשרון והוא יצא למשימה העיקרית שלו רק אחרי ששרון ישלים את משימתו. סביר להניח שלו היה גונן מממש את כוונתו זו, לא היתה מתבצעת באותו יום התקפתו של אדן על הארמיה השניה.

לפי פיענוח שיחות הקשר דומה, שמפקד חזית הדרום היה נתון בשכרון חושים או במאניה פתולוגית. אין ספק שבני שיחו הבחינו בכך, והעדיפו להתעלם מן הצורך שהיה לצה''ל ולתושבי מדינת ישראל, לשלוח את גונן בדחיפות לטיפול נפשי. הם האמינו שיחפו עליו מכל עבר, והסוד הנורא, שמפקד חזית הדרום הוא אדם מעורער בנפשו - לא יתגלה לעולם. הם לא הבינו שבכך הם נותנים ידם לאסון: מותם - ללא צורך או ללא תועלת - של לוחמים ישראלים, וחיסול הסיכוי להצליח במהלך ההכרעה המתוכנן. כשיתחיל הקרב יתברר להם גודל האסון, בעוד האיש הזה פוקד עליהם ומורה להם איך לפעול, וכל זאת במערכת צבאית שבה אי ביצוע פקודה נחשב לקשה בעבירות.

ב-‏05.48 פקד גונן על נציג חיל האוויר בפיקוד הדרום לפעול, ולדאוג לכך שמטוסים לא יפציצו את הגשר המצרי ליד מעוז ''מצמד'', כדי ''לשמור עליו'' ולצלוח באמצעותו את התעלה מערבה. לפי זאב שיף גם גשרים נוספים לא הופצצו, כדי שניתן יהיה להשתמש בהם לצליחה מערבה. גם האזורים הסמוכים לגשרים לא הופצצו, והמצרים שנמצאו בהם עשו הכנות אחרונות, באין מפריע, לקדם את פני הישראלים. ב-‏06.05 הודיע גונן לאלעזר בטלפון: ''מפעיל כרגע את חיל האוויר. מבקש להתחיל ב-‏08.00 בצפון, ואחרי הצהריים עם אריק בדרום''. אלעזר אישר. לפי אדן, מטוסים ישראלים הפציצו, בשלב ההכנה להתקפה, גם את חטיבתו של נתן (נתקה) ניר. באותו שלב תקפו את החטיבה הזאת גם מטוסי מיג מצריים. ב-‏06.17 הודיע גונן לראש המטה של שרון, אלוף-משנה גדעון אלטשולר: ''אריק לא יתקוף לפני הצהריים למעוזים. יתקוף בדרום בצהריים, ישמיד את כוחות האויב ויתפוס 'טרמפ' על גשר שיעבור מערבה. יעבור את העיר סואץ... לא להכניס יותר מחטיבה או חטיבה וגדוד''.

ב-‏06.05 קיבל גונן את אישורו של אלעזר לתקוף בשעה 08.00. מסתבר, שלא היה איש במאג''ם/מבצעים שהיסב את תשומת לבו של אלעזר לשיחות בין גונן לאדן ולשרון, שמהן ניתן להבין שכל מעייניו של גונן היו נתונים לצליחת התעלה. הרמטכ''ל אישר התקפה שונה מן ההתקפה שאמורה היתה להתחיל שעתיים לאחר קבלת האישור, אם גם, כאמור, ניתן היה לייחס שינויים אלה שנעשו בתוכנית שאושרה, לדבריו המעורפלים של אלעזר בישיבה באום-חשיבה.

בבוקר קיבל גונן דיווחים, לפיהם מרוכזים כוחות מצריים רבים ב''חווה הסינית'', לא הרחיק ממעוז ''מצמד'', שנועד לצליחה באותו יום. ב-‏07.30 הוא פקד על גדעון אלטשולר: ''תגיד לאריק שיתכנן התקפה לתוך החווה הסינית, במקרה שלברן יהיו קשיים''.

בשעה 07.18 הנחה אורי בן-ארי, סגנו של גונן, את אדן בקשר: ''הפקודות - קודם כל כבדים (טנקים) של האויב בשטח, כולם. ואחרי זה הקלים (רכב רך) ואחר כך הרגלים. אתה צריך להגיע עד מצמד ולפי הוראת המנהל שלי (גונן) לפנות (לצלוח). האם זה ברור?''. אדן השיב: ''זה ברור לי, אני מחכה לאישור. סוף''.

ב-‏07.50 פקד אדן על גבי עמיר להתכונן לנוע עם חטיבתו לדרום מערב ''במגמה להשמיד אויב ולהתחבר עם 'חיזיון ופורקן'''. על אריה קרן פקד אדן לנוע עם חטיבתו באותו כיוון, במקביל לתנועת חטיבתו של עמיר במגמה להתחבר עם מעוזי ''מצמד''. גבול הגזרות של שתי החטיבתו אמור היה להיות ציר ''חזיזית'', שהוא קטע מדרך חיל התותחנים, במרחק של כעשרה קילומטרים מזרחית מהתעלה. נתן ניר ינוע עם חטיבתו מנקודת מוצא צפונית יותר, בין ציר ''חציצית'' לציר ''לקסיקון'', הסמוך לתעלה, עד מעוז ''פורקן''.


14. הנורמה - דיווחי שקר

ב-‏07.59 פקד גונן על אדן במכשיר הקשר: ''תקוף בהצלחה!''. אדן השיב: ''מניע את כולם''. אוגדת שריון צה''לית, עם שלוש חטיבות שמנו 180 טנקים, יצאה למשימת הכרעה.

גונן מיהר להתקשר לשרון ולמנדלר ואמר להם: ''ברן מתחיל במשימתו''. הוא התקשר למפקד חטיבת הצנחנים הסדירה, עוזי יאירי, שנמצא אז בראס סודר, ואמר לו: ''התחלנו בהתקפה מקנטרה לאגם המר. אם יהיה בסדר נצלח אחרי הצהריים מכיוון הגידי למטה''.

