|
|
|
שובו של ז'דנובאריה פרלמן
ביום ראשון האחרון (12/10/2003), שודר בערוץ 2 חלקו הראשון של הסרט: ''שלום ושברו''. אילו היה מדובר בסרט מלפני שלוש שנים – לא הייתי טורח לצפות בו, כי ידעתי בדיוק למה לצפות. אך במקרה הזה התעוררה סקרנותי, וזאת לאור התקדים של רונן ברגמן. ברגמן הוא עיתונאי חוקר מידיעות אחרונות, ללא ספק מלב הזרם המרכזי – ועד היום לא שינה במאומה את השקפותיו השמאלניות הבסיסיות. עם זאת – הספר שכתב (''והרשות נתונה''), הוא מסמך הגון למדי, למרות הפגמים שבו, וניתן בהחלט לומר שהוא עורך חשבון עם אש''ף ועם הסכם אוסלו, ואפילו עושה צדק מסויים לימין. ספר זה יצא בהוצאת ידיעות אחרונות, כך שניתנה חסות מלאה גם מטעם העיתון עצמו לספר ולנאמר בו. לפיכך, חשבתי שגם ערוץ 2 יערוך מידה מסוימת של חשבון-נפש, של הכאה על חטא, של הצגה מעט מאוזנת וצודקת יותר של השתלשלות העניינים מאז הסכם ספטמבר השחור הנורא. באמת שלא הגזמתי, בחיי. לא ציפיתי לשלילת כל רעיון אוסלו מיסודו; לא ביקשתי שישפדו את ערפאת ואת אנשי מחתרת אוסלו על גבי המסך, ואפילו הייתי מוכן לקבל – שכגוף שמאלני מובהק – לא יימנע ערוץ 2 – פה ושם – גם מאיזה שקר זדוני אחד, ככה בשביל הנשמה. 1
ואולם – עליי להודות: לא האמנתי לאיזה שפל יכולה לרדת רשת טלויזיה יהודית בארץ-ישראל. - הסרט נפתח למעשה ב-04/11/1995, ובכך הועבר מסר עקיף אך ברור, לפיו עד רצח רבין הכל היה בסדר, ואילו יגאל עמיר אשם ב'שבירת השלום'. אין שום איזכור – ולו ברמז קל, לפיגועי ההתאבדות המחרידים, ולכל ההפרות הגדולות והקטנות של ההסכם בידי אש''ף, החל בפירסום הצו המחזיר את המצב המשפטי בכל יש''ע לחמישה ביוני 1967; עבור בהמשך הטרור בידי פלגי אש''ף למיניהם; חינוך והטפה לשנאה ולוחמה דיפלומטית נגד ישראל; הכפלת והשלשת כוח ה''משטרה'' בניגוד להסכם; אי הסגרת רוצחים; גניבות רכוש (בעיקר רכב) שגדלו בטור תלול; ועוד ועוד.
- ערפאת צוטט פעמיים במהלך הסרט: פעם אחת כאשר טען שהחמאס פועל ''נגד האינטרס של העם הפלשתינאי'', ו''נגד אלוהים'', ופעם אחרת באיזה נאום, שבו דיבר על כך שחיים על האדמה הקדושה הזאת מוסלמים, נוצרים ויהודים. מי שלא בקיא בפרטים – עלול עוד לחשוב שיאסר ערפאת הוא מנהיג מתון ושוחר שלום. לא הושמעה אפילו מילה אחת מתוך מאות הנאומים של ערפאת, שעשרות מתוכם מצויים בהקלטות ונגישים בקלות – של הטפה אנטישמית, שנאה, ג'יהאד, ''זכות השיבה'' ושיחרור יפו.
- ה''בחירות'' ב-20/01/1996 הוצגו כאילו מתוך כתבה על משאל-עם בשבדיה: אנשים הולכים להצביע – וזהו... ממש נופת-צופים. איש איננו יכול לדעת מתוך כך על מסע ההפחדה, ההטיה, הזיופים, האיומים והאלימות שהשליט אש''ף 20 חודשים לפני הבחירות – ובמהלך הבחירות עצמן.
