בעקבות הפעלת המטען נגד שיירת הדיפלומטים האמריקאים ברצועת עזה, בה נהרגו שלושה מאבטחים אזרחי ארה''ב, מסתמנת חלוקת עבודה, בעיני המתבונן הציני, בין מדינת ישראל לבין אי אלו ארגונים פלסטינים בכל הקשור לפגיעה באזרחי ארה''ב. הפלסטינים אחראים להריגת אמריקאים הפועלים בשרות ממשלת ארה''ב וממשלת ישראל באמצעות צבא הכיבוש אחראית להריגת אמריקאים שוחרי שלום שבאו לשטחי פלסטין לסייע ולהקל על מצוקת האוכלוסיה.
עד כתיבת שורות אלו אף ארגון פלסטיני לא לקח אחריות על הפיגוע. החמאס והג'יהאד יצאו מגידרם ומיהרו לפרסם הודעות של ''אי לקיחת אחריות''. הם חשו מהר מאד כי פיגוע כזה לא משרת את העניין הפלסטיני, גם לא לשיטתם האלימה והרצחנית.
חוטי המבצעים מובילים לארגון הניקרא ''ועדות ההתנגדות העממית'', המורכב מיוצאי ''פתח'', ואנשי הרשות הפלסטינית כבר ביצעו מעצרים של כמה מחברי הארגון כחשודים בביצוע הפיגוע.
במחנה הפלסטיני נישמעו קולות כי הפיגוע הוא פרובוקציה ישראלית במטרה להעמיק את העוינות האמריקאית לרשות הפלסטינית ולמנהיגה ערפאת.
לא שזה בלתי מתקבל על הדעת, שהרי מדינת ישראל כבר פעלה ברוח זו בשנות החמישים של המאה העשרים במצרים, כאשר יזמה באמצעות המחתרת היהודית שפעלה מטעם ישראל, פגיעה במוסדות אמריקאים במטרה לשבש את היחסים בין מצרים לארה''ב.
אלא שהפעם, לפי כל הסימנים מדובר בספקולציה שאינה מעוגנת בראיות, וכל עוד לא הוכח אחרת, ולאור העובדה כי הנחת מטענים ברצועה נגד כוחות הכיבוש הישראלי היא כמעט מעשה שבשגרה, אני יוצא מתוך הנחה כי מדובר בפיגוע שבוצע בידי פלסטינים.
האם המטען יועד לשיירה האמריקאית או שמא הוא הופעל מתוך שסברו שמדובר בשיירה ישראלית? בין כך ובין כך, מה שחשוב אינו טמון בכוונת המפגעים, אלא במה שקרה בפועל, והמעשה הזה גרם נזק חמור למאבק הפלסטיני להשתחרר מהכיבוש. הפיגוע משרת ללא ספק את ממשלת ישראל, ומכאן אולי הפיתוי לקנות את הרעיון שהפעולה נולדה במוחו הקודח של ראש הממשלה שרון. אבל כאמור אין לכך בדל ראייה, ועל כן אני נוטה למסקנה, כי מי שהטמינו את המטען ופוצצו אותו, גילו כישרון נדיר לגרום נזק לבני עמם, (הדיפלומטים האמריקאים היו בדרכם לחלק מילגות לסטודנטים פלסטינים), דירדרו את מעמדם בדעת הקהל, והקלו על ממשלת ישראל וצבא הכיבוש להמשיך בפעולות ההרס והביזה. והדבר הנורא מכל, חיי אדם ניגדעו לשווא. הטימטום והרשעות של לא מעט חברי ארגונים שונים בחברה הפלסטינית, עולים לעתים אף על אלו של הכובש הישראלי. הישג מפוקפק ביותר.
בוגדים, משת''פים עם האויב, תוקעים סכין בגב האומה
ד''ר יוסי ביילין וחבורתו הצליחו להוציא את הימין הישראלי משלוותו לנוכח ההסכם אליו הגיעו עם בני שיחם הפלסטינים בראשות יאסר עבד רבו, לשעבר שר ההסברה ברשות הפלסטינית.
ההסכם, שקיבל בעיתונות את השם ''הבנות ז'נווה'' הוא דגם של הסכם שלום סופי שמטפל בכל הסוגיות השנויות במחלוקת.