ב-‏08.15 דיווח דיין בטלפון לגולדה מאיר: ''בשעה 08.00 יצאו לפעולה - קודם ברן, אחר-כך אריק... בדרום צליחה לעבר השני''. גולדה הסכימה שאלעזר יביא לדיון לממשלה מהלך של צליחה וכיבושים בגדה המערבית של תעלת סואץ ומעבר לקו הסגול ברמת הגולן. היא הדגישה שאפילו יעקב חזן ממפ''ם ''אמר בוועדת החוץ והביטחון שאם נגיע לזה, אז יש מה לתקן''. אחרי דקות אחדות נפגש דיין עם אלעזר ועוזריו. הם דנו בבקשתו של גונן לא לפגוע מן האוויר בגשרים לכל אורך תעלת סואץ כי הוא מתכוון להשתמש בהם לשם צליחה. דיין אמר שאם צה''ל יתחיל לצלוח את תעלת סואץ לפני ישיבת הממשלה בבוקר, לא יהיה צורך להביא את הצליחה לאישור הממשלה.

דוד אלעזר אמר: ''ברן יתקוף לפני הצהריים את האזור הצפוני ואריק אחר-הצהריים את האזור הדרומי. כל אחד יש לו אופציה שאם הולך לו טוב, והוא משמיד פה את הכוחות והוא רואה שיש גשר והוא יכול לצלוח, הוא רשאי לקבל אישור ממני כמובן ואז אני רוצה לתפוס פה בראש-גשר, אם זה ילך... אני רואה בזה ניצול הצלחה אפשרי. אין לי בזה ביטחון - זה לא על גשר ברזל, זה על גשר טרמפ. זה ניצול הצלחה - אם כן, אתה רוצה הערכה שלי? פחות מחמישים אחוז, אבל מוכן מתוכנן מקווה. אם זה לא יהיה היום, אז אנחנו נעשה מאמצים עם הגישור שלנו. ואם הצליחו פה שתי ההתקפות... ואנחנו חזרנו להחזיק את המרחבים האלה, והם מחזיקים אמנם את הסוללות שלנו, בצד השני, אז אני אתכנן היום אחר-הצהריים למחר התקפה נוספת''.

שום דימיון לא היה בין תוכנן של השיחות האלה בתל-אביב לבין ההתרחשויות בחזית תעלת סואץ.

כבר מן השלב הראשון לא ביצעה אוגדת ברן את משימתה וההסתברות שתבצע אותה היתה אפסית כי מפקד האוגדה לא הבין, ככל הנראה, את משימתו. אלוף משנה (מיל'. אז סא''ל) חיים עדיני, שפיקד במלחמה על גדוד טנקים במילואים בחטיבתו של גבי עמיר, היה אחד משני המג''דים היחידים באוגדה שגדודם תקף באותו יום, מערך מצרי. עדיני סיפר: ''הפקודה שקיבלתי לפני הקרב היתה לנסוע מצפון לדרום ולשמור על מרחק של עשרה קילומטרים מן התעלה. זה הכל. לא דובר על תקיפה, לא דובר על הכרעה, לא דובר על כיבוש ולא דובר על סילוק הארמיה המצרית השניה לגדה המזרחית של תעלת סואץ'' (שיחות עם חיים עדיני בספטמבר 1992; על מקצת מן הדברים שאמר לי, חזר עדיני בתוכנית טלוויזיה על מלחמת יום הכיפורים שהוקרנה ב-‏19 בספטמבר 1993).

לפני תחילת ההתקפה הנחיתו המצרים אש ארטילרית על חטיבתו של נתן ניר שעה שהיתה בתנועה לשטח ההערכות שלה. אדן הכניס שינוי בתוכניתו והורה לניר לבלום בגיזרתו, ולהישאר כעתודה. השינוי הזה לבדו, באותו שלב, מוכיח כי אדן התכוון לבצע התקפה סיבובית: למלא את הפקודה אך לא לבצע את המשימה. לא היה לשינוי הזה שום הגיון צבאי, ובו בלבד היה כדי להכשיל את מהלך ההכרעה כולו, כי חטיבת ניר היתה חוד החנית של ההתקפה. חטיבתו של אריה קרן, שאמורה היתה להיות עתודה, היתה מרוכזת הרחק ממזרח. אדן תקף, למעשה, רק עם חטיבתו של גבי עמיר, שכבר סבלה אבדות כבדות בשני ימי המלחמה הראשונים בגזרת קנטרה ומפקדה הוכיח כי הוא חסר יכולת טקטית. הצבת גבי עמיר בחוד מהלך ההכרעה של צה''ל במלחמת יום הכיפורים, איפיינה את השפל שאליו הדרדר צה''ל. הסמח''ט ששון שילה סיפר: ''נענו מצפון לדרום. שני הגדודים נעו במקביל, אני נעתי ביניהם בטנק וגבי עמיר בנגמ''ש. מדי פעם נפלו פגזים שנורו מרחוק. ברן נע רחוק מאיתנו עם חטיבתו של אריה קרן. החטיבה של נתקה ניר היתה תקועה בצפון. לא איימנו על המצרים והם לא איימו עלינו''.

ב-‏08.30 הודיע ניר לאדן בקשר ''מצטער שאני מטריד אותך, אבל פשוט אני גם לא עושה כלום. יותר מזה, אני חושב שאני צריך לנוע דרומה''. אדן המפוחד צינן את רצון המח''ט להיכנס לקרב והורה לו להמתין עד שמטוסים ישראלים ישמידו את הארטילריה המצרית שהטרידה אותו. אחרי שלושת רבעי השעה הורה אדן לניר להתקדם ממזרח לציר ''חזיזית'', בשטח שלא היה בו אויב, ולהגיע ל''מצמד''. ניר השיב שאחד מגדודיו נמצא במגע אש עם המצרים. אדן הורה לו, שאם כך, שישאר במקומו. שעתיים אחרי שההתקפה היתה אמורה להתחיל, פקד אדן על ניר: ''אם כי אתה צריך להיות מוכן שאני אוריד אותך דרומה, בשלב זה אתה נשאר''.

עמיר, שהתקדם דרומה במרחק בטוח מן האויב, הודיע בקשר לאדן ''יש לנו בעיות של זיהוי שטחים. הכול כאן דומה אבל לאט לאט מזהים''. הוא ביקש שמטוסי צה''ל יפציצו את הארטילריה המצרית המטרידה אותו מרחוק. אדן הודיע בקשר לגונן שאינו רוצה לתקוף ללא סיוע מטוסים.

