סדאם להאג!

זה היה מחזה מאוס.

''בנפול אויבך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך – פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו!'' כך מצווה המוסר היהודי (משלי, כ''ד, י''ז).

מחבר האזהרה הזאת ידע, כמובן, שכל אדם נוטה לשמוח על נפילת אויב. אך הוא ביקש לומר שזוהי תכונה אנושית מכוערת, וחייב אדם להתגבר עליה.

והנה, מעצמה אדירה יורדת לשפל-המדרגה. מציגה שוב ושוב תמונה של סדאם חוסיין העלוב, כשחייל אמריקאי פולה כינים משערו ומחטט בין שיניו.

אם אפשר בכלל לחוש חמלה על אדם כמו סדאם, האחראי למותם של מאות אלפים, הרי האמריקאים הצליחו בכך. בהציגם אותו כקבצן מסומם, הם משיגים את התוצאה ההפוכה מזו שקיוו לה. הוואתיקאן קרא לנהוג בו בחמלה. השפלתו הפומבית של מנהיג ערבי, תהיה הדעה עליו כאשר תהיה, גורמת לרגשות עזים של עלבון וזעם בקרב עשרות מיליוני ערבים. רגשות אלה ימצאו ביטוי אלים. היא תעלה בדם, הרבה דם.

(בשעתו הרעישה ארצות-הברית שמיים וארץ כאשר הציג הצבא העיראקי לראווה כמה שבויים אמריקאיים.)

גם הסיפורים הילדותיים על הצלחתם הכבירה של הצבא וסוכנויות הביון מעוררים גיחוך. ברור שהיה כאן מיקרה רגיל של הלשנה תמורת כסף.

כל מי שיודע לנתח תצלומי-טלוויזיה ראה שהשמחה ''הספונטנית'' שהוצגה על המרקע הייתה מבוימת בצורה גסה. קבוצה קטנה נופפה דגלים קומוניסטיים. כמה עשרות אנשים קיפצו וצרחו מול המצלמות – אותם האנשים שקיפצו לפני שנה מול המצלמות של סדאם. שני ''עיתונאים'' ערביים השתוללו מרוב שמחה במסיבת העיתונאים המבוימת של גנרל אמריקאי. כאשר ניצח וינסטון צ'רצ'יל אחרי מלחמה נוראה, הוא התנהג אחרת. אבל בוש איננו צ'רצ'יל.

לא כתבתי על עיראק בטור הזה מאז תום הקרבות. התאפקתי. אני יודע שלא יפה ולא חכם להגיד ''אמרתי לכם''. אך קשה מאוד לכתוב על עיראק מבלי להשתמש במילים אלה. כי כמעט כל התחזיות שהעלינו בטור זה לפני המלחמה ובמהלכה מתגשמות בזו אחר זו. לדוגמה:

א. האמריקאים פלשו לעיראק כדי להישאר שם.

הפלישה לא באה בגלל ''הטרור הבינלאומי''. ולא בגלל ''הנשק להשמדה המונית''. היא באה בגלל הנפט.

מטרת ארצות-הברית לא הייתה להפיל את סדאם וללכת הביתה, אלא ליצור בסיס צבאי אמריקאי קבוע בלב העולם הערבי, בארץ ערבית שהיא בעלת עתודת הנפט השניה בגודלה בעולם, והממוקמת בסמוך לאוצרות נפט של סעודיה והים הכספי.

עכשיו זה כבר ברור לגמרי. לסדאם לא היה שום קשר לאוסמה בן-לאדן. ''הנשק להשמדה המונית'' לא היה ולא נברא. אז האמריקאים פשוט שינו, בדיעבד, את הסיבה למלחמה: למגר את המשטר של סדאם ולהקים דמוקרטיה בעיראק. (לפי הכלל: קודם תעשה מלחמה, אחר-כך תמצא סיבה.)

יפה. אבל המשטר של סדאם מוגר - והאמריקאים לא חולמים ללכת הביתה.

אפשר לקיים מייד בחירות. אבל האמריקאים מסרבים. הם רוצים להשאיר על כנה את חבורת-הבובות שלהם, שתזמין אותם להישאר לצמיתות.

