גזר דין מוות ללא משפטגדעון ספירו
הפיגוע במסעדת ''מקסים'' בחיפה הוא עדות, כואבת, מצערת ואכזרית לחוסר התוחלת של מדיניות ההרג והחיסולים של ממשלת שרון-ליברמן-לפיד היום, וממשלת שרון-פרס-בן אליעזר אתמול.
יושבים להם מומחי השב''כ, המשטרה, אמ''ן והמוסד ומכינים ''פרופילים'' של מועמדים ומועמדות לפעולות התאבדות, בונים חומות אפרטהייד (''גדר הפרדה'' בשפת הכיבוש) בהשקעות של מיליארדים, מקיימים צבא כיבוש אדיר שאוסר ועוצר אלפים, הצבא והשב''כ יושבים על צווארו של העם הפלסטיני וחונקים אותו עד כמעט צאת נישמתו, מחסלים והורגים אלפים, וכל הפעולות האלה לא לקחו בחשבון את עורכת הדין הנאדי תייסיר ג'רדאת, שאחיה ובן דודה, שהיה גם ארוסה, נהרגו בידי חיילי צבא הכיבוש הישראלי, ותחושת הנקם בוערת בה בעוצמה של הר געש המחכה להתפרצות - וזו באה בצורת הפיגוע הנורא בחיפה.
מבחינתה של הנאדי ג'רדאת, אחיה, בן דודה ועוד שלושת אלפי ההרוגים הפלסטינים בשלוש השנים האחרונות, בהם מאות ילדים ותינוקות, היו חפים מפשע בדיוק כמו בעינינו קורבנותיה במסעדת ''מקסים''.
שרון בטירופו תיסכולו, החליט להרחיב את יריעת התגובה לסוריה, ושלח לשם את טייסי חיל האוויר להפציץ מחנה כלשהו, כאילו יש קשר בין ג'רדאת לבין הג'יהאד האיסלאמי בסוריה. אין כמובן כל קשר. חבל להרחיק לסוריה ולסכן אותנו במלחמה נוספת. הכל מצוי כאן, במרחק הליכה ברגל או נסיעה במכונית. לא צריך מטוסים.
איש אינו יודע כמה ג'רדאתים, נשים כגברים, מסתובבים בשטחי הגדה והרצועה כשאש הנקמה בוערת בקירבם על מות יקיריהם, על השפלתם. אני מניח כי מדובר באלפים, אולי עשרות אלפים. אי אפשר להכין ''פרופיל מתאבד'' על כולם, כי הם כה שונים איש מרעהו, זולת דבר משותף אחד: שנאה אדירה, חובקת את כל ישותם, לכובש הישראלי. הם אינם מבחינים בין הכובש אותו הם פוגשים מדי יום לבין העם שבשמו הוא פועל, שהרי מדינת ישראל מציינת בגאווה ''שכל העם צבא'' וצה''ל הוא ''צבא העם''.
לא צריך את ערפאת בכדי שג'רדאת תתנדב לבצע את פעולת הנקם שלה. משטר הכיבוש והאפרטהייד בשטחים הכבושים שמתמצה בהתנחלויות, בחיסולים, בעשרות אלפי ההרוגים והפצועים, בסגרים, בהריסת הבתים, כל אלה ועוד, הם הדשן שמזין את פעולות החמאס והג'יהאד כמו גם את הפעולות שהן יוזמות נקם של בודדים ששום התרעה לא תגיע אודותם.
אם ממשלת ישראל רוצה לחסל את כל ''הפצצות המתקתקות'' הפוטנציאליות בקרב העם הפלסטיני, היא תלמד מהר מאד כי התרופה היחידה גובלת בהשמדת עם.
האלטרנטיבה לכך, ולא נלאה לחזור על כך שוב ושוב, היא במתן גט כריתות לפולחן הכוח והמוות של ממשלת שרון, סיום הכיבוש ופינוי ההתנחלויות.
נירצחי הפיגוע ב''מקסים'' היו לא רק קורבנות פעולה ניפשעת של הג'יהאד המוסלמי, אלא בה בעת גם קורבנות מדיניות פושעת של הגי'האד היהודי.
חזרה למאה ה-19קריאתם של ראשי התאחדות הסטודנטים בישראל לעמיתיהם להחרים את הקורסים של מרצים שחתמו על עצומת הזדהות עם הטייסים שהביעו התנגדות לרצח אזרחים נשים וילדים באמצעות הפצצות מרכזי אוכלוסיה אזרחית, מלמד על עומק הריקבון הלאומני והמוסרי בה מצוייה הנהגת הסטודנטים בישראל.
הסטודנטים בישראל נימצאים בשלב של הסטודנטים הגרמנים במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, לאמור, סטודנטים שמרנים ולאומנים. כך היה בגרמניה הקיסרית וכך ברפובליקת וימאר בשנות ה-20 של המאה העשרים, שעה שהנהגות הסטודנטים הובילו קו לאומני שמרני שמיקם עצמו ימינה מהממשלה. את הסוף אנו מכירים.
אין כל הבדל פוליטי מהותי בין קריאת הסטודנטים הגרמנים להחרים מרצים יהודים, (שלא במקרה היו לרוב בעלי גישה ליברלית ושמאלית) לבין קריאת הנהגת הסטודנטים בישראל להחרים מרצים בעלי עמדה דמוקרטית המגינה על זכויות אדם. הלאה השמאל, היהודים והערבים. שם וכאן.