למרות שבחפ''ק של גונן האזינו אנשי המטה לרשתות הקשר של חטיבותיו של אדן, הסתפק גונן בשיחותיו שלו עם אדן. מדיווחי אדן על ההתקדמות המהירה של חטיבת עמיר התרשם גונן, שההתקפה נוחלת הצלחה מעבר למצופה ובהתאם למקווה, והנה הנה חוזרים על עצמם קרבות מלחמת ששת הימים. אף לא אחד מאנשי מטהו לא העמיד אותו על טעותו, כי איש מהם לא הבין את מה ששמע, ולא התמצא בשטח ואם מישהו היה מבין לא היה מעז להטריד את האלוף. דיווחי אדן היו מבולבלים, ניתן היה להסיק מהם על התקדמות מהירה, אבל גם על התחמקות מתקיפת המצרים עד לקבלת סיוע אווירי. גונן לא היה מסוגל לנתח בהיגיון את המידע שקיבל מאדן, נתפס לנקודות החיוביות שבו, הוסיף עליהן נופך משלו, וקיבל החלטות, שהקשר ביניהן לבין המציאות היה שלילי.

חמישים דקות אחרי הפקודה לתקוף, היה גונן בטוח שהמצרים נשברים. כדי לנצל את ההצלחה הוא ביקש לעבור מיד לשלב השני של התוכנית. הוא התקשר לשרון והורה לו להתכונן לתקוף מערבה, לכיוון התעלה. ב-‏09.15 דיווח אדן לגונן: ''נדמה לי שלאט לאט אנחנו מצליחים לטאטא את הכל''. היתה זאת משאלת לב של אדן שלא היה לה כל בסיס במציאות, ושלא ניתן היה לגזור אותה מדיווחיו של עמיר. גונן התקשר מיד עם שרון ואמר לו שהוא לא עומד להפעיל אותו מיד (שהרי אין טעם לבזבזו על גזרה שאדן יכול לטפל בה), אלא מאוחר יותר, לשם מיטוט הארמיה השלישית וצליחה בדרום. בכך רצה גונן לבצע מהלך הכרעה לכל אורך החזית עוד באותו יום. ב-‏09.30 הודיע גונן לברן ''להשמיד את כל הכוחות בסביבה עד 'מצמד' ורק אחר כך לעבור (לצלוח). התנועה חייבת להמשיך דרומה. אם אפשר לעבור ב'חיזיון' לנסות להעביר יחידה קטנה שתישאר על הגדה. לתפוס מאחזים קטנים בצד השני. לעבור מהר דרומה ל'מצמד' ושם לחצות''. אדן הסכים לנסות להתקרב לתעלה.

גונן התקשר מיד עם המטכ''ל, וב-‏09.32 הוא הודיע לעוזר הרמטכ''ל, רחבעם זאבי (גנדי), שכוחות סיור קטנים של אוגדת אדן חצו את התעלה באזור המעוזים ''פורקן'' ו''חיזיון''. ב-‏09.38 הודיע אדן לגונן שאין הוא יכול להתקרב לתעלה ולצלוח אותה, כי הוא עסוק בקרב קשה נגד טילים וטנקים. אבל ב-‏09.45 הזמין אדן סיוע אווירי והורה למח''ט, גבי עמיר, לחבור ל''חיזיון''. גונן ששמע את זה, יכול היה להבין שאם פקודיו של עמיר עדיין לא הגיעו למעוז ''חיזיון'', הם בוודאי לא צלחו את התעלה. למרות זאת הוא לא תיקן את הודעתו למטכ''ל, כי היה בטוח שהצליחה תתבצעה בקרוב מאוד, ומדוע להקפיד על קטנות כאלה ביום הגדול ההוא? ב-‏09.50 הוא הודיע שוב לזאבי שכוחות סיור קטנים מאוגדת ברן צלחו את התעלה, כי חוד אוגדת אדן נמצא ליד מעוז ''חיזיון'', כי האזור נקי, יחסית, מאויב, כי יש שם גשר והוא עושה הכנות לצליחת התעלה בכוחות שריון.

לימים, כתב אדן:
''מהתנהגותו של גונן נראה לי כי בכך שהבהיר לי את כוונותיו, הרי זה כאילו ביצוען כבר הושלם... קשה, איפוא, למצוא קשר בין המצב לאמיתו לבין הערכת המצב (של גונן). וכן בין הדיווחים שאני מעביר לגונן - ובין הדיווחים שהוא העביר לרמטכ''ל. הרמטכ''ל שמע על הדיווח האופטימי, אך עדיין אינו מאשר. זה אינו מונע את גונן מלהורות לי ב-‏09.57 לתפוס מאחז בצד השני של 'חיזיון'''.


ב-‏09.55 אמר גונן לשרון: ''חשוב לי מאוד להיות עם כוח קטן בצד המערבי. דבר שני, לרדת ליצור מגע עם 'החווה הסינית', ואחר כך את המשימה העיקרית באיזור 'מצמד'. האם אתה יוצר מגע עם הצד המערבי (של התעלה)?''

שעתיים ורבע לאחר התחלת ההתקפה הגיע גונן למסקנה שהשלב הראשון בתוכניתו, שלב ''אריה'', הושג במלואו, ויש לעבור לשלב ''דב''. סגנו, אורי בן-ארי, ושאר עוזריו הבכירים - לא הסבו את תשומת לבו לכך שאין לו שום בסיס למסקנה זו. מכאן, שהם היו שותפים לה, או שלא העזו לומר לגונן שהוא נמצא ''על הבנקט''. לא רק שהם לא הבינו או ששתקו, אלא גם מילאו את הוראותיו הרות האסון. ב-‏10.05 אמר אורי בן ארי לאדן בקשר ש''יש איזה סימנים קטנים של התחלת התקפלות (של המצרים), לכן מאוד חשוב להגיע במקסימום מהירות עם כל הכוחות לאורך כל הציר שלך מהצפון מ'מילנו' ועד למטה. להגיע למגע ולהשמיד, אחרת הם עלולים להסתלק (לברוח לגדה המערבית של התעלה)''. אדן הבין שלמפקדת החזית יש ידיעות משלה על התחלת התמוטטותם של המצרים, ולכן לא חשש להעביר אליה דיווחי שקר, שהרי המצרים מתמוטטים, ומי יבדוק אחר-כך מה בדיוק אירע בכל שלב ושלב בקרב?

