בשנת 1976 (או שמא היה זה ב-‏1975?) ביקר בישראל ראש ממשלת דרום אפריקה, שהיתה אז מדינת אפרטהייד מאוסה, שלמרבה הבושה ישראל קיימה איתה יחסי ידידות ושיתוף פעולה. כחלק משיגרת ביקור מנהיגים בישראל הוא ביקר במוסד ''יד ושם'' והניח זר לזכר קורבנות הגזענות הנאצית. איש מראשי ''יד ושם'' וממשלת ישראל לא אמר אז ''הרף''. הכיצד יתכן שמנהיג של מדינה ששוררים בה חוקי אפלייה גזעניים שרבים מהם דומים לחוקי נירנברג של גרמניה הנאצית, יניח זר לזכר קורבנות המשטר הגזעני ביותר שקם במאה ה-‏20? זו הרי זילות נוראה של השואה.
הדברים לא נאמרו, וראשי ''יד ושם'' וממשלת ישראל שיתפו פעולה עם ממשלת דרום אפריקה בטקס הצבוע שאין להגדירו אלא כיריקה בזיכרם של הניספים.

בימים אלה חזר על עצמו אותו טקס המשפיל את זכר הקורבנות, בהבדל אחד, שהוא לא התרחש בירושלים אלא בברלין. שר החוץ של ישראל סילבן שלום, ביקר זה עתה בברלין וכחלק משיגרת ביקור אורחים רמי מעלה מישראל בגרמניה, הלך גם סילבן שלום למחנה הריכוז זכסנהאוסן, והניח שם זר פרחים.
אין זילות שואה גדול מזה כאשר שר של מדינה, המקיימת משטר גזעני מן החמורים בעולם המערבי, כמו מדינת ישראל, מדינת אפרטהייד שבין חוקיה המפלים יש גם כאלה מהם עולה הצחנה של חוקי נירנברג, ישתתף בטקס לזיכרם של קורבנות השואה. השר שלום מייצג מדינה השוללת זכויות אדם ממיליוני בני העם הפלסטיני, מדינה שהפכה את שטחי הכיבוש לכלא אחד גדול, וכפי שנכתב לאחרונה באחד העיתונים, אם השטחים הכבושים הם בית כלא, רפיח בימים אלה היא הצינוק. השר שלום מייצג מדינה שביום ביקורו במחנה הריכוז, הרסה מאות בתי משפחות בענישה קולקטיבית אכזרית והפכה את אלפי הנסים מאימי ההפצצות הישראליות לחסרי קורת גג. נשים וילדים נהרגו בהפצצות מהאוויר ומהקרקע, ביניהם רופא שנהרג שעה שסייע לפצועים והוא נושא ילד על ידיו. יש להניח כי בין הקורבנות שהשר שלום הניח זר לזכרם היו גם כאלה שנסו ללא הצלחה מאימי הפצצות. הטקס שבו השתתף שלום היה זילות השואה, וחבל שלראשי השלטון הגרמני לא היה העוז לומר לאורח מישראל את הדברים (למיטב ידיעתי, רבים מחבריו של שר החוץ הגרמני במפלגת הירוקים, יושקה פישר, סוברים כמוני).