בבונקר עם היטלרבערב יום כיפור שידר ערוץ סאט 3 של הטלווזיה הגרמנית ראיון עם טראודל יונגה שהיתה אחת מארבע כתבניות שעבדו בלשכתו והתגוררה בוילה ובבונקר של היטלר. היא התקבלה לעבודה ב-1942 ושהתה בבונקר עם היטלר עד סוף המלחמה.
היא הדפיסה את צוואתו הפוליטית והאישית בטרם התאבד ב-30 באפריל 1945 עם רעייתו אווה בראון (לה נישא יומיים קודם לכן בטקס בבונקר).
הראיון עימה הוא מסמך מדהים ומרתק. היא סיפרה על החיים בביתו של היטלר ובמשרדו. הדיווח שלה לא היה נוסטלגי, אלא ענייני מלווה בפכים הקטנים של חיי היום יום.
מהדיווח שלה מתברר כי היטלר היה יכול להיות, על פי הקלישאה, השכן ממול. הוא לא היה מפלצת מהחלל החיצון, אלא בשר ודם. מעשיו המטורפים והמפלצתיים לא היו פונקציה של חולה רוח במובן הקליני של המושג, אלא תוצאה של האידיאולוגיה אותה הפיץ ובה האמין.
מי שמאמץ אידיאולוגיה גזענית, מועד לפורענות דומה. תעודת הביטוח כי מה שהיה לא יחזור טמונה בהפקת הלקחים הפוליטיים והמוסריים, שעיקרם: שמירה על דמוקרטיה וזכויות אדם כפי שנוסחו בהצהרה האוניברסאלית בדבר זכויות האדם.
במוקטעה עם ערפאתלמחרת הפיגוע במסעדת מקסים הקרין ערוץ החדשות האנגלי ''סקאי'' כתבה על אנשים שבאו למוקטעה ברמאללה להיות מגן אנושי לערפאת במטרה למנוע את גירושו על ידי צבא הכיבוש הישראלי. אורי אבנרי הנהיג קבוצה של פעילי ''גוש שלום'' שהתייצבו לדגל להגנה על ערפאת.
נישאלתי על ידי מכרים וסתם עוברי אורח שמדי פעם עוצרים אותי ברחוב משום שיש להם דבר חשוב לומר לי, מדוע אינני נימצא במוקטעה עם המגן האנושי?
אנשי ימין רבים סבורים שכל מתנגדי הכיבוש קורצו מעור אחד. ולא היא. יש מחלוקות, ויש גישות שונות, ומכך מתפצלות גם דרכי פעולה מגוונות.
אז לכל המתעניינים בעניין ערפאת, הנה עמדתי.
אינני שותף למסע הדמוניזציה שמנהלת ממשלת שרון נגד ערפאת. הוא המנהיג הנבחר של הפלסטינים, ואיתו יש לנהל מו''מ.
להערכתי הצנועה, אם ערפאת יעלם או יסולק על ידי ממשלת ישראל, ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש לא תפחת, אוליי תגבר, גם התביעות הפלסטיניות הבסיסיות, בין של הרשות, בין של הארגונים האחרים, לא יתמתנו, להיפך, אוליי יוקשחו.
כל זאת לא הופך את ערפאת לדמות הראויה למחוות הזדהות. אינני מוכן לסכן את חיי להגנה על מנהיג כלשהו, שבין מידותיו ניתן למצוא רודנות ושחיתות. אם אין מנוס מסיכון חיים, אזיי יש לי מטרות יותר מעוררות השראה.
וחוץ מזה, כלל אינני בטוח ששרון מעוניין באמת ובתמים להיפטר מערפאת.
עבור שרון ערפאת הוא הקלף האולטימטיבי להימנעות מכל מהלך לקראת פתרון מדיני. הוא האליבי שלו להמשך האלימות הישראלית. מה יעשה אם חס ושלום ערפאת לא יהיה בסביבה? איפה ימצא עוד כתובת כה נוחה מבחינתו להדביק לה את כל כשלונותיו?
הצלףלפני מספר ימים פורסמה באחד העיתונים תמונה של שגיב עמיר בתנוחה של צלף המביט דרך המשקפת המורכבת על נישקו ומכוון לעבר המטרה.
שגיב עמיר, למי שלא מזהה, הוא אחיו של רוצח ראש הממשלה רבין, יגאל עמיר. בשעתו לא רצה צה''ל לגייסו, אולם שגיב עמיר הגיש עתירה לבית המשפט, וזה חייב את צה''ל לגייסו.
עתה אנו למדים מהכתבה בעיתון, כי שגיב התגייס לנח''ל החרדי והוכשר לתפקיד של צלף. נאמר שם שהוא מרוצה מתפקידו ומפקדיו מרוצים ממנו.
אין כמובן כל סיבה לשפוך על אחיו של עמיר את השקפותיו של אחיו הרוצח. כל איש ואישיותו והשקפותיו.
אולם מתברר כי שגיב לא כל כך רחוק מאחיו. עם תום הקורס שלו, הוציאו משתתפיו ספר מחזור, ושגיב הופיע שם בתמונה כשהוא מצולם ליד האנדרטה של רבין. ברגע שהדבר נודע למפקדים, הוחרם הספר וניגנז.
זה הרי יותר מאירוני, זה כבר מקאברי, שצה''ל מכשיר את שגיב עמיר, שכאמור לא מסתיר את הזדהותו עם אחיו, כצלף. בינתיים מותר לו לחדד ולשפר את כישוריו בצליפות ולהרוג ערבים.
|
גזר דין מוות ללא משפט
