שני טקסים, ואיזה הבדל!
בבסיס חיל-האוויר התקיים טקס לרגל השבתם הביתה של גופות שלושת החיילים, שנהרגו לפני שלוש שנים ליד הגבול הלבנוני. הגופות הוחזקו בידי החיזבאללה, יחד עם איש-עסקים מפוקפק שנסע לביירות והוחזק בשבי הארגון. תמורתם שיחררה ממשלת-שרון 429 אסירים פלסטיניים, לבנוניים ואחרים, והחזירה 60 גופות של לוחמים לבנוניים שהוחזקו בישראל.
האסירים הלבנוניים ששוחררו על-ידי ישראל הגיעו לביירות בדיוק בזמן שגופות שלושת החיילים הגיעו לישראל. הטלוויזיה יצרה מציאות וירטואלית: הצופה היה יכול להיות נוכח בוזמנית בשני הטכסים. לחיצה בשלט העבירה את הצופה בשבריר של שניה מלוד לביירות ובחזרה.
בישראל אמרו על העיסקה שהיא בלתי-מאוזנת. שזה עידוד לחטיפת ישראלים נוספים, כדי לשחרר עוד ועוד אסירים פלסטיניים. שזה מעלה לשחקים את יוקרתו של מנהיג החיזבאללה, חסן נסראללה. ששרון עשה זאת כדי להסיח את דעת הקהל מפרשות-השוחד, שבהן מעורבים הוא ושני בניו.
כמעט הכל נכון, אך מחטיא את העיקר.
העניין אינו בשלוש גופות. העניין הוא בחוויה לאומית. ההבדל העצום בין שני הטקסים – בביירות ובלוד – מראה זאת היטב. הוא לא נבע רק מהבדל הנסיבות – החזרת שבויים מכאן, החזרת גופות מכאן.
בביירות הייתה זאת צהלה של ניצחון. כל צמרת המדינה הלבנונית הייתה שם, יחד עם צמרת החיזבאללה – תנועה שהאמריקאים הגדירו אותה רשמית כארגון-טרור. לצלילי המארשים של תזמורת צבאית, התחבקו והתנשקו כולם עם הגיבורים השבים הביתה. תחנת אל-ג'זירה העבירה זאת בשידור חי למאות מיליוני צופים ברחבי העולם הערבי.
הטקס הישראלי היה שונה לחלוטין. מעמד של אבל ודמעות. השבוי החי, שחזר עם הגופות, נעלם כלא היה. שלושת הארונות, מכוסים בדגל הלאומי, הונחו בקדמת האולם. מולם ישבה שורת ראשי המדינה בפנים מיוסרות, כנאה למעמד של אבל מכובד. מאחוריהם ישבו מאות פוליטיקאים, קצינים ובני-המשפחות. הנשיא, ראש-הממשלה, שר-הביטחון והרמטכ''ל נשאו את נאומיהם, שדמו זה לזה להפליא, כאילו איש אחד כתב את ארבעתם. דיברו על המוסר היהודי והנפש היהודית. דיקלמו ש''כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו,'' כשהכוונה לאיש-העסקים שהוחזר גם הוא. (נפש מישראל, לא סתם נפש). החיילים שנפלו הגנו על חיינו. אויב אכזר מאיים על חיי כולנו.
באותו בוקר נהרגו עשרה ונפצעו יותר מחמישים בפיגוע-התאבדות בלב ירושלים, במרחק של כמה עשרות מטרים ממעון ראש-הממשלה. במשך כל היום שידרה הטלוויזיה הישראלית את המראות, יחד עם הדיווחים על חילופי השבויים. הכל הפך למסכת אחת: הגופות בירושלים והגופות החוזרות מלבנון, זעקות-השבר של הפצועים ודמעות המשפחות מול הארונות.
בבוקר למחרת הייתה הכותרת הראשית ב''ידיעות אחרונות'', באותיות של קידוש לבנה: ''יום הדמעות''. בראש ''מעריב'' הופיעה, באותן האותיות, הכותרת: ''עצוב ומכאיב''.