שר החוץ שלום יכול להתנחם בכך שהוא לא בודד בממלכת זילות השואה. חבר אליו יו''ר הנהלת ''יד ושם'' הגנרל אבנר שלו (סמלי הדבר שגם כאשר מדובר במוסד שעיסוקו בזכר השואה ממנה מדינת ישראל לעמוד בראשו גנרל שמקצועו והתמחותו כרוכים בהרג ורצח. אני נזכר בדברי הסופר היהודי גרמני קורט טוכולסקי שכתב כי חייל במדים הוא רוצח ברשיון).
שלו שלח למזכ''ל האו''ם קופי אנאן מכתב מחאה על התבטאויותיו סרות הטעם של ראש ממשלת מלזיה מוחמד מהאטיר בגנות היהודים. אכן, חלק מדברי ראש ממשלת מלזיה היו בעלי נימה אנטישמית וראויים לגינוי. אולם כדי שלגינוי יהיה גם תוקף מוסרי כלשהו, צריך המגנה לבוא בידיים נקיות, כמי שנאבק בגזענות, קודם כל בביתו. אבנר שלו לא עומד במשימה.
הוא לא גינה את התעללות חיילי הכיבוש הישראלי בפלסטינים שעה שכתבו על זרועם מספרים בדומה לאלה של אסירי מחנות ההשמדה. הוא לא גינה את חיילי הכיבוש שעה שעצרו במחסומים נשים פלסטיניות בהריון שהיו בדרכן לבית חולים, וכפו עליהן ללדת במחסומים תינוקות שנידונו למוות בגין התעללות חיילי הכיבוש. הוא לא שלח מכתב גינוי לממשלת ישראל ולחברי הכנסת שהצביעו בעד חוק גזעני, נירנברגי באופיו, שאוסר על הפלסטינים אזרחי ישראל לחיות במדינתם עם בני זוגם להם נישאו, אם אלה ערבים מחוץ לישראל.
מכתבו של אבנר שלו למזכ''ל האו''ם על תקן של שואן מקצועי, הוא, לאור האמור, זילות השואה.

---

מדוע הימין הימין כועס? יש לו סיבה לצהלה

יוזמת ז'נווה היתה צריכה למלא את הימין הישראלי גיל ושמחה, ולא נאקות בכי ונהי.
מה מוכיחות הבנות ז'נווה? שהתזה הימנית שבסופו של דבר הפלסטינים מכירים בעובדות שהושגו בכוח, ממשיכה לקרום עור וגידים.
צריך רק סבלנות.
בתחילה היתה החלטת החלוקה של האו''ם. הערבים והפלסטינים לא הכירו בה. אחר כך היתה מלחמה שניגמרה בגבולות חדשים, גבולות שביתת הנשק של 1948 ובגירוש קרוב למיליון פלסטינים. הערבים עדיין לא הכירו במדינה ובגבולותיה.

עברו כמה עשרות שנים והערבים התרככו. הם כבר הכירו בגבולות מלחמת העצמאות.
היתה עוד מלחמה, יוני 1967, הגבולות הורחבו. הערבים והפלסטינים לא הכירו בגבולות החדשים ועדיין דרשו החזרת כל הפליטים למקומותיהם הקודמים בתוך ישראל.
ישראל בנתה התנחלויות, הוקמו שכונות חדשות בירושלים בשטחים שניכבשו ב-‏1967 והערבים טרם הכירו בהן.
חלפו עוד כמה עשרות שנים, והערבים שוב התרככו. על פי הבנות ז'נווה הפלסטינים ומדינות ערב מכירים בגבולות המורחבים של ירושלים, מכירים בכל השכונות החדשות שניבנו סביב ירושלים בשטחים שניכבשו ביוני 1967, מכירים בחלק ניכר מההתנחלויות, כמו גוש עציון ומעלה אדומים שיסופחו לישראל, נכונים להכיר בריבונות ישראלית בכותל ומוכנים לוותר, למעשה, על זכות השיבה. כל תוצאות מלחמת 1948 הוכרו במלואן בתוספת הכרה חלקית של תוצאות מלחמת 1967. מה שלא הושג בכוח, הושג ביותר כוח.

גם שלומי אמוני ישראל רשאים לחוש סיפוק. האם העלו על דעתם שחילונים גמורים כמו חבר כנסת חיים אורון והסופר עמוס עוז, אוכלי טריפה ובועלי נידות, יילחמו כאריות על ריבונות ישראלית באתרים דתיים? אולי זו אפילו תחילתה של חזרה בתשובה.

לימין ולמתנחלים סיבה לסיפוק. שיטתם מנצחת. שיפסיקו אנשיו להקרין פנים חמוצות. בעוד חמישים שנים הפלסטינים יכירו גם במה שהיום אינם מכירים.
מה צריך בסך הכל הבן אדם? עוד מלחמה טובה אחת, עוד גירוש מוצלח אחד, והמטרה תושג.
המצרכים למימוש תכניות הימין הם בסיסיים , מובנים ושווים לכל נפש, משכיל ובור: זמן, סבלנות וצבא חזק.
אריק שרון הבטיח שלום וביטחון. הוא מעולם לא התחייב על לוח זמנים.

