''ניפוץ מיתוסים'' הוא אחד העיסוקים המרכזיים בהם האינטלקטואלים של השמאל הנאור בחרו למלא את זמנם הפנוי בשנים האחרונות. במקביל לפעילות הזאת, שאיננה בוחלת בשום נושא או ערך מההיסטוריה של עם ישראל, התפתחה גם פעילות שכנגד, פעילות שנועדה למלא את החלל שנוצר.
יצירת מיתוסים התפתחה והפכה בידי האליטה של השמאל הנאור לתעשיה שלמה. מיתוסים אלה משמשים לאינדוקטרינציה של הדור הצעיר והם גם הכלי בו משתמשים לשטיפת המוח של הדור הלא כל כך צעיר בידי שופרות התעמולה של השמאל. ביסודה נועדה התעשיה הזאת לפתח את התשתית האידאולוגית עליה מתבססת התמיכה הבלתי מסוייגת שהשמאל נותן לערבים במלחמתם נגד מדינת ישראל. ''כלי העבודה'' העיקרי המשמש את ייצרני המיתוסים הוא מכשיר שפותח בידי יוסף גבלס, שר התעמולה של גרמניה בשנות ה-30 וה-40 של המאה שעברה. המכשיר הזה נקרא בשם ''תאורית השקר הגדול''. בתמצית, מה שהתאוריה הזאת קובעת הוא ש''אם תחזור על השקר מספר רב של פעמים, הציבור יתחיל לקבל אותו כאמת''.
אין בכוונתי לעסוק כאן בנושא תאורית השקר הגדול, וגם לא לעסוק במיגוון המיתוסים שהפכו להיות נכסי צאן וברזל של חוגי השמאל הנאור. הנושא שלי הפעם הוא המיתוס השקרי שבהם, מיתוס שהפך להיות ציר מרכזי במסכת השקרים בעזרתה השמאל מנסה לשקם את מגדלי אוסלו שקרסו. כוונתי למיתוס אודות רבין ואוסלו או ''
מורשת רבין'' – כפי ששמאלנינו נוהגים לכנות את זה.
כמו המיתוסים האחרים שפותחו בסדנאות השמאל, גם המיתוס הזה, לידתו והורתו בשקר. אבל בעוד שבדרך כלל ממציאיו של מיתוס שקרי כזה או אחר, בונים אותו סביב גרעין של אמת סביבו הם רוקמים את מסכת השקרים. במקרה של רבין ואוסלו אפילו זה לא קיים. כל הסיפור הוא בלוף מתחילתו ועד סופו.
כדי להבין איך עובדת התעשיה הזאת של יצירת המיתוסים, נסתכל כדוגמא על המיתוס שהמציא תדי כץ, אחד מעסקני מרצ, לצורך קבלת תואר אקדמאי (תואר מסטר, אם אינני טועה) במחלקה להיסטוריה של אוניברסיטת חיפה, אודות ''טבח'' שבוצע במילחמת העצמאות ע''י חיילי חטיבת אלכסנדרוני בטנטורה. העובדות הן שהיה יישוב ערבי בשם טנטורה, כפר ערבי בו, ב-1948, התחולל קרב בו חיילי חטיבת אלכסנדרוני כבשו את הכפר. וכמה שזה נראה מוזר, במהלך הקרב הזה היו גם נפגעים לא מעטים מבין תושבי הכפר (מיתוס שקרי נוסף שהשמאל מטפח הוא שאפשר לנהל מלחמה ללא נפגעים בקרב ציבור האזרחים שנקלע לאזור הקרבות, ושכאשר אזרחים נפגעים בנסיבות כאלה זהו ''פשע''). כל העובדות האלה הן אמת לאמיתה, ללא כחל ושרק. על השלד העובדתי הזה, המסטרנט שלנו בנה מעשייה בדבר טבח כביכול, שחיילי חטיבת אלכסנדרוני ביצעו בתושבי הכפר, מעשייה שכל כולה פרי דמיונו. את המרקחת הזאת הוא הגיש כ''עבודת מחקר'' לצורך קבלת התואר המיוחל. במחלקה להיסטוריה של אוניברסיטת חיפה יש כנראה מגמה ל''היסטוריה יצירתית'' – מגמה שבראשה עומד קרוב לוודאי הד''ר אילן פפה – ושם, על סמך יצירת הפאר הזאת, העניקו לתדי כץ את התואר. לא סתם העניקו לו את התואר, עוד נתנו לו את הציון 97! (כהערה צדדית - זה דבר שתמיד הטריד אותי כשמדובר בעבודות בתחומים של מדעי הרוח כמו היסטוריה, ספרות או תנ''ך. איך מחליטים לתת ציון ''97''? לפי מה קובעים שזה לא ''96'' או, לחילופין, ''98''?). אפשר לתהות מה פסול מצאו בעבודתו של תדי כץ שגרם לו לקבל רק את הציון 97 ולא את הציון המלא 100, אבל לא כאן המקום לעסוק בשיקולי מתן הציונים של אוניברסיטת חיפה. כאן יכול היה הסיפור להסתיים. המיתוס הזה היה מצטרף לשורה של מיתוסים אחרים שפותחו ע''י ההיסטוריונים הפוסט ציוניים, אותם מלמדים היום בבתי הספר כדי שבני ישראל ידעו את ''האמת'' על תקופת מלחמת העצמאות, והכל היה בא על מקומו בשלום.
