תקרית בליסבון

לפני כמה ימים הייתה לי תקרית עם מיגואל מורטינוס, הדיפלומט הספרדי הממולח שכיהן זמן רב כשליח האיחוד האירופי לאזורנו.

הופענו ביחד בוועידה מטעם ''המכון הפורטוגלי לעיונים אסטראטגיים'', שבו השתתפו מומחים מתריסר ארצות, מברזיל ועד פקיסטאן. בדיון על הסכסוך הישראלי-פלסטיני השתתף גם אחמד חאלידי, עורך ביטאון פלסטיני יוקרתי ובן אחת המשפחות היותר חשובות בירושלים.

בהרצאתי מתחתי, בין השאר, ביקורת על חוסר נכונותה של אירופה להתערב ולהפעיל לחץ רציני למען השלום. אמרתי שזו עמדה ''שערורייתית''. גם חאלידי לא חסך את שבט ביקורתו מהעמדה האירופית.

כשבא תורו של מורטינוס להשיב, הוא התפרץ הזעם. מניין יש לך החוצפה לבוא בטענות לאירופה? שאל בהרמת קול. איפה תנועת-השלום הישראלית, שהייתה צריכה לשנות את המצב הפוליטי בישראל? מדוע קולה לא נשמע? אתה רוצה שאירופה תעשה את העבודה שלכם? ובפנותו אל חלידי: אתם רוצים שאירופה תעשה משהו בשבילכם? אז קודם כל תפסיקו את הטרור! אם אתם לא מסוגלים לכך, אל תאשימו את אירופה. תאשימו את עצמכם. אם שניכם תעשו את שלכם, גם אירופה תעשה את שלה!

(אגב, בארוחת-הערב החגיגית סיפר מורטינוס שאחרי הכישלון בקמפ-דייוויד הצליחו האירופים לקבל את הסכמת האמריקאים לעריכת פגישה בין קלינטון וערפאת. ערפאת היה אמור לטוס לוושינגטון באחד בינואר 2001. אך אהוד ברק התנגד לכך בחריפות, הנסיעה בוטלה והוסכם שבמקומה ייערכו שיחות טאבה.)

באמת, מורטינוס צדק בביקורתו עלינו. אנחנו אכן נוטים להטיל על אחרים את האחריות לכישלונותינו. הרי איננו יכולים לדרוש מזרים – לא מהאירופים ולא מהאמריקאים - שיבואו ויעשו את מלאכתנו. אם מחנה-השלום אינו מסוגל להפוך לכוח פוליטי חשוב בישראל, אל לו לבוא בטענות אל אחרים. הוא הדין לפלסטינים.

בתום הוויכוח לחצנו ידיים, ואני הודיתי בכנות שהוא צודק. חאלידי אמר דברים דומים. נשארנו ידידים.

ואולם, דווקא בשבועות האחרונים קרו בכל ארבע החזיתות – הישראלית, הפלסטינית, האמריקאית והאירופית – דברים שניתן להסיק מהם שהעניינים מתחילים לזוז.

בחזית הישראלית, האירוע המפורסם ביותר הוא טכס-ההשקה של ''הבנות ז'נבה'' ביום ב' הקרוב. אחרי תנועת סרבני-השרות, יוזמת איילון-נוסייבה, מרד טייסי-הקרב, ההכרזה של ארבעת ראשי-השב''כ-לשעבר ודברי האזהרה של הרמטכ''ל, באה יוזמת ז'נבה כצעד חשוב נוסף באותו הכיוון.

במשך שלוש שנים עמדו כוחות-השלום החוץ-ממסדיים לבדם במערכה. מחינו, הפגנו, קיימנו את הקשר עם הפלסטינים, הזעקנו את העולם. ואילו תנועת-השלום הממסדית הגדולה קרסה וכמעט נדמה. הכיבוש הלך והחמיר מיום ליום, שרון עשה במדינה כבתוך שלו, ואילו האופוזיציה מתה. הסיסמה הייתה: ''אין עם מי לדבר''.

עכשיו ניכרת התעוררות. נראה שהעימות העקוב-מדם נמאס על הציבור הישראלי. הוא מתחיל להבין שאין פתרון צבאי, שהמאבק הורס את המשק ומגביר את העוני. יוזמת ז'נבה באה בדיוק בעיתוי הנכון כדי לבטא את מצב-הרוח החדש.

מעלתה הגדולה היא חינוכית. היא מראה שיש ''עם מי לדבר'' ושיש מודל לשלום, ששני הצדדים יכולים לחיות עמו. היא תתרום תרומה לגיבוש קונסנזוס לאומי חדש.

מגרעתה היא שאין לה בסיס פוליטי מוצק. היא מחרימה את כוחות-השלום הרדיקליים משמאל, והיא מותקפת מימין על-ידי העסקנים של מפלגת-העבודה, ושמעון פרס בראשם. הממסד הפוליטי חושד שהיא תשמש מנוף בידי יוסי ביילין להקמת מפלגה משלו, אחרי שאיבד את מקומו במפלגת-העבודה.