- במהלך הסרט רואיינו ח''כ אחמד טיבי; מרואן ברגותי; ג'יבריל רג'וב; סאיב עריקאת ויאסר עבד-רבו, ועוד כמה ישראלים מהשמאל (מקרה חריג היה נתניהו)2 – על-פי מיטב מסורת האיזון: הערבים תוקפים את ישראל; הישראלים תוקפים את ישראל (או שותקים) – ובא לציון גואל... מלבד ראש הממשלה נתניהו – שכנראה הימנעות מוחלטת מראיון איתו נראתה מוגזמת אפילו לקומיסרים שיצרו את הסרט – לא רואיין אף מתנגד מובהק לתהליך אוסלו, כגון עו''ד אליקים העצני; משה פייגלין; ד''ר זאב בנימין בגין; השר עוזי לנדאו; ד''ר יובל שטייניץ; פרופ' יהושע פורת; פרופ' רפי ישראלי; מאיר עוזיאל; אורי אליצור; פרופ' יוסף בן שלמה ועוד ועוד אישים מכל הסוגים והמינים.
- בעת תיאור אירועי המנהרה, דיבר בכיר ישראלי לשעבר (כמדומני ישראל חסון מהשב''כ), על רקע מראות של חיילי צה''ל יורים בפורעים ערבים – שאליהם הצטרפו ''שוטרים פלשתינאים'' שירו לעבר חיילי צה''ל, והוא מתאר זאת בערך כך: ''...וכמו במטווח ברווזים... חיילי צה''ל יורים – פצועים פלשתינים נופלים – וחוזר חלילה''. לא הייתי צריך להתאמץ בשביל להיזכר למה היה הדבר דומה: הוא היה דומה מאוד לקטע מתוך סרט תעמולה פלשתינאי שראיתי בעבר, ובו חייל צה''ל ''יורה בגבו'' של פלשתינאי אומלל.
- בעת תיאור הפיגועים המחרידים של סוף עידן פרס בשלטון – הוצגו תמונות של אנשי חמאס וג'יהאד איסלאמי מוחזקים במרתפים, אומללים שכאלה, לאחר שאש''ף (אירגון השלום העולמי, כזכור), החליט ''להיאבק בטרור''. הקריין בסרט עשה כל מאמץ להדגיש הדגשה יתירה, שהנה-הנה הגיעו ימות-המשיח ואש''ף (הפעם באמת?) ''נאבק בחמאס''. לכל אורך הדרך מנוכה אש''ף לחלוטין מכל חשד: הן מחשד של פעילות טרור, מעורבות בטרור, הימנעות ממאבק בטרור, או עידוד למעשי אלימות ושנאה. שום דבר. קיטוב מושלם בין הילד הטוב לילד הרע (האיסלאמי). אלא שהצגת הדברים היא מעוותת בעליל: עוד לפני טבח גולדשטיין היו מחבלי אש''ף מעורבים בעשרות פיגועים; כבר באפריל 1994 הודיע הרמטכ''ל (אז ברק) בועדת חוץ וביטחון של הכנסת שבין אש''ף לחמאס ישנה התאמה אסטרטגית וזהות ביעדים כלפי ישראל; עוד ביום הראשון של הגעת ערפאת לעזה – הבריח איש השלום בשיירתו האישית מחבלים אסורי כניסה לישראל (בניגוד למחבלים מותרי הכניסה, כולל הוא-עצמו) וחומרי חבלה, ומעל לכל: בית משפט בישראל פסק כבר באפריל 1994 – שרצח יהודי הינו מבחן כניסה לאירגון הפת''ח – אך בסרט אין ולא יהיה כל איזכור לכך. שום איזכור לכך שבשלושים בינואר 1996 – ממש ערב פיגועי החמאס הגדולים – ישב ערפאת עם 40 דיפלומטים ערבים והטיף לג'יהאד ולגירוש כל היהודים מכל ארץ-ישראל.