נראה שיוסי ביילין הפיק את הלקח מהמכשלה הגדולה של הסכם אוסלו, שהיה הסכם חלקי שעקף את הבעיות הקשות והשאיר אותן פתוחות. עובדה זו עמדה ביסוד הבעיות שהתעוררו בהמשך.
התגובות ההיסטריות של ממשלת ישראל והימין הישראלי, תוך שימוש במינוחים של משטרים פשיסטים שהוטחו כלפיי מתנגדיהם (''בוגדים, תוקעים סכין בגב האומה, משת''פים עם האויב בזמן מלחמה'' ועוד), מוכיחות כי ההבנות השיגו את מטרתן הראשונית, והיא, להוכיח כי העמדה הבסיסית של ממשלת ישראל שאין עם מי לדבר, המהווה את העוגן להצדקת הפעולות האלימות והרצחניות של צבא הכיבוש, היא חסרת שחר ושיקרית. יש עם מי לדבר ויש על מה, ואפשר להגיע להסכם.
הטענות המופנות אל ביילין וחבריו כאילו אסור להם לנהל מו''מ עם נציגים פלסטינים, משום שבכך הם ניכנסים לטריטוריה ששייכת רק לממשלה, מלמדת על מושגים לקויים באשר לעקרונות חברה דמוקרטית.
ראשית, חבורת ביילין לא ניהלה מו''מ בשם הממשלה, להיפך, במיסמך נילווה להבנות נאמר במפורש כי אין מדובר בתחליף להסכמים בין ממשלות, אלא בהצעה לשני הצדדים על מתכון אפשרי להסכם שלום.
שנית, בחברה דמוקרטית על האופוזיציה להציע אלטרנטיבה למדיניות הממשלה. אם הממשלה טוענת כי אין עם מי לדבר, ובגלל זה אין מנוס מההרג והרצח ההדדיים, חובתה של אופוזיציה להביא בפי העם עמדה אחרת המוכיחה כי שפיכות הדמים אינה הכרחית, כי יש מוצא, ויש אפשרות להגיע להסכם. הבנות ז'נווה ממלאות תפקיד זה.
בל נישכח כי כאשר הליכוד היה באופוזיציה לאחר חתימת הסכמי אוסלו בימי ממשלת רבין, הוא שלח נציגים מטעמו לקונגרס האמריקאי במטרה לשכנע את חברי הקונגרס להתנגד להסכם.
גם בארצות אחרות בנסיבות דומות ואחרות פעלו אנשי אופוזיציה בצורה שמזכירה את חבורת ביילין. האופוזיציה השמאלית בצרפת באה בדברים עם מנהיגי המחתרת האלג'ירית שעה שממשלת צרפת ניהלה שם את מלחמתה הקולוניאלית המלוכלכת. (שנות ה-50 של המאה ה-20). מתנגדי המלחמה האמריקאית בויטנאם באו בדברים עם נציגי צפון ויטנאם, וזכורה הופעתה של השחקנית ג'יין פונדה ברדיו צפון וינטנאם (שנות ה-70 של המאה ה-20). ההסכם שנחתם בין ממשלתו של בוריס ילצין לבין הצ'צ'נים לסיום המלחמה בין רוסיה לצ'צ'ניה (המלחמה הראשונה בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20) היה תוצאה של יוזמה לא ממשלתית שאומצה מאוחר יותר על ידי ילצין, עד שבא הנשיא פוטין והחליט לשנות מדיניות ופתח במלחמת צ'צ'ניה השנייה.
מה שאנו, האזרחים, אמורים לעשות, הוא להתווכח על סעיפי ההסכם. אני למשל מאד לא מרוצה מכך שההסכם משאיר התנחלויות רבות על כנן שיסופחו לישראל. זהו פרס לגזענות, וגם מתכון מתמיד לערעור ההסכם על ידי פרובוקציות מתמידות בשטח מצד המתנחלים. רק פינויים המוחלט מהשטחים יבטיח לדעתי עמידות ההסכם.
אבל אם הפלסטינים מסכימים להסדר לפיו התנחלויות יוותרו במקומן ויצורפו לישראל, מה לי כי אהיה יותר קתולי מהאפיפיור?