בשעה 10.00 התחילה בתל-אביב ישיבת ממשלה. אלעזר דיווח לשרים על התחלת מהלך ההכרעה בדרום והוסיף: ''אם זה יצליח - היום אחרי-הצהריים חיסלנו ראש-גשר. בתעלה יש המון חיל רגלים עם המון טילי נ''ט, וזה גורם לנו יותר נפגעים מאשר הטנקים שלהם... קודם כל נגמור עם ראש-הגשר. לכן זה לא יהיה בהכרח חזרה לתעלה. גם לברן וגם לאריק יש הרשות לתכנן ניצול הצלחה של מעבר תעלה... אינני יודע אם זה ילך או לא. כרגע ברן כבר מבקש אופציה. הוא מתקרב לאיזה גשר וחושב שהוא עומד עליו. אלוף הפיקוד מבקש רשות מראש. אני עוד לא נתתי... אני רוצה להיות בטוח שזו איננה פריצה צרה מאוד ופזיזה מאוד. אני מעדיף השמדת ראש-הגשר ואם נחשוב שזה מספיק מבוסס - הוא יקבל רשות לחצות את התעלה... אם ברן יגמור זאת עד הצהריים ויתייצב - בצד הזה בלבד או גם בצד השני - אריק יצא להתקפה על ראש-הגשר הזה (הדרומי)''.

אילו היה הרמטכ''ל מעודכן כפי שהיה יכול להיות מהאזנה לרשתות הקשר, הוא היה יכול לדעת באותה שעה כי ההתקפה נכשלה. אלעזר לא הטעה אמנם את הממשלה בכוונת זדון אלא משום שהיה מנותק מן המציאות ועמו רוב אנשי המטה הכללי.

האיומה בהחלטות גונן היתה לשגר את אוגדת שרון שלושים קילומטרים דרומה. אורי בן-ארי התקשר לשרון ב-‏10.15, והורה לו: ''היכון לתנועה דרומה. בגיזרה שלך יטפל ברן. תשמיד בדרך כל מה שתפגוש... כשתגיע לגידי אדע אם אתה נכנס לקרב עם השריון שממערב לגזרה הדרומית, או שאתה הולך ישר לצליחה ולכבוש את העיר (סואץ). למטה תצטרך לחצות ב'ניסן' ולעבור מערבה לפי המשימה''.

ב-‏10.19 ביקש גונן בקשר מהמטה הכללי, לאשר צליחה של כוחות שריון ליד מעוז ''חיזיון''. אחרי דקה קיבל גונן מברק: ''רמטכ''ל לאלוף: יש אישור ל'חיזיון'''.

את האישור לא נתן אלעזר אישית, אלא עוזרו, רחבעם זאבי. אלעזר היה אז, כאמור, בישיבת ממשלה. תוך כדי הרצאתו התבקש אלעזר לצאת מחדר הישיבות, וזאבי דיווח לו בטלפון, בקצרה, על ההתפתחויות הדרמטיות. לפי זאבי הורה לו אלעזר בטלפון לאשר צליחה. הביוגרף של אלעזר, חנוך ברטוב, מסתייג מכך. זאבי המשיך לדווח לאלעזר על הצלחות נוספות של ברן, וזאת עשה באמצעות ראש הלשכה של אלעזר, אבנר שלו. הוא קיבל אישור, באמצעותו של שלו, לצלוח בעוד נקודות מספר, ולשלוח את אוגדת שרון דרומה. ניהול קרב צליחה תוך כדי ישיבת ממשלה, מאות קילומטרים מן החזית, באמצעות טלפון שבור, גונן - זאבי - שלו - אלעזר, בעוד אדן לא התקרב אפילו לתעלת סואץ ולא שלט בחטיבותיו - היה יכול להיות קטע ממחזה אנטי מלחמתי של אריסטופנס, או של חנוך לוין. זה בדיוק היה האופן שבו ניהלה ''ליגה א''' של מפקדי צה''ל את מהלך ההכרעה, שלקראתו נערכו בצה''ל אימונים במשך שנים. זה, במבט מיקרוסקופי, אחד הגורמים העיקריים לחיכוך המפורסם בקרב, שעליו מדברים תיאורטיקנים צבאיים, זה הגורם הבלתי יציב שמשנה את תפקודה של המערכת מהומוגני למחותחת. דוד אלעזר ניסה לשלוט במהלך ההכרעה בסגנון הפיקוד ההדוק. הוא לא בטח באיש, בוודאי לא בגונן. אבל, לשלוט באופן הדוק במהלכים הטקטיים של הקרב ממרחק כה גדול, ובאמצעות ראש הלשכה אבנר שלו, שאיננו אינטלקטואל צבאי ולא פיקד בחייו על שום קרב, ובאמצעות רחבעם זאבי אשר הקרב האחרון שעליו פיקד היה בהיותו מפקד גדוד בתל-מוטילה ב-‏1951 (ראה ספרי, ''ההיסטוריה של הצנחנים א' - יחידה 101''), הרי זה לבחור את אופן הפיקוד הגרוע ביותר.


