שירת הברבור

אצל האמריקאים מקובל לאמר ש''אם זה הולך כמו ברווז, נשמע (מגעגע) כמו ברווז ונראה כמו ברווז – אז זה ברווז''

זה נשמע פשוט והגיוני, לא? מסתבר ששום דבר בחיים אינו פשוט כמו שהוא נראה, לפחות כאשר זה נוגע למדינת ישראל ולסיכסוך במזרח התיכון. מה שמסבך את המצב אלה אותם המקרים בהם ישנה החלטה או אפילו חוק, על פיהם אסור לדבר עם ברווזים.

כשהנשיא בוש, הציג את חזון מפת הדרכים ביוני שנת 2002, ''החלפת ההנהגה הפלשתינאית בכזו שאיננה נגועה בטרור'' היה תנאי מוקדם לנקיטת צעד ביצועי כל שהוא. גם המוצר הסופי, כפי שנרקח בידי הקווארטט, הכיל התייחסות ברורה לטרור ולמחוייבותם של הפלשתינאים לחיסול הטרור לפני שיינקטו צעדים אחרים (הנייר סובל הכל...). כמובן ששום דבר לא יצא מזה. הברווז סרב ללכת. אז מה עושים? הרי כמו שהנרי קיסינגר היה נוהג לאמר ''את ה'מומנטום' חייבים לשמור''. מצד שני לדבר עם הברווז יהיה בחזקת הודאה בכישלון – מתכון בטוח להתאבדות פוליטית. ישבו חכמי מחלקת המדינה של ארה''ב ומצאו פתרון. פתרון מהסוג של ''ללכת עם ולהרגיש בלי''. בכל מה שקשור ליחסים עם ערפאת ולמעורבותו בטרור או לסיכסוך הישראלי פלשתינאי בכלל, מחלקת המדינה בארה''ב פיתחה ווריאציה קטנה על האימרה שבה פתחתי את המאמר:

(במלים פשוטות – ''אם זה הולך כמו ברווז, נשמע כמו ברווז ונראה כמו ברווז, אז רק נדמה לכם שזה ברווז. מה שאתם רואים זה בעצם ברבור'').

זה דווקא נקלט טוב כי מי לא מכיר את הסיפור של הנס כריסטיאן אנדרסן על ''הברווזון המכוער''? אלא שאצל אנדרסן זו היתה אגדה לילדים ועכשיו מוכרים את זה למבוגרים. האו''ם, האיחוד האירופי ובמיוחד התקשורת – הישראלית והבינלאומית גם יחד – אימצו את הגישה הזאת בשתי ידיים. למעט בודדים – מוקצים בשל היותם ''ימניים'' - כמו רשת החדשות פוקס FOX או הוול סטריט ג'ורנל, חסל סדר ברווזים. אין יותר חיה כזאת. אסושייאטד פרס, סוכנות הידיעות הגדולה בעולם, פרסמה בשבוע שעבר רשימה של כל פיגועי הטרור ברחבי העולם בחמש השנים האחרונות (החל מ 1998). הרשימה משתרעת על יותר מחמישה עמודים – בכמות כזאת של ברווזים אפשר לאכלס לול שלם. לא תמצאו ברשימה הזאת ברווז אחד ישראלי לרפואה. במזרח התיכון אין ברווזים. במזרח התיכון יש רק ברבורים. אם היו שם ברווזים אי פעם הם התברברו עד האחרון שבהם.

בשבוע הבא, בנוכחות גדולי עולם, התברברות כזאת תקבל גושפנקא רשמית בטקס מפואר האמור להזכיר את מעמד מדשאות הבית הלבן מ-‏1993. בשבוע הבא, ממרגלות האלפים תצא הבשורה :

''זה אמנם הולך כמו אוסלו, זה גם נשמע כמו אוסלו וזה אפילו נראה כמו אוסלו אבל רק נדמה לכם שזה אוסלו – זאת ג'נבה!''

תהליך ההתברברות, התהליך בו הברווז הופך לברבור, הוא תהליך מעניין השווה לימוד בזכות עצמו. נביא כאן שתי דוגמאות. בראשונה - נסקור את מעמד ג'נבה העומד להתרחש בשבוע הבא.