מכל מקום, הבנות ז'נווה מביאות בדרך כלל לידי ביטוי את העקרון של נסיגה לגבולות ה-4 ביוני 1967 ובאותם מקרים בהם יסופחו שטחים לישראל יקבלו הפלסטינים שטחים חלופיים בסדר גודל של 1 ל-1.
צריך לקוות כי הסכם כזה או דומה לו יביא קץ למעגל הקטל וההרג, הסבל והצער.
אנטישמיות או מחמאות?
במלזיה ניפתחה עתה ועידת המדינות המוסלמיות, 57 מדינות במספר. ראש ממשלת מלזיה מהאטיר מוחמד, בנאום הפתיחה, הביע פליאה הכיצד מספר זניח של כמה מיליוני יהודים בעולם הם בעלי השפעה גדולה יותר מ1.3 מיליארד מוסלמים בעולם. לדעתו הצליחו היהודים לשרוד אלפיים שנות פוגרומים מפאת היותם עם חושב, ולא בגלל כוחם, וצריך למצוא דרך להתמודד איתם בתחום זה. 50 שנות מלחמה לא היטיבו עם הפלסטינים ועם העולם המוסלמי, קבע.
הוא הוסיף כי היהודים המציאו את הסוציאליזם, את הקומוניזם, את זכויות האדם והדמוקרטיה ובאמצעותם יצרו מצב שאפלייתם לא תהיה קבילה. לדבריו הקהילה הקטנה של היהודים הפכו למעצמה עולמית השולטת במדינות החזקות ביותר.
האם מדובר בהתקפה אנטישמית או בחלוקת מחמאות נדיבה שאין לה על מה לסמוך? דומני כי מהאטיר מוחמד נותן ליהודים קרדיט גדול מדיי כשהוא תולה בהם את הסוציאליזם, הקומוניזם, זכויות אדם ודמוקרטיה. מספר הלא יהודים בתולדות האדם שלהם זכויות בנושאים אלו עולה לאין ערוך על אלה של היהודים . כמו כן המחמאה שכוחם של היהודים נעוץ ''ביכולתם לחשוב'' הינה מוגזמת קימעה כיום, בעיקר כשמדובר במדינת ישראל ותומכיה מקרב הקהילות היהודיות בעולם, שמתאפיינים בפולחן צבאיות וכוחנות.
אכן, אין לכחד כי למספר קטן של יהודים אמריקאים השפעות מרחיקות לכת על מדיניותה של ארה''ב, המעצמה החזקה בעולם, השפעה העולה לאין ערוך על אלו של 1.3 מיליארד מוסלמים. את הסיבה לכך על מהאטיר מוחמד ועמיתיו לוועידה לחפש במבנה התרבותי, הדתי, החברתי, הכלכלי והשלטוני של המדינות המוסלמיות. אין לכך כל קשר ליהודים.
רצוי וראוי כי ראש ממשלת מלזיה יבין, כי אותם יהודים שזכו לעמדות השפעה בארה''ב או אנגליה, או צרפת, אינם מייצגים את המוסד הערטליאי הקרוי ''יהדות העולם''. הם לא מייצגים אותי ועוד מיליוני יהודים שעמדותיהם הפוליטיות, החברתיות והכלכליות שונות מאלו של היהודים שהתמקמו בצמרת השלטונית של ארצות אלו.
מספר היהודים בעולם הנימנים עם מתנגדי הפלישה האמריקאית לעיראק או למדיניותה של ישראל בשטחים הכבושים, הינו מכובד ביותר, עובדה זו לא הופכת אותם למי ש''השתלטו'' על תנועות השלום בארצות השונות, טעון הנישמע לא אחת מחוגי הימין האנטישמי.
בכל הקשור ליהודים, מהאטיר מוחמד שבוי במיתוסים שבחלקם הינם פרי תיאוריות אנטישמיות (''היהודים שולטים בעולם'') ובחלקם מקנים להם תכונות אצילות (''עם חושב'') , שבצרופם הופכים לתערובת של הערצה ואימה.
הדרך של מדינות מוסלמיות לצאת מפיגור חברתי כלכלי וממשטרי עריצות לא קשורה כלל בעם היהודי כישות קולקטיבית, אלא עוברת, בין השאר, באימוץ נורמות של זכויות אדם ודמוקרטיה.
חלוקת עבודה