הכיבוש האמריקאי יישאר הרבה-הרבה זמן. הוא לא אמצעי. הוא המטרה.

ב. המלחמה לא תסתיים עם הפלת משטר סדאם. היא רק תתחיל.

תחזית זו מתגשמת עכשיו בצורה החמורה ביותר.

שום עם אינו משלים עם כיבוש זר. הכיבוש מוליד התנגדות.

סיפרתי בשעתו על ניסיוננו בדרום-לבנון: קיבלו את הישראלים כמשחררים, מפני שהם הרחיקו את הפלסטינים, וכעבור כמה חודשים ירו בהם מכל עבר, מפני שלא הסתלקו. אחרי 18 שנים ואלף הרוגים ברחנו כשזנבנו בין רגלינו.

האמריקאים אינם יכולים להשלים עם אמת פשוטה זו. הם לא רואים את עצמם ככובשים, אלא כמי שבאו להיטיב עם העם העיראקי. הם בטוחים שהעם העיראקי מודה להם ואוהב אותם. לכן המציאו לעצמם אגדה: לא לוחמי-חרות עיראקיים וערבים מבצעים את הפיגועים בצבא-הכיבוש ומשרתיו, אלא חסידי סדאם הרשע.

אך הנה נתפס סדאם הרשע, ומסתבר שלא הייתה לו כל יכולת לנהל גרילה ממקומות המסתור העלובים שלו. לכידת סדאם שמה קץ לאגדה על חסידי-סדאם הרעים.

בעיראק קיים עכשיו מצב קולוניאלי קלאסי: כובש זר בא לשדוד את אוצרות-הטבע המקומיים. מתארגנת נגדו מערכה אלימה של קבוצות-התנגדות, הנתמכות על-ידי חלק גדול של האוכלוסייה.

לפני מאתיים שנה מיגרו קבוצות כאלה בספרד את נפוליון הגדול. אז גם נוצר המושג ''גרילה'' (מלחמה קטנה).

מה יקרה הלאה? הכל ברור מראש: מול פני הפיגועים, יגבר הדיכוי הברוטאלי של האוכלוסייה. זה יגביר את תמיכת האוכלוסייה בלוחמי-הגרילה, וחוזר חלילה. מעגל-קסמים המוכר כל כך טוב לכל ישראלי. כך קרה בלבנון, כך זה קורה עכשיו בשטחים הפלסטיניים הכבושים.

ההשפלה הפומבית של המנהיג המובס תאיץ את התהליך.

ג. סדאם המנוצח עלול להיות מסוכן יותר מסדאם המנצח.

זה מעורר את השאלה: מה לעשות בשבוי הזה?

האמריקאים כבר אמרו מהי כוונתם: למסור אותו למשרתיהם העיראקיים, כדי שיערכו לו משפט עיראקי ויוציאו אותו להורג.

זה יהיה מעשה-איוולת ממדרגה ראשונה.

איש לא יאמין שמשפט כזה יהיה הוגן. הוא לא יכול בכלל להיות הוגן, מפני שבמשפט הוגן, סדאם ינצל את הבמה הפומבית, יהפוך למאשים וידבר אל ליבם של מאות מיליוני ערבים ומוסלמים אחרים.

הכי חכם היה אילו נתנו לסדאם לחמוק לאיי פיג'י, כדי שיסיים שם את ימיו בשקט, כמו אידי אמין בסעודיה. אבל ג'ורג' בוש זקוק להשפלה מתמשכת של סדאם כדי להיבחר מחדש.

עכשיו הדבר הנכון היחיד הוא להעביר את סדאם להאג. בעיני העולם, מגיע לו אותו הטיפול כמו לרוצח-המונים אחר, סלובודאן מילושביץ'. אם יטפלו בסדאם אחרת, כל מוסלמי בעולם יסיק מזה (בצדק) שיש נורמה כפולה: אחת למנהיג אירופי נוצרי, אחת למנהיג ערבי מוסלמי.

אך בוש לא יידע שובע עד שגופתו של סדאם תהיה תלויה בכיכר בבגדאד – אולי בכיכר שבה עמד הפסל, שהופל בהצגה המבוימת ההיא.