לרוע מזלו של תדי כץ, בניגוד למצבם של ממציאי המיתוס אודות ''מורשת רבין'', נשוא ה''מחקר'' שלו עדיין חי. לממציאיו של מיתוס רבין אין בעיה. הם יכולים להגיד על רבין כל מה שעולה על רוחם. לצערנו רבין איננו עימנו כדי לאשר או להכחיש את זה. את מה שהיה לו להגיד על פרס הוא עשה בעודו בחיים. הוא כתב על זה ספר שלם. גם על ביילין הוא התבטא בצורה לא הכי מחמיאה כשהיה בחיים. אבל היום, על מנת לדעת מה באמת קרה באוסלו וכדי לשמוע את דעתו של רבין על כל התהליך, צריך קשרים מיוחדים בעולם הבא ואת זה יש כנראה רק ליוצרי המיתוס. לתדי כץ לא היה מזל כזה. מספר לא מבוטל מחיילי חטיבת אלכסנדרוני שנטלו חלק באותו הקרב הם עדיין בין החיים. למרבה הפלא, הסיפור על הטבח שלא היה ולא נברא לא כל כך נראה להם. גם העובדה שהנושא זכה לקבל גושפנקא אקדמאית מטעם אוניברסיטת חיפה (אולי הייתי צריך לאמר מדרסת חיפה?) קצת הפריעה להם. הם הגישו נגדו תביעה על הוצאת דיבה. לתדי כץ התברר שבבית המשפט הוא יהיה זקוק לראיות קצת יותר מוצקות מהדמיון החולני שלו, וכדי לחסוך לעצמו את בושת הפנים, שלא לדבר על הנזק החומרי שהיה עשוי להגרם לו אם היה נדרש לשלם פיצויים לתובעים, הוא הגיע להסדר במסגרתו הוא פרסם התנצלות והכחשה של כל הסיפור. בכל מוסד אקדמאי המכבד את עצמו, תדי כץ כזה היה עף לכל הרוחות ביחד עם ''עבודת המחקר'' שלו ועוד היו דואגים להביא את הפרשה לידיעת כל המוסדות האקדמאיים האחרים כדי למנוע את האפשרות שהוא יחזור על התרגיל הזה במקום אחר. אבל לא באוניברסיטת חיפה. האוניברסיטה נרתמה להגנתו בשם ''חופש הביטוי''. רבים מבין חברי הסגל האקדמאי, ובראשם הד''ר אילן פפה, מצאו לנכון לצאת במחאה נגד מה שלדעתם היה ''ההתנכלות לחופש האקדמאי''. כל מה שהיה לדוברת האוניברסיטה, שהודתה בעובדות, לאמר היה זה ש''הוא התבקש לעשות תיקונים בעבודתו''. זה הכל.
זה כוחו של מיתוס.
לפני מספר חודשים, אינני זוכר את התאריך המדוייק, קראתי כתבה ב''מעריב'' שעסקה בנושא של הקושי שיש לציבור בישראל ''להתמודד עם האמת'' אודות ארועים ממלחמת העצמאות, וכדוגמא הכתב הביא את ''ההתנכלות להיסטוריון תדי כץ''. לאחרונה קראתי שתדי כץ הצטרף למיסדר אבירי המוקטעה – אותם חסידי אומות עולם, שבראשותו של אורי אבנרי נסעו לרמאללה להקריב את חייהם על מנת שלא תיפול שערה מראשו של ערפאת. הכותרת מתחת לתמונה ב''מעריב'', בה תדי כץ נראה לצידו של אורי אבנרי, דיברה על ''היסטוריון השנוי במחלוקת – תדי כץ''.
