מזה שנים הולכת ונעשית שכיחה בשיח הישראלי הגישה של פניית יתר לבלוטות הרגש שלנו כדי לקדם מטרות שונות, חלקן קשורות בניגוח פוליטי. כך למשל מנוגחת מדיניות האוצר כיום, להוציא את ישראל מבוץ כלכלי וכבלי ביורוקרטייה ומיסוי שחישקו שנים רבות את המשק, באמצעות התמקדות סוחטת דמעות במצוקתה של אם חד הורית, ויקי כנפו, או בגילויי עוני נוספים של חסרי ישע תוך האשמת מחוללי השינוי הכה חיוני במשק בחוסר רגשות ואטימות. ההתמקדות הרגשית המובלטת הזאת בנושא אחד, כאוב ככל שיהיה (ואין חולק אמנם על כך שיש לסייע לחסרי הישע) , מסיחה את הדעת ומונעת ראיית התמונה הקשה והאסונית הרבה יותר של השחקות מיליוני בני שכבות הביניים במדינה וגלישה למצב העולם השלישי, בו עקב ביורוקרטיית כבדה נשחק מעמד הביניים כולו וקיימת רק שכבה מצומצמת של אוליגרכייה עשירה מול המונים חרופים.
והרי שכבות הביניים הם אלה שכוחם היצרני והמשקי עימם (בניגוד לחסרי הישע – שיש אמנם לסייע להם), ונושאים איתם משאבים פוטנציאליים רבים לפעילות כלכלית חיונית, הם המעמד הנושא על כתפיו את המשק כולו בארצות המערב. אך כאן, האנרגייה הכלכלית הרבה של שדרה זאת מתאיינת בשל אותו מחנק רב שנים בדיוק עקב אותם כבלים ביורוקרטיים ואחרים שניחשלו את המשק, המונופולים הגדולים בו המונעים תחרות חופשית אמיתית, מדיניות הבנקים ושער הריבית הגבוה במשק – כל אותם מנחשלים משקיים קשים מנשוא אשר קובעי מדיניות האוצר הנימרצים כיום מנסים למזערם.
כך, פניית-היתר לבלוטות הרגש, בבחינת נתון אחרון שאין לערער עליו, מונעת ראיית תמונה מאוזנת יותר, והחשוב מכל, מסיחה שימת הלב מהבעיות האמיתיות שהיקפם וחשיבותם עשויים להיות גדולים בהרבה. כך למשל, פונים גורמי שמאל שוב לבלוטות הרגש שלנו, כותביהם מבליטים את מצוקות הפלשתינאים, בכיים הנורא של ילדיהם הרעבים ועוולות ה''כיבוש'' וכיוצא בזה, וגם כאן פועל הדבר בדומה לשמש להסחת דעת מפני הכורח הקיומי בבן 90 השנה בעמידתה וצורך התגוננותה של ישראל בפני חלקים בעולם הערבי השואפים לאיין את נוכחות היהודים מהאיזור.
במקביל נעשה לאחרונה שימוש יתר בערור רגשנות סוחטת דמעות להצדקת מסירת 450 מחבלים לחזבאללה, תמורת סוחר סמים ובוגד ככל הידוע וגם תמורת 3 גופות, שהוצגו כ''בנים החוזרים לגבולם''. שוב נעלם משום מכל אלה שעיניהם דמעו על שלושת המשפחות המצפות לגופות יקיריהן, ועל, להבדיל, צער סוחר הסמים, שמסירת מאות מחבלים עבור שלוש גופות, מכשירה חטיפת ישראלים ורצח שבויים בעתיד, והוסחה הדעת מהמשפחות השכולות של העתיד, חלילה, שקיים כיום מניע חזק לחטיפת יקיריהם ורציחתם. וכן נעלם מהם שעמים אחרים ורבים, כגון בריטנייה, חלליהם ממלחמות העולם קבורות במקומות רבים בעולם, כולל ישראל, ואיש שם לא העלה בדעתו ''להשיב את הבנים'' והרי אין הם פחות בעלי רגש מאיתנו.
לעיתים עשוי בעטיין של פניות תדירות אלה בשיח הישראלי לרגשנות-יתר והחנפה לבלוטות הרגש שלנו גם להתעורר חשד עמום, שמתופעל פה, יתכן, דפוס שגור של אלה האמונים על סחטנות רגשית במלוא הציניות להשגת יעדים, חלקם נלוזים ואולי אף כרוכים במאמצי השגת טובות הנאה רבות, בנוסח, ''מה, אתה חסר רגש''? האם הגישה הזאת, שניזקה עשוי להיות מרובה אינה יכולה להוביל את ישראל לאסונות ואיוולות מרובות? מהם גבולות הפנייה הדומעת והרוטטת אל בלוטות הרגש לקידום יעדים שונים, פוליטיים ואחרים?