---

ספר מומלץ

אין בכוונתי להפוך למבקר ספרותי, אלא רק זו הפעם לחרוג ממנהגי ולכתוב על ספר שזה עתה סיימתי לקרוא. הספר הוא רומן פוליטי שמתרחש באוניברסיטת חיפה, אוניברסיטה שלמדתי בה לפני כשלושים שנים והשקעתי בה כמה שנים של לימודים משולבים בפעילות עיתונאית, חברתית ופוליטית.
מדובר בספרו של סם ש. רקובר, ''גזר הדין ה-III''.
למען הגילוי הנאות אני מוצא לנכון להצהיר כי סם רקובר הוא חברי מימי הלימודים באוניברסיטה.
סם רקובר הוא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, והרומן מבוסס על ארועי עבר בהם לקח חלק, כאשר היה יו''ר ועדת המשמעת, בפניה הועמדו לדין שלושה סטודנטים ערבים כאשר כתב האישום נסב על השתתפות בהפגנה שלא קיבלה אישור.
בהערה מקדימה בספר מציין המחבר כי ''העלילה, הדמויות ושמותיהן, הם פרי דימיונו של המחבר. כל קשר בין הדמויות לבין המציאות בעבר ובהווה הוא מקרי לחלוטין''.
זו הערה חשובה שמטרתה למנוע זיהוי וניחוש מי הוא מי, בעיקר כאשר מספר דמויות מהצוות האקדמי משורטטות בספר בצורה מאד לא מחמיאה.

גיבורת הספר היא מרלין איברהים, סטודנטית פלסטינית בעלת אזרחות ישראלית, מנהיגת סטודנטים, פמיניסטית בעלת מודעות פוליטית חזקה, דעותיה מאד רדיקליות. היא הועמדה בפני ועדת המשמעת של האוניברסיטה משום שאירגנה הפגנה לא מאושרת במחאה נגד הטבח בכפר כנא בלבנון, שם נהרגו מאות בני אדם מהפגזה ישראלית. שאר גיבורי הספר הם אנשי הסגל האקדמי שהרכיבו את ועדת המשמעת.
הספר מכיל את המתחים והקונפליקטים המאפיינים את המציאות הישראלית. יש שם שואה, וכמובן הסכסוך הישראלי ערבי והמתחים בין סטודנטים יהודים וערבים, המחלוקות בתוך הסגל האקדמי באות אף הן לידי ביטוי וגם חלקו של השב''כ לא נפקד בניסיונו להתערב במתרחש באוניברסיטה ולהשפיע על תוצאות הדיון בוועדת המשמעת. לזכותו של רקובר יש לומר שהוא לא מייפה את המציאות האקדמית, אלא מציג את המערכת בכל מורכבותה על המזימות, השנאות והשחיתויות שמתרחשות בחיי הסגל האקדמי. מבחינתי, זו היתה תמונה מוכרת שהחזירה אותי לימי פעילותי בקמפוס.

הדמויות משורטטות בדרך כלל באמינות רבה, זולת דמותה של מרלין איברהים. ניכר ברקובר שלא הצליח להיכנס לראשה של הסטודנטית הפלסטינית ולכן יוצאת דמותה פלקטית מעט. הטקסטים ששם רקובר בפיה, לא תמיד קוהרנטים. מתברר כי סופר יהודי מתקשה לעתים ביצירת דמות פלסטינית אמינה.
הספר נקרא בשטף. אני קראתי אותו ברצף אחד. יש בו מתח עולה לקראת תוצאות הדיון בוועדת המשמעת. מי שלא מכיר את הדמויות ולא מכיר את הסופר, יתקשה לנחש את תוצאותיו אלא כאשר יגיע לגשר בסיום הספר.
(גזר הדין ה-III, הוצאת אסטרולוג, 2002, בחנויות הספרים או בהוצאה ת''ד 1123 הוד השרון 45111. מחיר 51 שקלים).