ד. הדיבורים על כינון דמוקרטיה בעיראק הם צביעות מתחסדת.

כדי לקיים את הכיבוש שלהם, זקוקים האמריקאים למשטר אוהד. אם להשתמש במושג ממלחמת-העולם השניה: הם זקוקים לקוויזלינגים.

כאשר יצרו הבריטים את עיראק, כמדינת-חסות, הם המליכו בה את האמיר פייסל, בן המשפחה ההאשמית ממכה. כדי לקיים את עיראק כמדינת-חסות שלהם, צריכים האמריקאים להמליך שם סוכנים מקומיים.

אם יתקיימו בחירות דמוקרטיות אמיתיות, סוכני האמריקאים יעופו משם כמו טילים - אם לא יירצחו קודם לכן. זה מובן מאליו. לכן לא יהיו בחירות דמוקרטיות אמיתיות.

בכלל, אי-אפשר להשתיל משטר חברתי בקרקע של תרבות אחרת, כאילו היה זה עץ. וגם עץ זקוק לקרקע המתאימה לו.

הדמוקרטיה המערבית צמחה במשך מאות שנים, בצורה אורגנית, מן הקהילה הכפרית ועד לפרלמנט הלאומי. להשתיל אותה בבת אחת בחברה העיראקית, המבוססת על שבטים וחמולות, על תפיסות שונות ומסורות שונות – זוהי משימה בלתי-אפשרית.

מה קרה לדמוקרטיה המערבית שהושתלה בכוח ביפאן? הצורות החיצוניות קיימות, המציאות שונה לגמרי. מה קורה עכשיו לדמוקרטיה המערבית ברוסיה? שאלו כל רוסי. הוא יתפקע מצחוק.

ה. עיראק תתפרק.

כאשר אמרנו זאת לפני שנה, זה נשמע כניחוש פרוע. עכשיו זה נראה כחיזוי ודאי.

רק דיקטטור ברוטאלי כמו סדאם היה מסוגל להחזיק את החבילה הזאת ביחד. לפני המהפכה של 1958 עשו זאת הקולוניאליסטים הבריטים. במשטר דמוקרטי אין לזה סיכוי.

חשבון פשוט: הרוב הוא שיעי. בשלטון דמוקרטי, השיעים ישלטו. אין שום סיכוי שזה יהיה שלטון נאור, אחרי שהסונים דיכאו את השיעים במשך דורות. אין שום סיכוי שהסונים, במרכז עיראק, יקבלו את מרות השיעים, שהם בזים להם. אין שום סיכוי שהכורדים בצפון, השואפים מאז ומעולם לעצמאות, יקבלו את שלטון הערבים – יהיו שיעים או סונים. בקושי רב הם מסתדרים זה עם זה.

האמריקאים יוכלו למנוע התפרקות רק אם יקיימו שם מישטר של כיבוש, גלוי או מוסווה. הם יוכלו גם להקים איזשהו מיבנה מלאכותי, כאילו-פדרציה, שבה תהיה עיראק מורכבת משלושה חלקים אוטונומיים. אבל זאת תהיה מראית-עין בלבד.

כאשר עיראק המאוחדת תיעלם, ייווצר מאזן-כוחות חדש במרחב. במשך מאות שנים שימשה עיראק כחומה המזרחית של העולם הערבי, המחסום בפני איראן, השואפת מאז ומתמיד להפוך לגורם הדומיננטי באיזור, כמו בימי כורש. הפלת החומה הזאת תשנה את המצב הגיאו-פוליטי של כל מדינות המרחב, ומדינת-ישראל בכללן.

פירוק עיראק יהיה אות לאנארכיה כללית: העולם הערבי יהיה כמרקחה, הפונדמנטליזם האיסלאמי יאיים על כל המשטרים הערביים, הגבול בין תורכיה והמדינה הכורדית-העיראקית יתחמם, בין ישראל ואיראן ייווצר מאזן-אימה גרעיני שיחזיק מעמד או לאו, ''הטרור הבינלאומי'' יהפוך מאגדה למציאות.

כאמור, לא יפה ולא חכם להגיד ''אמרתי לכם''. אז לא אמרתי.