יריית הפתיחה נורתה כשהברווז רק פקע מהביצה, כאשר לאף אחד עדיין לא היה מושג במה מדובר. זו היתה כותרת סנסציונית ב''מעריב'' – ''לראשונה בתולדות הסיכסוך, הערבים וויתרו על 'זכות השיבה' ''. עוד לפני שיבשה הדיו מעל הסנסציה הזאת ב''מעריב'', עוד לפני שהברווזון עשה את צעדיו הראשונים, אפילו פלומה הוא עדיין לא צימח, וכבר זכינו להבהרה מפיו של ההורה הפלשתינאי של אותו ברווז - ''השר הפלשתינאי לעינייני אסירים ברשות'' - שה''וויתור'' עליו סוכם זה ש''הצדדים יפעלו במשותף לפתרון בעיית הפליטים''. הברווזון כנראה עדיין לא בשל להבין לבד את המשמעות האמיתית של הפועל ''לוותר''. וכדי לא להותיר מקום לספק כל שהוא בנושא, המחותן הראשי – יוסי ביילין, ההורה הישראלי של הברווז - טורח ומסביר לכתב של ''מעריב'' ששאל אותו על כך, ש''במיסגרת ההסדר, ישראל 'תאלץ' לקלוט 'עשרות אלפי' פליטים פלשתינאים''. ישראל ''תאלץ''? הערבים ''וויתרו''? זה לא כל מסתדר לי. גם הקביעה הסתמית '' 'עשרות אלפי' פליטים'' מעוררת תהייה. ב''כמה'' עשרות בדיוק מדובר? ובכלל, מי ומה הוא ''פליט פלשתינאי''? האם מדובר במי שהוא שעזב את או גורש מפלשתינה ב-‏1948? או שמדובר גם בבניו או אולי בנכדיו או אולי אפילו בניניו? והאם מדובר בודדים או במישפחות, או אולי בבתי אב שלמים – עד איזו דרגת קירבה? בקיצור, הברווז מתחיל להראות יותר ויותר כברווז ופחות ופחות כברבור. אבל האם זה באמת משנה? משנתו של ביילין, ההורה המאושר של הרך הנולד, בנושא הזה באה לידי ביטוי בדבריו על אוסלו, שאינם מותירים מקום לכל ספק:

''אילו הלכנו אל העם במשאל-עם או בכל דרך אחרת לפני שפנינו אל ערוץ אוסלו... אני משוכנע שרוב העם היה מתנגד לכך... העובדה היא, שאם העם רצה בכך או לא, היה עליו להשלים עם העובדה המוגמרת...''

(אלו דברים שנאמרו בכנס שנערך ב-‏4-7 ביולי 1994, במכון וינסטון לחקר דעות קדומות באוניברסיטת בר-אילן, מתוך גיליון ספטמבר 1994 של ''נתיב'', עמ' 11. את הקטע המלא אפשר לראות במאמרו של אריה על עלילותיו של יוסי ביילין בעולם הגדול, שהתפרסם כאן לא מזמן.)

עכשיו זה כבר מתחיל להראות לא רק כברווז, עכשיו זה כבר מתחיל לקבל צורה של צפרדע.

אבל את תהליך הבירבור לא ניתן לעצור. עיתון ''הארץ'' (עיתון ל'אנשים חושבים') מפרסם מעל דפיו את תמונת הברווז בגודל טבעי ללא כחל ושרק – בחינת ''נו תסתכלו לבד, זה לא ברבור זה?'' את המיעוט המפוכח בציבור הישראלי זה משכנע – ''אכן אמת דברתם, ברבור מארץ הברבורים''. ברבור ברבור, אבל עדיין נותרו בו כמה נוצות של ברווז. לכותב שורות אלו יש נוהג מגונה – הוא קורא. כאחד שאיננו נימנה על ציבור קוראי עיתון ''הארץ'' הוא אולי לוקה בחסר בתחום החשיבה, אבל הוא מרבה לקרוא. וכשהוא לא מבין את מה שהוא קורא, הוא קורא פעם שנייה. ואם גם אז הוא לא מבין, הוא מבקש הסברים. בקיצור – כל מה שאדם ''חושב'' איננו צריך לעשות. אבל לכותב השורות האלו יש עוד הרגל מגונה – כשהוא מבקש הסברים הוא גם מצפה לקבל תשובה, ומה שחמור מכל הוא מצפה לתשובה לעיניין. מקריאת הטקסט שעיתון ''הארץ'' שם בפיו של הברווז בנושא ''זכות השיבה'' הדברים לא מתאימים לא למה שאמר האבו הפלשתינאי של הברווז, ולא למה שאמר האבו הישראלי של הברווז. יתרה מזו - אין בו כל איזכור, ולו רק במרומז, של הפועל ''לוותר''. יש שם איזה קטע לא ברור שמדבר על כמויות בלתי מוגדרות של פליטים פלשתינאיים (שוב בלי כל התייחסות לשאלה מי ומה הוא ''פליט פלשתינאי'') שתקבענה ע''פ ''ממוצעים''. בדיקה בספרי המתימטיקה מלמדת שיש יותר מממוצע אחד. בין השאר יש ''ממוצע'' סתם, ויש ''ממוצע סטטיסטי'', ויש ''ממוצע משוקלל'', ויש גם ''ממוצעים נעים'' (Moving Averages). הברווז של עיתון ''הארץ'' איננו טורח להסביר לקוראים במה בדיוק מדובר.