15. ממשלה של שוטים

ב-‏10.20 הורה גונן לאדן לצלוח את התעלה במהירות האפשרית בסביבות ''חיזיון'' כדי שדיווחיו השקריים יהפכו לאמיתיים ואיש לא יבדוק את לוח הזמנים אם אכן תושג הצלחה. אדן השיב: ''אנחנו נעשה את העסק מה שיותר מהר'', ולפי מעשיו לא התכוון למה שאמר או שלא הבין במה הדבר כרוך. עד השעה 10.30 חיכתה החטיבה היחידה שהופעלה בחזית, היא חטיבת עמיר, לסיוע אווירי שלא הגיע, ואז התקדם עמיר מערבה ללא סיוע כזה. כבר אחרי שתי דקות הודיע עמיר לאדן שהוא ''משחק שמאלה ימינה בתוך אש ארטילרית כבדה, הדלקנו כמה כלים שלהם, יש לנו מספר פצועים, אנחנו לא מצליחים להתקדם''. אדן אמר לעמיר שעליו להגיע במהירות ל''חיזיון'', ושאל אם הוא מסוגל לעשות זאת. עמיר השיב: ''אי אפשר לעשות את זה אלא אם לצאת אחורה. יש כוחות משמאלי (של אוגדת שרון) שלא מועסקים שיכולים ראשית כל להיכנס לחיזיון''. אדן: ''לא רוצים לתת לי אותם, יתכן שאני אביא את החטיבה של ניר לעזור''.

חמש דקות הרהר אדן מה יעשה, ואז הורה סוף סוף לניר לנוע עם חטיבתו מסביבות קנטרה דרומה, להגיע עד חטיבתו של עמיר, ולהמשיך למעוז ''חיזיון''. ''יש שם שלושה מעברים (גשרים). תעבור בהם ותאחז בצד השני. לפני שתעשה את זה בהתלהבות, תלמד טוב את המקומות''. הוא הורה גם לאריה קרן להעביר גדוד מחטיבתו לחטיבת עמיר. אדן התכוון לתקוף בכוח אוגדתי את המצרים ליד התעלה, ולהגיע ל''חיזיון''. אבל, הוא השהה את הפקודה לתקוף במשך ארבע שעות, בצפיה לסיוע אווירי שלא בא משום שהאמין כפי שרוב קציני צה''ל האמינו אז שהתקפה של חיל האוויר תמוטט את האויב ואז ישובו יחידות השריון לפעול כפי שפעלו במלחמת ששת הימים: ירדפו אחרי אויב בורח, או ירמסו אותו בשרשראותיהם. אדן לא הבין באותו שלב שלא רק הנ''ט המצרי ניטרל את הטנק הישראלי אלא שגם הנ''מ המצרי ניטרל את המטוס הישראלי.

התמרונים הרבים שביצע אדן עם החטיבות שלו במשך אותן ארבע שעות היו ממזרח לקווים המצריים.

בזמן שאוגדתו של אדן ביצעה התקפה סיבובית וכמעט לא באה במגע עם המצרים המשיכה, כאילו בעולם אחר (של שוטים) ישיבת הממשלה. דוד אלעזר קיבל דו''חות שוטפים בזמן הישיבה, על הצלחות בגדה המערבית של התעלה, מצב רוחו זינק כלפי מעלה והערכותיו הרקיעו שחקים כפי שהיו לפני המלחמה. האירועים בשנים וחצי הימים האחרונים לא לימדו אותו דבר שהרי כושר למידה היא תכונה אינטלקטואלית ואלעזר היה אנטי-אינטלקטואל. בסוף דבריו בממשלה הוא אמר: ''אם זה יסתיים היום כפי שאמרתי, לאורך התעלה פלוס ראש-גשר או שניים (ולפי מה שמנדנדים לי, יכול להיות שכבר יש ראש-גשר אחד בצד שני), תעמוד לפני השאלה: מה קורה הלאה. המשימה הראשונה היא לנקות את התעלה בצד שלנו, להתיישב חזרה במעוזים שלנו ולהתייצב בקו הפסקת-האש. שנית - להחזיק, אם אפשר ראש-גשר אחד או שניים בצד השני. שלישית - את פורט סעיד ופורט פואד אני רואה כמשימה התקפית ראשונה לשיפור קו הפסקת-האש ותשלום שמצרים צריכה לשלם עבור המלחמה. יש אפשרויות נוספות שלא הייתי רוצה היום לפתח אותן, אלא רק לומר עקרונית שאם יש לנו ראשי-גשר - אפשר לעשות יותר מזה''.

כל הזמן שיגר גונן למטכ''ל דיווחים על אירועים שלא היו ולא נבראו. ב-‏10.40 מסר הרל''ש, אבנר שלו, פתק לאלעזר, והרמטכ''ל קרא אותו באוזני שרי-המחדל: ''הוקם ראש גשר אחד בגדה המערבית של תעלת סואץ''. לפי זאב שיף המקור לטעות זו היה דיווח של סמל מבצעים.

לאחר שאלעזר השיב לשאלות אחדות של השרים, אמר משה דיין: ''אני רוצה להעיר משהו שהייתי רוצה שהרמטכ''ל ישמע, לפני שהוא עוזב. ישראל עלולה להימצא בעתיד הקרוב ביותר - אולי עוד הערב ממש - במצב שיופעל עליה לחץ סובייטי-אמריקני... ברגע שיהיה לנו טוב - ילחצו על הפסקת-אש. ולכן על מנת שלא לגרום קרע ביחסים עם ארצות-הברית - שבה אנו תלויים מאוד בענייני רכש - חשוב מאוד לשפר את הקווים תוך כדי המלחמה ולפני הפסקת-האש... ולפיכך - ואני בכל לבי בעד זה - לקחת את כל הקו הזה ואת פורט סעיד, אם זה ניתן באופן אופרטיבי. אם צה''ל לא יכבוש את הגיזרה הצפונית של התעלה ואת פורט סעיד, יהיה המצב שישראל איבדה שטח שהיה בשליטתנו קודם לפתיחת המלחמה, והיא תימצא במאזן שלילי... מה שאני רוצה להציע: שעקרונית נהיה מוכנים. שהערב תהיה ישיבת ממשלה, לא מפני שמחר בבוקר צריך לצאת למתקפה. אנחנו מתקרבים ללוח-זמנים שמכנסים את מועצת הביטחון, עם לחצים עלינו וכו'. אנחנו צריכים להיות במצב שאם יהיה אישור לעבור את הקו - עד שיגיעו למועצת הביטחון ולהסכמה אפילו של האמריקנים - כבר נהיה במצב אחר''.