אותי מדאיג שאין בה כדי לעורר התלהבות מלמטה. זהו מסמך של עורכי-דין, יבש וענייני. זה טוב וזה רע. בעליו הכריזו ש''אין זו כתובה של חתונה, אלא הסכם של גט.'' כלומר, גט בין ישראלים ופלסטינים. זהו ההפך מהבשורה שלנו: ''שתי מדינות - עתיד משותף!''

אך בסך-הכל זו יוזמה מבורכת, שבאה בזמן הנכון והפותחת פתח ליוזמות נוספות. נראה שתקופת-הקרח הסתיימה אצלנו. גם אריאל שרון חש בשינוי. הוא רוצה להיפגש עם אבו-עלא, הוא מדבר על ''צעדים חד-צדדיים''. אסור להאמין לו מילה, אבל עצם העובדה שהוא משמיע דברים מסוג זה מראה שמשהו משתנה.

גם בחזית הפלסטינית יש שינוי. אבו-עלא, בשיתוף-פעולה הדוק עם ערפאת, עובד על הודנה חדשה בין הפלגים הפלסטיניים, שתהיה הפעם קשורה גם בהודנה עם ישראל. כלומר: התחייבות להפסקת האלימות משני הצדדים, עם השגת ויתורים משמעותיים מצד שרון.

אם זה יצליח - ''אם'' גדול! - יכולים להיווצר התנאים לשינוי מהותי בדעת הקהל של שני העמים, תנאי מוקדם לתזוזה אמיתית.

בחזית האמריקאית קורים דברים מעניינים.

כל המומחים ניבאו שעם התחממות מערכת-הבחירות שם, יימנע בוש מכל דבר העלול להרגיז את השדולה היהודית והשדולה הנוצרית-פונדמנטליסטית. אך הנה נותנת וושינגטון גילוי פומבי, וכמעט רשמי, גם ליוזמת נוסייבה-איילון וגם ליוזמת ז'נבה. הנשיא בוש השמיע מורת-רוח די חריפה (יחסית!) ממעשי שרון, בצד דברי-הגינוי השגרתיים כלפי הפלסטינים. הוא גם הורה לנכות סכום סמלי מהערובות הכספיות שנותנים האמריקאים לישראל.

זה לא הרבה. זה די מעט. אבל אנחנו לא מפונקים – גם מחוות אמריקאיות קטנות יכולות לעזור הרבה. לגבי שרון, הקשר שלו עם בוש הוא הפנינה שבכתר, הוא חשוב לו מכל. התזוזה הכי קלה שם מדליקה נורות אדומות בראשו.

יתכן שהתזוזה המעניינית ביותר היא דווקא בחזית האירופית. בשעת התקרית שלי עם מורטינוס לא ידעתי, ויתכן מאוד שגם הוא לא ידע, שעומד לקרות משהו במגרש שלנו.

לפני שש שנים הכריז ''גוש שלום'' חרם על מוצרי ההתנחלויות. אמרנו: ''כל שקל להתנחלויות הוא שקל נגד השלום!'' חיברנו רשימה מפורטת של המוצרים האלה, הפצנו אותה ברבים, רבבות משפחות הצטרפו.

מטרתנו הייתה למנוע את העברתם של מפעלים מישראל לשטחים הכבושים, שם קיבלו הטבות מופלגות מטעם הממשלה (גם ממשלת העבודה וגם ממשלת הליכוד). אמרנו להם: הרווח שלכם ייצא בהפסד, מפני שהשווקים בארץ ובעולם ייסגרו לפניכם.

יוזמתנו גרמה, כנראה, גם לאירופים להתעורר. סחורה ''תוצרת ישראל'' משוחררת באירופה ממכס, אבל החוזה המסחרי עם האיחוד האירופי קובע בפירוש שזה איננו חל על סחורות המיוצרות מעבר לקו הירוק. ממשלת-ישראל התעלמה מכך והפרה את החוזה באופן בוטה. מוצרי ההתנחלויות סומנו כ''תוצרת ישראל'' והופצו על-ידי חברות ישראליות. הפקידות האירופית ראתה, חרקה שיניים ועצמה את שתי העיניים, מכיוון שכמה ממשלות אירופיות (גרמניה, הולנד ואחרות) התנגדו לכל פעולה בעניין זה.

עכשיו, כאילו לפתע, חל שינוי. בזמן האחרון החלו האירופים לדרוש שכל מפעל חשוד יפקיד מראש סכומי-כסף השווים למכס העלול להידרש ממנו, עד שיוכח שאינו ממוקם מעבר לקו הירוק.

המפעלים זעקו חמס. השבוע הודיעה ממשלת-ישראל שמעתה כל סחורה המיוצאת לאירופה תישא סימון ברור של מקום הייצור.

סוף-סוף, פעולה אירופית החלטית. מפעלים התלויים בייצוא לאירופה יצטרכו להסתלק מההתנחלויות ולחזור לישראל. הללויה.

הוא שאמרנו: ואף על פי כן, נוע תנוע.