אנשים ''חושבים'' כנראה שאינם זקוקים להסבר כזה כי הם מבינים את הכל לבד, אבל מה עם רובו של העם שאיננו ''חכם'' (או ''מפוכח'' או ''שפוי'' או ''מתוחכם'') שמתקשה להבין לבד את מה שברור לכל מפוכח? האם לו לא מגיע הסבר קצת יותר מפורט ובלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים? כנראה שבמערכת עיתון ''הארץ'' כבר סוכם שכללי ביילין למינהל תקין ש ''אם העם ירצה בכך או לא, יהיה עליו להשלים עם העובדה המוגמרת'' יהפכו להיות השיטה הנורמטיבית בה תתנהל המדינה אחרי פרוץ השלום.

הברווז המופיע מעל דפי עיתון ''הארץ'' כבר עוטה נוצות של ברבור. אולם הוא עדיין נושא הרבה נוצות של ברווז. בעוד שאת השעטנז הזה המיעוט המפוכח מוכן לקנות מבלי להניד עפעף, אצל הרוב נותרו עדיין הרבה סימני שאלה.

אבל את תהליך הבירבור כבר אין מה שיעצור. בחוצות ג'נבה בשבוע הבא, בתום טכסי החתימה, החגיגה תסתיים בשירה אדירה - ''שיר הבירבור''.

גירסא דומה של סיפור הברווזון המכוער ניתן גם למצוא בחצר האחורית אצלנו. למי לא מוכרת דמותו של המוכיח בשער, שעטוף בסמרטוט אדום הוא נושא דרשת שיטנה שבועית כאן בפורום. כמו אחד מל''ו צדיקים, הוא מרבה לדבר על מוסר ועל צדק ועל אור לגויים. מוטיב החוזר חדשות לבקרים בדרשות הצדק והמוסר של אותו מוכיח הוא שיש לגזור גזירה שווה בין מעשי הנאצים בתקופת השואה לבין פעולות ההגנה בהן נוקטת מדינת ישראל הנלחמת על קיומה. הנושא הזה הפך להיות ממש אובססיה אצלו. על הנושא הזה הוא ''נדלק'' גם ללא הסמרטוט האדום. וכך, לפני מספר חודשים, לרגל היום בו מלאו 60 שנה לפרוץ מרד גטו ווארשה נחה עליו הרוח והוא הפיק באמצעות קולמוסו יצירה לירית המשווה את פעולתם של הגרמנים שבאו לחסל סופית את שארית אוכלוסיית גטו ווארשה עם פעולת צה''ל בג'נין לחיסול טרוריסטים שאיימו על חיי תושבי מדינת ישראל. מיותר לאמר שהעובדות שבגטו ווארשה חוסלה סופית כל האוכלוסיה בעוד שבג'נין נהרגו עשרות ספורות בלבד מהתושבים – רובם ככולם טרוריסטים פעילים - אינן זוכות לאיזכור כל שהוא באותו מטח קולמוסי. זה עשוי להעמיד את ההשוואה באור קצת שונה ממה שהמוכיח בשער רצה להביע.

משום מה, עזות המצח שאיפשרה לו לכתוב את דברי הבלע האלה לא הספיקה לו כדי לשמוע שמשמעותדבריו היא שפעולת חיסול גטו וורשה ע''י הנאצים אינה שונה מפעולת צה''ל בג'נין במיסגרת מיבצע 'חומת מגן'. ''שקר וכזב'' הוא נזעק, ''מעולם לא אמרתי דברים כאלה''. ''להד''ם'' מחרה ומחזיק אחריו נושא כליו (אולי צריך הייתי לאמר ''נושא קולמוסו''?). אבל מה לעשות? הקטע הכתוב קיים וכל אחד יכול לקוראו:

''כאשר נעלה על נס את גבורת המעטים של מורדי גיטו ורשה, שלחמו מצויידים בנשק דל מול מעצמת הכיבוש הגרמנית, נזכור גם את לוחמי מחנה הפליטים ג'נין, שלחמו בגבורה מצויידים בנשק דל מול מעצמת הכיבוש הישראלית.''