לפי הצעת ישראל גלילי, סיכמה גולדה מאיר את הדיון בהחלטה:
  1. הדיפת ההצבא המצרי אל מעבר לתעלה.
  2. הדיפת הצבא הסורי אל מעבר לקו הפסקת-האש ברמת הגולן.
  3. תוך כדי כך - הנחתת מכות לשני צבאות האויב.
  4. ראש הממשלה ושר הביטחון מוסמכים לאשר לצה''ל, ככל שתהיה אפשרות, לתפוס מאחזים צבאיים מעבר לתעלה (בצפונה ובדרומה) ומעבר לקו הפסקת-האש ברמת הגולן, לשיפור עמדותינו נגד מתקפות חדשות של האויב''.
עד כמה היו מנהיגי ישראל מנותקים מן המציאות מצביעים לא רק האירועים בקו הדם אלא גם העובדה שאחרי ארבעה ימים, ב-‏12 באוקטובר ישראל בקשה משר החוץ האמריקאי הנרי קיסיג'ר לשכנע את הסובייטים לשכנע את נשיא מצרים אנואר סאדאת להסכים להפסקת אש באתר וסאדאת סרב. אחרי עשרים שנה ברור שבאוקטובר 1973 היתה לישראל ממשלה של שוטים. הרבה לא השתנה אחרי כן.


16. ''הנורמות של הפיקוד הקרבי''

בזמן שבתל-אביב התחילו המנהיגים הלאומיים להתחלק בפירות הניצחון, המשיכה אוגדת ברן לשקוע בחולות סיני. במקום התקפה אוגדתית (שבה יש 9-8 גדודים) תקף גדוד שריון מילואים אחד, בפיקודו של סגן אלוף במילואים חיים עדיני, מערך מצרי. עדיני סיפר:
''את חניון הלילה עשינו על כביש הרוחב, כשלושים קילומטרים ממזרח לתעלת סואץ ולמעוז 'מילנו'. בשלוש אחרי חצות בערך התחלנו לנוע בציר ''מאדים''. נעתי באופן רצוף אחרי גדודו של עמיר יפה. לא ידעתי שההתקפה מתחילה בשמונה בבוקר דווקא. בשעות לפני הצהריים הגעתי לציר 'חציצית' הוא ציר חיל התותחנים הנמצא כעשרה קילומטרים ממזרח לתעלה. קיבלתי פקודה לחבור לגדוד של עמיר. התקדמתי 'בחציצית' והגעתי לעמיר. עד אז לא נתקל גדודנו במצרים. גדודו של עמיר היה בעמדות סטאטיות, הטנקים שלו ירו לעמדות של האויב מרחוק וספגו הפגזה ארטילרית של המצרים''.


ששון שילה:
''נעתי בין שני הגדודים. גבי עמיר היה הרחק מאחור. כשהגענו מול גשר פירדן התרשמתי שיש אפשרות להשתלט על הגשר. זאת לא היתה המשימה המקורית, לא קיבלתי שום פקודה לעשות זאת. נקטתי יוזמה אישית מקומית כפי שאני מבין את תפקידו של מפקד קרבי בקו הלחימה. אומנם בקבוצת הפקודות נאמר שהכוונה היא רק לסרוק מצפון לדרום הרחק מן המצרים, אבל אם ניתן למוטט את האויב בגיזרה חיונית מסויימת, חובתי, על-פי הנורמות של הפיקוד הקרבי, כפי שאני מבין אותן להתאמץ לעשות זאת. נאמנותי היא קודם כל לקיומו של עם ישראל ולקיומה של מדינת ישראל ולא לפקודה זאת או אחרת של מפקד שנימצא בבונקר באום-חשיבה {גונן} או למפקד שנמצא עשרה קילומטרים ממזרח לי {ברן}.

''פקדתי בקשר על יפה ועל עדיני לפנות מערבה עם גדודיהם, והתקדמנו, עדיני מצפון ויפה מדרום, באש ותנועה כמו בתרגיל, אל תעלת סואץ. כשהתקרבנו לאיזור המאוכלס מצרים פקדתי על יפה לעצור ולחפות על התקדמותו של עדיני. תכננתי לקדם את גדודו של עדיני מרחק מה ואז לעצור אותו להטיל עליו לחפות על התקדמותו של יפה. כאן היתה תקלה הראשונה: יפה נעצר הרחוק מן המקום שהוריתי לו, וכשעדיני התקדם נוצר פער גדול ביניהם. יותר מזה, יפה לא המשיך להתקדם ועדיני התקדם באש ותנועה וחיפוי פנימי של פלוגותיו''?



17. ''המצרים התחילו לברוח, ניתן להכריע את המלחמה''

חיים עדיני:
''הסמח''ט, ששון שילה, פקד עלי לנוע במהירות מערבה לכיוון גשר 'פירדן' שליד מעוז 'חיזיון' ולהשתלט עליו. שילה אמר לי שאקבל סיוע ארטילרי ואווירי ושכוחות נוספים של החטיבה ושל האוגדה יפעלו לצידי ויחזקו אותי במקרה הצורך. לא הייתי בטוח שאקבל סיוע וביקשתי פירוט. שילה אמר: 'חיים, תקבל את כל הסיוע שאתה צריך. זוז!' עדיין לא הבנתי לאיזה תיפקוד לקוי נקלע צה''ל ובטוח הייתי שנזכה בניצחון מהיר. עם עשרים ושניים הטנקים שלי התקדמתי בשתי פלוגות לפנים ופלוגה אחת מאחור בדיוק לפי הספר. הבחנו מרחוק ליד התעלה בטנקים מצרים. ירינו והשמדנו אותם.

''ואז פרצה אש מן המדבר. מצאנו את עצמנו בתוך אוקינוס של חי''ר מצרי. כל חייל היה בתוך מחפורת אישית. הם ירו בנו מאות טילי סאגר, אר.פי.ג'י ומה לא?! זאת היתה אמורה להיות התקפה אוגדתית; לא חטיבתית ולא גדודית. מצאנו את עצמנו לבד בלב מערך האויב. ראיתי טילים נעים אל הטנקים שלי. פקדתי במקרופון על מפקדיהם לשבור ימינה ושמאלה, ללא הועיל. תוך דקה השמידו לנו המצרים ארבעה טנקים. התקדמתי עוד קילומטר אחד והגעתי עד למרחק חמש מאות מטר מהתעלה. זאת הנקודה הקרובה ביותר אל קו המים שצה''ל הגיע באותו יום.