להלן נעשה ניסיון להפריך במידת מה לקראת יתר פרופורציה ופרספקטיבות מאוזנות יותר, את תקפותה חובקת הכל של גישת השענות-יתר בשיח הפוליטי והציבורי על טיעונים רגשיים סוחטי דמעות, וזאת באמצעות הבאת גישה זאת אד-אבסורדום (כלומר, המחשת האבסורדים הקשים שגישה כזו עשוייה להוביל אליהם):
המחשת האבסורדים הקשים הכרוכים בפניית-היתר לרגש
יובאו גופות דורות של יהודי איראן לקבר ישראל, ושבו הבנים לגבולם. הידעתם שבאיראן היו במרוצת הדורות מאות אלפי יהודים שחיו שם וניקברו בארץ ניכר שהינה עויינת ליהודים ומבקשת להשמיד את מדינת עם שארית הפליטה, תוך פיתוח שטני של נשק גרעיני למטרת ההשמדה הזאת?
הלהשאיר את גופות צאן הקדושים הללו טמונות באדמת השטנים הללו? איך אפשר להסתכל בעיניו של ילד יהודי בישראל, הרוצה שסבא וסבתא, אחיהם ואחיותיהם, צאן קדושים, יחולצו מאדמת צוררים ויטמנו בקבר ישראל? והרי יש ילדים רבים כאלו מעולי אירן.
נכון אמנם שאיראן דורשת כתמורה להבאת מאות אלפי הבנים לגבולם, להחזיר לפלשתינאים את עכו, צפת, לוד, יפו, עין הוד, שיך מוניס, הגליל העליון והנגב, כמו גם את השטח הכבוש בגדה. ולהשאיר ליהודים את מחוז תל אביב. מחיר יקר? אין מחיר לדמעתו של ילד יהודי אחד. כיצד אפשר להיות כה חסר רגשות? ומה עם ששה מיליון שניספו בידי הצורר? משפחותיהם חסרות רגשות? על ישראל לפתוח מייד במבצע להביא את אבא ואמא, הדוד והדודה, וכל אותה יהדות מפוארת שניספתה- לגבולה. ויש לעשות זאת מייד, כל עוד עדיין נימצאים בחיים שאריות הפליטה שזוכרים את האם והאב, הילד והאחות שניספו. ולשלם עבור זה כל מחיר. אין מחיר לרגשות שכול, ועוד בהיקף כזה ונוכח שואת איומה שאין שנייה לה.
ולהבדיל באלפי הבדלות, איך אפשר לשלוח אדם לכלא בעבור פשע כלשהו, נאמר רצח או שוד מזויין, ולהסתכל בעיניו הדומעות של בנו הקט? וזעקות המשפחה שהדבר מאמלל אותה בחברתנו לכל חייה? לרגש אין מחיר, לבטל מייד את החוק הפלילי. ואיך אפשר למנוע מילדים רכים שאביהם הוא אזרח מסור ששרת בצה''ל את החדווה שאביהם יהיה איש עשיר, ולתת לאב 150,000 אלף שקל מאוצר המדינה? את יודעת מה זה ואיזה יסורי נפש גורמים לי הבכי והשאלות הנוראות תוך פרצי בכי של העוללים הרכים, מדוע ילדיו של שמעון מוסעים במכונית מרצדס לבית הספר מידי בוקר, ועליהם ניגזר לשאת את ההשפלה של כיתות רגליהם ב-6 בבוקר לאוטובוס? את יודעת מה בכיים הנורא של העוללים הללו אודות הגורל האכזר ואי הצדק המשווע עשה לי? אתם אטומים לגמרי, ואינכם נותנים למשפחה חצי מיליון? מה זה חצי מיליון לעומת דמעות אושר ונשיקות תודה של ילדים רכים? לרגש אין מחיר. ואיך בכלל אפשר לקחת צעירים לחייל קרבי, בו הם מסתכנים במוות? איך אפשר להסתכל בעיניים לאמהות, לאח הקטן, לאב הקשיש והשחוח?
פניית היתר לרגש בשיח הציבורי והאבסורד