באשר לתוכן הדברים, המלים אינן מותירות מקום לספק. אבל אי אפשר שלא להתפעל מעוצמת הביטוי – ממש פואמה. הלוואי שלי היתה היכולת להתבטא בצורה כל כך פיוטית.

המוכיח בשער נמצא במבוכה. ה''מעולם לא אמרתי דברים כאלה'' שלו התגלה כשווה ערך ל''מעולם לא קיימתי יחסי מין עם האישה הזאת'' של ביל קלינטון, נשיא ארה''ב לשעבר. לא בדיוק מה שהוא שיש להתפאר בו, וודאי שלא למי שמתיימר לדבר בשם הצדק, המוסר והאמת. לפתע נגלה לו מה שאולי לא חשב עליו מקודם - שההשוואה שהוא עשה עובדת בשני הכיוונים, ולכן מה שנאמר עליו לא רק שאיננו שקר, ולא רק שאיננו כזב, אלא שהוא לא יותר מאשר תאור מדוייק של משמעות דבריו.

כמו בסיפור המקראי על בלעם: ''רצה לקלל (את מדינת ישראל) ויצא מברך (את הנאצים)''.

ונושא הכלים (נושא הקולמוס למען הדיוק) גם הוא נאלץ לחזור בו, ובבושת פנים מחק את ה'ל' מה'להד''ם' שלו. אולם ההתאוששות לא אחרה לבוא. השניים – ביחד או כל אחד לחוד - החליטו להחזיר מלחמה שערה. ואיך עושים את זה כשהעובדות אינן משתפות פעולה? גם לזה יש פיתרון - מברברים את הברווז!

''זה אולי נראה כמו ברווז, וזה אולי נשמע כמו ברווז וייתכן שזה אפילו מתנהג כמו ברווז'' מסבירים לנו המוכיח בשער ונושא קולמוסו, במה שאמור להיות התנצלות על המיפגע הלשוני, ''אבל אתם טועים. זה רק נדמה לכם שזה ברווז. האמת היא שזה ברבור, ברבור שיצא מקולמוסי כשהוא נושא דימיון מפליא לברווז''

דברי ''ההסבר'' של המוכיח בשער במקורם:

''בקטע שכתבתי לא עשיתי השוואה בין גיטו ורשה לגיטו ג'נין. אני רק ציינתי קודם כל עובדה שבשני המקרים לחמו מעטים נגד רבים, לוחמים מצויידים בנשק קל מול צבא כיבוש מצוייד וחמוש בכמויות אדירות של כוח אדם, נשק מודרני וכבד.'' (ההדגשה שלי, י.ב.)

טכנית יש פה גרעין של אמת (זה המצב כמעט בכל אחד מסיפוריו של המוכיח בשער בהם מסכת השקרים טווייה סביב גרעין קטן של אמת). בשני המקרים לחמו ''מעטים מול רבים'' – זה נכון. בנוסף למנה גדושה של צביעות, דרושה מידה לא מעטה של חוצפה להכניס תחת אותה כותרת של ''כמויות אדירות של כוח אדם, נשק מודרני וכבד'' גדוד מילואים של צה''ל ודיוויזית אס אס משוריינת במלוא התקן בתוספת כוחות מסייעים. גם ההתייחסות השוויונית לאמצעי הלוחמה - ''נשק דל'' - שעמדו לרשות ה''מעטים'' בשני המקרים רחוקה מאוד מלשקף את המציאות בשטח.

הנוצות נוצות ברבור הן אבל הברווז נשאר ברווז. לא סתם ברווז, הפעם הברווז הוא באמת מכוער כי מייד באותה נשימה ההשוואה המקורית חוזרת על עצמה בדברים שהמוכיח בשער מוסיף בנימה של הצטדקות עשוייה:

''אני סבור שבשני המקרים מדובר בצבאות כיבוש שפעולותיהם הן ביטוי לרשע''

ולקינוח הוא מסביר לנו ש''צה''ל לא פלש למחנה ג'נין כדי להילחם בטרור, אלא יצא להגן על הטרור. צה''ל כצבא כיבוש הוא צבא טרור של מדינת טרור.''

תחליטו לבד – ברווז או ברבור?

והערה אחרונה לסיום. לאלה מן הקוראים שבשל כותרת המאמר קיבלו את הרושם שזו עומדת להיות הופעתי האחרונה כאן - צר לי לאכזב אתכם. אין לי ולא היתה לי כל כוונה כזאת.