ועכשיו למנה העיקרית: הסרט לוקה – בנוסף לשלל חסרונותיו, גם בכמה שקרים גסים וסילופים בוטים: - ''יש הרואים בגדה המערבית את יהודה ושומרון הקדומות''. כך נאמר בתחילת הסרט. אין חיה כזאת. יהודה ושומרון עומדים וקיימים לנצח, והמחלוקת היא על מעמדם והשליטה בהם.
- ''...מנהרת הכותל, שעוברת מתחת לכותל ולמסגדים על הר-הבית''. כאן אני מעט מסתייג, מכיוון שאינני בטוח לחלוטין שאכן זהו הנוסח. אבל אם כן (והדבר ניתן לבדיקה במידה שהסרט הוקלט) – מדובר בשקר גס, שכאילו לקוח ישירות מדיוני המוקטעה.
- ''הר-חומה... שכונה על גבעה שנויה במחלוקת ליד ירושלים''. הבל-הבלים. הר-חומה איננה ''שנויה במחלוקת'' – מכיוון שממשלת רבין היא זו שהפקיעה את הקרקעות לצורך בניית השכונה, אבל שקר הוא לומר שהיא ''ליד ירושלים'' – מהסיבה הפשוטה שהיא בתוך ירושלים.
- ''...וזו היתה הפעם הראשונה מאז אוסלו ששוטרי המשטרה הפלשתינאית ירו על חיילי צה''ל [הכוונה היא לאירועי המנהרה בספטמבר 1996]''. שקר גס. הפעם הראשונה היתה ביולי 1994 – כאשר ''שוטרי המשטרה הפלשתינאית'' הצטרפו להמון המתפרע במחסום ארז, ירו על חיילי צה''ל והרגו את חייל מג''ב ז'ק אטיאס ז''ל.
אין גבול למה שניתן לומר על המסמך המושחת הזה, ויריעה זו קצרה ומוגבלת, וגם אין צורך להיות מומחה גדול בבימוי, או מבקר קולנוע – ואף לא היסטוריון – על-מנת לראות שמדובר ב סרט תעמולה פרו-ערבי בוטה, תפור בתפרים גסים, רצוף שקרים, סילופים, עיוותים, שגיאות, והטיות שגובלים בדיבה. זהו מוצר שמחזיר אותנו אחורנית בזמן אל הטלויזיה הסובייטית והביטאון ''פראבדה'', והוא אמור להוות עלבון צורב לאינטליגנציה לא רק של כל יהודי פטריוט, אלא אף של שמאלן הגון וישר, כיוון שאין קשר בין הסרט העלוב והמעליב הזה, לבין השאלה האם תהליך אוסלו היה נכון או לא; האם ההתנחלויות טובות או רעות לישראל והאם יש לסגת מיש''ע או לספח, עם או בלי טרנספר לערביי יש''ע. אין קשר בין ערימת אשפה טלויזיונית זו – לבין שאלות יסוד החיוניות לחיינו. טוב יעשו כל שמאלני ישראל – אם יוקיעו את הסרט הרע הזה – שכביכול אמור לייצג את השקפתם.
- כך, למשל, כותב רונן ברגמן בספרו, שפיגועי ההתאבדות התחילו לאחר טבח ברוך גולדשטיין בסוף פברואר 1994, ובכך במשתמע האשים את המתנחלים בהצתת גל פיגועי ההתאבדות בעידן רבין השני. זהו, כמובן – שקר מוחלט. אך לספרו של ברגמן ישנן זכויות רבות בצד השלילה - בשום פנים ואופן לא ניתן לומר זאת על הסרט של ערוץ 2.
- גם דורי גולד רואיין, אלא שמתוך דבריו בחרו להשמיע רק אפיזודה חביבה על כך שה'יושב-ראש' הציע לו דג כשר בדבש... לא רק מנהיג מתון ושוחר שלום – אלא גם אישיות מתוקה בעלת כבוד ורגישות למסורת היהודית.
|
|
|
שובו של ז'דנוב