''אלפי מצרים הקיפו אותנו. לא יכולנו לירות עליהם ממכונות היריה שלנו. לתותחינו לא היית שום משמעות. חרמ''ש לא היה לנו. נאלצנו לירות בעוזים וזה היה לעג לרש. ואז קרא דבר מדהים: המצרים יצאו ממחפורותיהם והתחילו לברוח. הם ברחו בהמוניהם. כמי שנלחם נגד הצבא בתוך טנק במבצע קדש, במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, חשתי את השכרון של ההצלחה. זה כמו אורגזמה. אני אוהב את הריח הזה של הגריז, הזיעה ואבק השריפה אחרי ירי התותח. אני אוהב את האקשיין הזה, הוא אדיר הוא חזק, כל זה יחד עם מנוסת האויב זאת ההרגשה הטובה ביותר שיכולה להיות. והאויב ברח. פשוט ברח. אני מקבל את זה שעם ישראל החליט להקריב את חייו של חיים עדיני ושל פקודיו. אבל שיבואו אחרים וינצלו את ההצלחה. ההכרעה של המלחמה כולה היתה מונחת לפני על משטח המדבר הושט היד וגע בו. יכולתי להיות גיבור ישראל של כל הזמנים. גבי עמיר ואברהם אדן יכלו להיות גיבורים לאומיים. רק צריך היה לעשות מעשה, והמעשה לא נעשה ולנו לא היה די אוויר לקצור את ההצלחה. והחבורה הזאת של אנשי הפלמ''ח ממלחמת העצמאות שניצלו את מגוייסי שנות החמישים, מפקדי גדודי המילואים של מלחמת יום הכיפורים, שלחו אותנו שוב ושוב למשימות. דדו, גנדי, גורודיש וברן, אלה לא עשו את מה שצריך היה לעשות, הם אשמים אישית במצב של צה''ל אז, בזה שלא בצענו את המשימה ובמותם של כל אחד מפקודי. אלה לא ניצלו את האופציה שנתנו להם פקודי ואני, ולא הכריעו את המלחמה ב-‏8 באוקטובר. ב-‏8 באוקטובר היתה צריכה להיות צליחה וצה''ל לא היה מוכן. תרבות שלמה קרסה חמש מאות מטר מגשר 'פירדן' ב-‏8 באוקטובר 1973 לפני הצהריים. אני הייתי שם. זה היה אפשרי. לא הרחק מאתנו היו יחידות מאוגדתו של אריק שרון וצפו במעשה. הם לא באו לעזור, בהתאם לפקודות מפורשות שקיבלו מגורודיש. אותם שלחו דרומה לגידי. איזה טמטום! אף אחד מאלה ששלחו אותי ולא עשו את המוטל עליהם לא יוכל להגיד לי מה היה שם לפני הצהריים חמש מאות מטר מגשר 'פירדן'''.


ששון שילה:
''כשעדיני התקדם מערבה התחילו המצרים לברוח לתעלת סואץ, עלו על הגשר שהקימו ועברו לגדה המערבית. ברור היה שניתן להגיע עד קו המים ולהשתלט על ראש הגשר המצרי הזה, אולי אפילו לצלוח לגדה המערבית. ואז התרחש דבר מדהים: שמעתי בקשר את עמיר יפה פוקד על גדודו להסתובב מזרחה ולנוע בשדרה לאחור. התפרצתי לרשת שלו ואמרתי: 'עמיר, למה אתה עושה את זה?' הוא השיב: 'אזלה לי התחמושת ואין לי דלק. סוף!'. לימים הוא נהרג בתנועת דרכים והלב נצבט לי כשאני מדבר על כך. אך את האמת צריך לומר כפי שאמרתי אותה בעדותי לוועדת אגרנט כשעמיר היה עוד בחיים. לא סלחתי לו על כך. אם עמיר היה מתקדם יכלו שני הגדודים למוטט את המצרים בגיזרה וליצור תפנית במערכה בצפון תעלת סואץ ואולי אף במלחמה כולה. זה היה רגע של אמת שלא נוצל. לא היתה בקרב הזה מעורבות חטיבתית ולא מעורבות אוגדתית. ברן התנהג כמפקד דיוויזיה המנהל קרב של שלוש חטיבות שיריון בתקן מלא. הוא לא הבין שרק ארבע פלוגות נלחמו והן כמעט הכריעו את הקרב. הן היו זקוקות לסיוע. היה ביכולתו ובאמצעיו של ברן לסייע להן. אבל הוא היה רחוק מאוד ומנותק ממציאות הקרב. גבי עמיר התנהג כבריגדיר המנהל קרב של שלושה גדודים בתקן מלא. גם הוא לא הבין שיש לו כוח גדודי מפוצל ושעליו להיות בקו הלחימה ממש. אני התחננתי בקשר לשגר כוחות נוספים להפעיל סיוע ארטילרי ולשלוח מטוסים. הייתי כקול קורא במדבר''.

חיים עדיני:
''על הדרך מולי הבחנתי בחיל מצרי בריא גוף. הוא אחז בידו אר.פי.ג'י. לפני שהספקתי לעשות דבר, הוא ירה. חשתי זעזוע אדיר בצריח. נפגעתי בפני ובידי. דם כיסה את פרצופי. חשבתי שהתעוורתי. אחרי שתי דקות התאוששתי. חלפה במוחי מחשבה שהפקירו את אנשי ואותי, ששום כוח לא יגיע אלינו ולא נקבל שום סיוע ארטילרי ואווירי כמובטח. הבנתי שעלי להציל את מי שלא נפגע. כל נימי נפשי הצהל''ית והשריונאית התקוממו בי נגד נסיגה. זאת היתה הרגשה נוראה. לפני דקה הסתערתי בראש גדוד טנקים, ואחרי דקה אני לא שווה כלום. שוכב בטנק פצוע. בעל מום. בכאב עצום השתלטה עלי ההכרה שאין ברירה ופקדתי לסגת. השארנו במקום עשרה טנקים פגועים ועשרים וארבעה הרוגים ונעדרים. כל אחד מהם מענה אותי עד היום.'' (השיחות הנ''ל עם חיים עדיני ודבריו בתוכנית הטלוויזיה הנ''ל. מקצת מן הדברים התפרסמו בסדרה טיים-לייף בכרך על השריון The Armored Fist ).