המסר היה מובן מאליו: עם ישראל סובל. אבל עם ישראל חי. הורגים בנו, אבל אנחנו ממשיכים בדרכנו. אנחנו עם מוסרי, ואין כמונו. אנחנו פודים את שבויינו בכל מחיר (429 אויבים חיים תמורת שלוש גופות והרפתקן אחד). כל ישראל ערבים זה לזה. כך מתנהג עם למוד-סבל, עם של קורבנות.
הפיגוע בירושלים הזכיר לנו שוב שהאויב האכזר מבקש להשמידנו, וכך היה תמיד. הוא רוצח אותנו מפני שאנחנו יהודים. (הצבא הכריז שלא היה כל קשר בין הפיגוע לבין פעולת צה''ל בעזה, יום לפני כן, שבה נהרגו שמונה פלסטינים, ביניהם נער בן 11 ושלושה אזרחים.) הפלסטינים רוצחים יהודים, ואין הבדל ביניהם לבין הצלבנים שטבחו את היהודים בדרכם לארץ, האינקוויזיציה הספרדית, הפוגרומים והשואה. אנחנו קורבנות, כך היינו, כך נהיה.
ציניקאים יגידו שזהו ''ספין'' תעמולתי, שנועד לשרת את מדיניות שרון. לאמור: לא הפלסטינים הם הקורבנות, אלא אנחנו. כשאנחנו הורגים פלסטינים, בונים את הגדר בתוך השטחים הכבושים, הורסים בתים ועוקרים מטעים, זה רק למען הביטחון שלנו, כי עם של קורבנות חייב להתגונן מפני הקמים עליו להרגו.
זהו אכן ''ספין'', אך מאחורי התעמולה מתחבא צורך נפשי אמיתי. פולחן השכול, טכסי היגון ותחושת הקורבן, שסביבם מסתובב חלק כה רב של חיינו, טבועים עמוק-עמוק בנפש הלאומית. הטכס בנמל-התעופה ביטא זאת היטב. הוא איחד את ''העם בישראל'' וחיבר אותו מחדש עם יסודות הקיום היהודי.
לכל האלה הייתה הציונות אמורה לשים קץ. היא הייתה אמורה להפוך אותנו מעם סביל ועם פעיל, מעם סובל ומיסכן לעם שהפך אדון לגורלו. לכאורה הצלחנו. הקמנו מדינה חזקה, יש לנו עוצמה צבאית אדירה, אך המציאות לא שינתה את התודעה. זו נשארה תודעה של עם מיסכן וסובל, שהקוזאקים עלולים להתנפל עליו בכל רגע.
פסיכולוגים יוכלו בוודאי להסביר זאת כך: היהודים התרגלו להיות קורבנות. זוהי מציאות מוכרת. היא מועברת לילדי ישראל באלף צורת שונות, החל בחגים הלאומיים ועד לביקורים באושוויץ.
מציאות מוכרת מעניקה לבעליה תחושה של אוריינטציה. הוא יודע היכן הוא נמצא, מי האויב, כיצד להתגונן, למה לצפות. המעבר ממציאות אחת למציאות אחרת מערער את הביטחון הזה, הוא יוצר תחושה של אי-ביטחון, אי-ודאות, כמו אצל אדם שתעה והגיע לארץ לא-מוכרת, בלי מפה ובלי סימנים מוכרים. זה מפחיד.
מי שמדבר אצלנו על מדינה ''יהודית'' ולא, חלילה, על מדינה ישראלית, מתכוון גם לזה. אלוף מזדהה כבן של ניצולי-שואה, אך ממשיך להפעיל את משטר הכיבוש. בטקס של החזרת גופות חיילים שנפלו בפעולה צבאית מדברים על הנפש היהודית. וכולם מרגישים הרגשה מרגיעה של שבת-אחים-גם-יחד, מאוחדים בסבל ובאבל, מחוברים לדורות שהיו.
יוצאי-דופן עלולים לטעון שהפכנו מזמן לעם של כובשים, שתפקיד עם-הקורבנות כבר עבר מזמן לעם השכן. טענה כזאת פוגעת בנפש האומה, מקוממת ומרגיזה. היא מקלקלת את הרגשת-השותפות.
עם-קורבנות יש רק אחד, וזה אנחנו. אם מישהו אחר תובע לעצמו את כתר-הקוצים הזה, צריכים לשבור לו את הראש.
כתר הקוצים
פה מלא קוצים.