זה כוחו של מיתוס.
מיתוס שקרי דומה, שפותח סביב גרעין מזערי של אמת, מצוי בספר האגדות שהוצא לאור ע''י אירגון ''בצלם'' (ישנם כאלה המכנים את הפתשגן הזה ''דו''ח'', אבל זה כבר עיניין של טעם). היו מספר מקרים בהם אמבולנסים פלשתינאיים עוכבו במחסומים לצורך בדיקות. אין לי מספר מדוייק, אבל יש לי ספק אם סך כל המקרים עולה על מספר הצבעות בשתי הידיים (מיתוס שקרי אחר המופיע באותו ספר אגדות הוא שלבדיקות האלה אין כל הצדקה, כי הפלשתינאים אף פעם לא משתמשים באמבולנסים להברחת אמצעי לוחמה או מחבלים בדרכם לפגישה עם 72 הבתולות). אני מניח שגם היו מספר מקרים (שוב, ספק רב אם יותר משניים או שלושה) בהם העיכוב של אמבולנס כזה גרם לכך שיולדת פלשתינאית נתקפה בצירי לידה על אם הדרך. אבל כאשר קוראים בספר האגדות של אירגון ''בצלם'', הרושם המתקבל הוא שאחת לחודש מאות, ואולי גם אלפים, מבין נשות הפלשתינאים ביהודה ושומרון נתקפות בצירי לידה, ושכבישי הגדה ''סתומים'' בפקקים של אמבולנסים הנושאים את אותן יולדות וממתינים לתורם לעבור בדיקות.
A Palestinian woman expresses her anger after Israeli Defence Forces detonated an explosive belt they found in her house, destroying the ground and first floor of the building, in the village of Hizmeh near Jerusalem.דוגמא נוספת לטיפוח מיתוס שקרי, הפעם אודות קלגסי הכיבוש הישראליים ההורסים ללא אבחנה וללא סיבה את בתיהם של הפלשתינאים, היא התמונה המצורפת שהופצה בעולם הרחב ע''י סוכנות הידיעות ''אג'נס פרנס פרס'' (Agence France Press).
התמונה צולמה בעדשת זוית רחבה (Fish eye) כדי להגביר את אפקט ההרס (שימו לב לגודל של כפות הידים של האישה). והכותרת מתחת לתמונה מספרת על אישה פלשתינאית המביעה את זעמה על כוחות הביטחון הישראליים ש''פוצצו חגורת מטעני חומר נפץ בביתה והרסו את קומת הקרקע והקומה הראשונה בבית המגורים שלה'', הבעת פניה של האישה אינה מותירה מקום לשאלות. איך חגורת המטענים הגיעה לשם, ולמה היא נועדה? – את מי זה מעניין. זה שהחגורה הוסתרה תחת מיטה של תינוק, בנה הקטן של האישה, שישן בה – זה לא רלוונטי. את זה שהימצאות החגורה שם סיכנה את חיי האישה ובני משפחתה, וחבלני צה''ל מנעו אסון בכך שדאגו לפנות את הדיירים לפני שפוצצו את החגורה – הס מלהזכיר. כל אלה פרטים שהקורא צריך למצוא או לנחש בכוחות עצמו. ''תמונה אחת שווה אלף מלים'' אומר הכלל הבסיסי של התקשורת. כמה מבין אלה שיראו את הידיעה, יקראו את הכותרת? כמה מאלה שיקראו את הכותרת יעשו את המאמץ האינטלקטואלי להבין מה בדיוק מסתתר מאחורי המונח ''חגורת חומרי נפץ''? כמה יטרחו לחפש מקורות נוספים כדי לברר מה בדיוק ארע שם - את מה שהכתבה הזאת לא מספרת? את יעודה העיקרי – להיות נדבך נוסף במיתוס השקרי של הישראלי הכובש ההורס את בתי הפלשתינאים - הידיעה הזאת השיגה.
למיתוס על רבין ואוסלו יש מעמד מיוחד בזכות עצמו בחרושת המיתוסים, מעמד המקנה לו מושב כבוד בכותל המזרח של מקדש המיתוסים. מעבר להיותו כל כולו שקר וכזב, הוא הפך עם הזמן להיות חלק מפולחן, פולחן המתקיים אחת לשנה ביום הזיכרון להרצחו של רבין. ביום הזה, כשמעלים באוב את הפגר של אוסלו, המיתוס אודות רבין, האיש שבחזונו הביא אותנו לאוסלו הוא מוטיב המרכזי של הנאומים. 100,000 חסידים הממשיכים לראות באוסלו את חזון אחרית הימים, באו לכיכר מלכי ישראל (היום כיכר רבין) ביום א' האחרון (2 לנובמבר) על מנת לשמוע מפיו של שמעון פרס נאום חוצב להבות על היותו נושא הלפיד של ''מורשת רבין'' (פרס ומורשת רבין - נו באמת . . .).