ששון שילה:
''אם הגדוד של עמיר יפה או גדוד אחר היו נמצאים במקום כשעדיני נפגע ניתן היה להמשיך בתנועה לשלוט על הגשר ואז חטיבה אחרת היתה באה ומנצלת את ההצלחה.ברן עשה זאת אחרי שעות אחדות והכניס לגזרה את גדודו של אסף יגורי. כך הוא הלך מן הפח אל הפחת. כשעדיני נפצע וגדודו התפזר בקשתי מגבי עמיר שימנה את יום טוב למג''ד. יום טוב התחמק וביקש למלאתפקיד של קצין אג''ם חטיבתי. פקדתי על סגנו של עדיני לתפוס פיקוד אבל התברר לי שהוא נמצא הרחק מאחור. ביטלתי את המינוי זה ומיניתי למג''ד את אחד ממפקדי הפלוגות - יעקב זעירא מקיבוץ יגור.



18. ''סדר חדש ושלום חדש''

המח''ט עמיר דיווח לאדן: ''אני עם מעט כלים (טנקים). כלים רבים דולקים אצלי כבר''. ב-‏11.25 דיווח עמיר לאדן: ''מרבית הכלים שלו (של עדיני) בוערים וקוטלים את האנשים שלו מסביב. צריך מהר מטוסים על הצד השני של התעלה בשביל לשתק אותם''. אדן דיווח לגונן: ''אנחנו קרובים למים. יש לנו הרבה נפגעים, הרבה מאוד כלים בוערים מטילים. אני מוסיף לשם עוד הרבה כוחות, אבל אנחנו צריכים גם את הסיוע''.

שעה אחרי שאדן פקד על ניר לנוע דרומה ולהתחבר עם עמיר, עדיין היה המח''ט הצפוני של האוגדה נע לאיטו בתנועה זהירה הרחק מקו הדם. ב-‏11.32 התקשר אליו אדן: ''אתה לא נע בכיוון הנכון, כפי שדיברנו, אתה היית צריך להגיע לנקודה 275 ואתה נע יותר מדי על ציר 'חציצית'. עזוב אותה ונוע מערבה במקום שאתה צריך להימצא''. ניר השיב שהוא נמצא בדרך הנכונה ומגיע לאן שנשלח. אדן לא הסתפק בתשובה הזאת, גער בניר ואמר: ''אני רוצה שאתה תגיע ל-‏294, כך שעל 'חזיזית' אפשר לנוע רק עד לציר. רק עד לציר. רק עד ל-‏238. משם צריך לשבור לכיוון מערב''. מן התדרוך אפשר לחשוב שמדובר במפקד כיתה הססן, אבל היה מדובר במפקד ''חטיבת פנצר''. לא כך חזו גודריאן וישראל טל את תיפקודם של מפקדי חטיבות השריון, ואת סגנון הפיקוד של מפקדי דיוויזיות השריון.

גונן לא התייחס ל''קטנות'' שכאלה, כמו ליקויים בקרב המשולב שריון-אוויר, והתמהמהות במילוי פקודות ומשימות מצד מפקדי חטיבות. הוא פקד על קלמן מגן ליטול את הפיקוד על כוחות החרמ''ש, החי''ר, סיירת מטכ''ל, כמה מחלקות טנקים וסיירת ''שקד'' בבלוזה ובסביבתה, ולהיות כוח פיקודי עצמאי. הוא הטיל עליו להגיע עם הכוח הזה למעוז ''מילנו'' שמצפון לקנטרה, לתפוס שם גשר מצרי ולהעביר עליו מחלקת טנקים לגדה המערבית של התעלה. בגדה המזרחית התבקש מגן ''לטהר את כל קו התעלה ממצמד צפונה''. מגן שאל: ''אתה רוצה שנגיע גם לפורט סעיד?'' גונן: ''לא עכשיו. אם אני אשכח אותך תזכיר לי יותר מאוחר את פורט סעיד''.

עד כדי כך היה הרמטכ''ל בטוח שהמצרים הוכרעו בדרום שהוא החליט לבקר במטהו של יצחק חופי בצפון, לראשונה מאז פרוץ המלחמה. בשעה 12.15 בהיותו בשדה-דב, הועברה אליו בקשת גונן לאשר צליחה של אוגדת שרון בשעות 16.00 - 18.00 ולכבוש את העיר סואץ. אלעזר אישר מבלי שהתיעץ עם שר הביטחון. ניכר היה שרמטכ''ל המחדל חזר לעצמו ובגדול.

ישראל טל סיפר בהרצאה ב-‏1979 כי ''ב-‏8 באוקטובר היתה התרוממות רוח בזמן מהלך התקפת הנגד בסיני וברמה. התחילו לחגוג את הניצחון, לא רק אנחנו, אלא גם האמריקנים, שאיתם קוים מגע שוטף מדי כמה דקות. לשיא הגיעו הדברים, כאשר הכניסו פתק לראש המטה הכללי בישיבה של הממשלה, שבו נאמר שאנו נמצאים (כביכול) בצד השני של התעלה. באותו יום דיברו בפיקוד העליון ובדרג המדיני על תוכניות שלאחר המלחמה, על סדר חדש ושלום חדש.'' (עמנואל ולד, ''קללת הכלים השבורים'', 1987). דברים אלה של סגן הרמטכ''ל מבססים את אחד הטיעונים המרכזיים שלי בספר הזה, שבהתקפת ה-‏8 באוקטובר התכוונו ראשי מערכת הביטחון למהלך הכרעה, לא רק במלחמה הזאת אלא גם בסכסוך היהודי-ערבי. בניגוד לעמדות שנקטו (ונוקטים) טל ואחרים מאז תום מלחמת יום הכיפורים, הם סברו עד 8 באוקטובר שניתן להגיע לפיתרון המדיני של הסכסוך היהודי-ערבי באמצעות מהלכים צבאיים.








מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.