הסיפור שרבין הוא ש''הוביל אותנו לאוסלו'', לא בדיוק מסתדר עם דברי יוסי ביילין, שהתרברב יותר מפעם מעל במות שונות על כך ש''לרבין לא היה מושג על מה שמתבשל מאחורי גבו'', אלא אם כן לפועל ''להוביל'' ישנן משמעויות שאינן מופיעות במילון של אבן שושן. לדברי ביילין, רבין בכלל לא היה בתמונה עד שהציגו בפניו ההסכם המוגמר, בחינת כזה ראה וקדש. זה נשמע יותר כמו ''חתונה תחת איום של רובה'' (A shotgun marriage), מנהיג נגרר יותר מאשר מנהיג מוביל, אבל במיתוס כל זה אינו פוגע.
כמו שלסיפור הפסיון, להבדיל, המתאר את דרכו של ישוע לצלב בברית החדשה, יש יותר מגירסא אחת, כך גם במיתוס אודות רבין ואוסלו ישנן כמה ווריאציות. לאורי אבנרי, הכהן הגדול במקדש השקרים של השמאל הישראלי, יש נוסח משלו לכל הפרשה. לדבריו הוא זה שהעלה את רבין על דרך אוסלו. לדברי אבנרי הוא נפגש עם רבין זמן קצר אחרי הבחירות של 1992, ובשיחה שהיתה ביניהם בארבעה עיניים הוא הסביר לרבין את עובדות החיים, ושכנע אותו שמאוסלו תבוא הישועה. בלי אבנרי, רבין לא היה מוצא את הדרך לאוסלו (נו באמת . . .). אורי אבנרי גם טוען שבאותה פגישה הוא ''מכר'' לרבין את הרעיון של ''שתי מדינות לשני עמים'', עליו הוא טוען שיש לו זכות יוצרים (הוא כנראה לא שמע על תוכנית החלוקה שהאו''ם הציע ב 29 לנובמבר 1947, או על תוכנית חלוקה אחרת שהוצעה ע''י וועדת פיל Peel ב 1938). היה מעניין לשמוע מה שלביילין יש להגיד על הגירסא האבנרית של מורשת רבין. אבל במיתוס כל זה איננו פוגע.
זה גם לא מפליא שממציאי המיתוס עצמם מתחילים להאמין בנכונותו, כי לתאורית השקר הגדול יש משפט נילווה (Corrolary), לפיו כשחוזרים על השקר מספר רב של פעמים גם ממציאיו של השקר מתחילים להאמין שזאת האמת.
אין ספק שחתימתו של רבין על הסכמי אוסלו היתה הארוע המכריע שהעלה את אוסלו על סדר היום הפוליטי של מדינת ישראל. אבל זו היתה תוצאה של העובדה שהוא היה ראש הממשלה. זה לא נבע מכך שהוא ''יזם'' את התהליך, או ''הוביל אליו'', או ''תמך'' בו.
זה נשמע הרבה יותר יפה ומשכנע לדבר על ''מורשת רבין'' מאשר להודות שהסכמי אוסלו ניכפו עליו הר כגיגית, נגד רצונו. אבל זה לא יותר מאשר מיתוס.
מיתוס שאין לו כל אחיזה במציאות.
ובימים אלה, ממש מול עינינו, נזרעים זרעי המיתוס השקרי הבא. בעיני רוחי אני כבר רואה את עדת כוהני השלום, ציבור הנימנה כולו על המיעוט המפוכח, יושבים במיקדשם, ומכינים את הלוקש שימכר לציבור לדורות הבאים, מה שהוא בנוסח:
| | על גדות אגם ג'נבה, שם ישבנו,
ועבור מדינת ישראל מרשם לשלום חדש הכנו.
משא ומתן עם אויבי ישראל ניהלנו,
ועד לשעות הקטנות של הלילה מפות סירטטנו.
את שרון ואת מופז עקפנו,
ובידי אבו עלי את גורל עמנו הפקדנו.
למען השלום את מרבית אדמת ישראל לאויבינו מסרנו,
ואם מזה לא יצא שלום אין זה באשמתנו. |
כשהשקר הופך למיתוס
